ואז באה התוצאה

הפער בין הבחירות הנכונות לתוצאות הקשות שלהן, הוא לפעמים בלתי נסבל. ועדיין, אין מה לעשות מלבד לכאוב.
ואז באה התוצאה
1.

הפרשה שפותחת את ספר דברים, צוואת משה, חוזרת לכאורה על סיפור המעשה, מהזווית של האיש הכי קרוב לשמיים שדרך אי פעם על האדמה. אבל בעומק העניין, משה פותח את ספר משנה תורה כשהוא מניח קוד כללי מחייב שאינו משתמע לשתי פנים. הוא מעמיד את שאלת הערך, האידיאל או החוק השמימי מול מבחן התוצאה. שמיים מול הארץ. מודע עד כאב לנטייה שלהם להתנגש – משה בוחר בשמיים. ומעמיד את האידיאל המופשט לפני מבחן התוצאה. או יותר נכון – התוצאה, על פי משה, היא האדם, הדרך שלו להתפתח והשליחות שלו להחיל את חוקי השמיים האינסופיים על הזמן החולף והמקום המתבלה.

הפרשה שלנו בוחנת את עקרון הבחירה המוחלט מול הסכנה הגלומה בו שלא נבחר נכון. והרי רוב הסבל והכאב בעולם מגיע מבחירות רעות. מי צריך את זה בעצם? ומה עושים כשאני "יודע" שהזולת יבחר לא טוב ויזיק לעצמו ואולי גם לאחרים?

2.

החלק הראשון של פרשת דברים כולו תוכחות. משה מזכיר בפני הבנים את חטאי האבות שמתו במדבר. חלקם מוזכרים בבדל של רמז. חלקם מסומנים במרקר עבה. אבל איך שלא נסתכל בזה – למשה רבנו היה יחס מיוחד לחטא המרגלים. ביוגרפית זה המעשה ששרף את הגשר לארץ המובטחת. שהשאיר את יוצאי מצרים, צאן מרעיתו של משה, עם חצי גאולה, למות במדבר. האם יכול היה למנוע אותו?

מצד אחד, משה יכול היה להגיד – אסור. אני לא שולח. אני לא פותח פתח למעשה שיסכן את המפעל. הם עדיין חלשים מדי, עבדים מדי. עיקרון הבחירה החופשית יחכה. פרקטית, הרי מדובר בהחמצה עצומה.

מצד שני, ניתן לומר שדיבת המרגלים והעובדה שהעם נתפס אליה, בסך הכל חשפו את האמת המרה, שדור העבדים לשעבר פשוט לא מוכן. המעשה ותוצאותיו הטרגיות לא היו אלא שיקוף מצב.

אז מה בעצם הבעיה? על מה יש כאן להתאבל? נחכה דור אחד ושהדור הבא יכנס.

3.

שתי מילים – "וייטב בעיני" – שמשה מרשה לעצמו לחוות, כשהוא בא לשחזר את תולדות המעשה, מסבירות מדוע קשה היה למנהיג להשלים אתו עד ליומו האחרון. הפער בין המעשה הנכון לתוצאה הקשה בלתי נסבל. משה נזכר: העם הגיע והציע לשלוח "אנשים לפנינו" לתור את הארץ. והוא מוסיף: "וייטב בעיני". רש"י מפרש: בעיני משה זה היה טוב אבל לא בעיני השם. ומיד נזעק לשאול איך ולמה בדיוק היה טוב בעיני הנביא לסכן כך את כל המפעל? ומביא משל: נניח שמישהו בא לקנות אצלך חמור. והוא שואל: אפשר לבדוק? אתה אומר לו – כן, קח אותו לסיבוב. והלוקח שואל: אפשר גם באזור הרים קשה? ואתה אומר: שום בעיה. יש סיכוי שהלוקח יגיד: המוכר כל כך בטוח בחמור שלו שאין לי מה לבדוק בעצם. כלומר, משה נתן להם את הזכות לבדוק את הארץ המובטחת וקיווה שמתוך ההיענות הנונשלנטית, הם יוותרו עליה.

ועדיין קשה, שכן משה לא אומר שבדיעבד זה טוב בעיניו, אלא "וייטב בעיני". ונראה לפרש: אז זה היה טוב בעיני. אבל עכשיו זה גם צער וכאב. אני נתתי להם בחירה. הלכתי על מה שבעיני הוא הטוב – על עקרון הבחירה. והמחיר היה נורא. ועכשיו אני מסכים לדרך אבל כואב את התוצאה.

כך גם מובנת ההערה של רש"י למעלה {בעיני משה הוטב אבל לא בעיני השם}. בשביל השם, שראה את התוצאה, זה לא היה טוב. ואילו בעיניי, שראיתי ללמד את עיקרון הבחירה, זה היה הדבר הטוב והנכון לעשות.

המוסר גדול ונורא כמידת משה: מצד אחד, אתה חייב לתת בחירה. גם כשאתה מודע לתוצאות הקשות, הכמעט ודאיות, של האפשרויות שאתה פותח. ומצד שני, זכותך המלאה שיכאב לך על התוצאות. ולפעמים יכאב לך על התוצאות ועוד איך.

4.

ואפשר לשאוב הרבה טוב מהמוסר של משה. כי הרבה פעמים אני נשאר מר עם תוצאות שלא סיפקו, או חצי סיפקו, והנטייה האוטומטית שלי היא להשליך מהתוצאה על הדרך ולהגיד: אם הייתי עושה כך ולא כך, וחבל שפעלתי כך ולא כך. ואתם בוודאי מכירים את זה. אבל השאלה שמחמיצים לרוב כשבאים לנתח מה שקרה היא: האם עשיתי את הדבר הנכון? את מה זה משרת? איזה רעיון או אידיאל ניסיתי להוליך? ואיזה בן אדם נכנס לסיפור המעשה ואיזה בן אדם יוצא ממנו? מה למדתי? וליד מבחן התוצאה, האם עמדתי גם במבחן ההפנמה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. המאמר ואז באה התוצאה ריגש אותי עד דמעותממש.הגיע לי כמו איזו תשובה/נחמה לחיי כרגע.תודה אורית.

    אורית
  2. תודה רבה אורית. מאחל לך תשובה ונחמה וכל טוב.

    יוסי בבליקי
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *