להמשיך את מה שכבר התחלנו

שלוש פעמים שבהן פרשת לך לך ואברהם אבינו מתנהגים הפוך ממה שהיינו מצפים
להמשיך את מה שכבר התחלנו

אז הנה זה בא גם השנה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". הנה כמה מחשבות חדשות ודברים חדשים ששמעתי השבוע בעניין הפסוק המאגי הזה שפותח את פרשת ״לך לך״, ובעצם גם את סיפור תולדות הארץ החדשה בדרכה האיטית הסתורה והסיזיפית לרוב, לעלות ולהדבק בשמי התכלת הנצחיים. האדם הולך אל האלוהים. המת מתעורר אל החי.

1.

היינו מצפים שהקריאה האלוקית "לך לך מארצך…" תגיע כשאברם עדיין יושב עם משפחתו בעיר הולדתו אור כשדים. אבל, וזה דיוק נהדר ששמעתי מרחל בורובסקי בשבת האחרונה, סיפור הנדודים מתחיל עוד בפרשה הקודמת כשאברם ומשפחתו עוקרים מהמולדת בדרכם לארץ כנען במה שהתורה מתארת כיוזמה אנושית טהורה. רק כשהמשפחה נתקעת בדרך (וכמה יוזמות טהורות שלנו נתקעו בדרךתנו לי שנקל על כל אחת ואני קונה לכם את פייסבוק ומצמיח לו לב) מתערב הבורא ומזרז את אברם להמשיך במה שהוא כבר התחיל.

מאוחר יותר האל הטוב ואברם מיחסים את כל ההליכה לבורא ("אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים"). כי בדיעבד גם אני יכול לראות גם את היוזמה האישית וההתעוררות שלי כמשהו שמסובב מלמעלה. אבל כשאני לוקח יוזמה, אני לוקח יוזמה. העולם מדבר, הקול בתוכי מדבר. הכל אלוקי. צריך להקשיב. יש כאן שיעור עצום להבין מהי אמונה ואיך עובדים איתה.

2.

והיינו מצפים גם שאחרי שבורא עולם מתגלה לאברם באמצע הדרך ודוחק בו להמשיך, אבי המאמינים היה רץ בחדווה אל הארץ המובטחת. מה יש לכם יותר טוב מזה? אלא שהכתוב מספר ולא חוסך סט של הבטחותעל שהאלוהים מפזר על האיש שמצא את האלוהים – "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה

זרע, כסף, פרסום, הצלחה, גוי גדול, ובקיצור הכל וחצי היה צריך הבורא להבטיח לאבי המאמינים, האיש שהמדרש מספר שמצא את הבורא בעצמו ומעצמו, בשביל להתחיל (או להמשיך) לזוז. העניין הוא שאני יכול לכתוב ולהרצות ולחשוב ולדבר את הדברים הכי גבוהים והכי נכונים ואפילו להאמין בזה, אבל תכונת הארץ והאדם היא שהכי קשה לזוז ממש. במעשה. לקום ולעשות את מה שאתה בעצמך חושב. זה הכי קשה. צריך הרבה תחבולות בשביל זה. אברית'ינג קאונטס.

3.

״אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״. ולא אל ארץ כנען. או אל ארץ ישראל. או הר הקודש. או משהו. הפרשנות הקלאסית גורסת בצדק שהכי קשה לעזוב את הקיים בשביל ללכת אל הלא נודע. וזה כל כך נכון מכל כך הרבה בחינות. אבל יש עוד משהו: שאברם הולך ״מֵאַרְצְךָ״ אל ״הארץ אשר ַאַרְאֶךָּ״. כלומר אל הארץ שהאלוהים יראה לאברם. אברם בעצם נקרא לעזוב את הראיה שלו של הארץ לטובת איך שהבורא רואה אותה. אנחנו רואים ארץ שטופה באגואיזם, טרף, אכזריות ונקמה. אבל יש שם עוד. הראיה של אברם את הארץ בעיני השם, ארץ של ברכה, ארץ של חסד, ארץ של ערבות, פותחת תהליך. בארץ, בעולם המעשה, הכל תהליכי. זה לא מחשבה שחשבתי והופס היא כבר כאן.

התהליך הזה מתבטא כבר במקום הראשון שבו אברם עובר בארץ "וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה".

"מקום שכם", המקום הנמוך ביותר בתל אביב. שם יערך בעתיד מסע הנקמה הברוטלי של שמעון ולוי בבני שכם, שם יימכר יוסף על ידי אחיו בעשרים כסף. אבל אותו מקום עתיד להיות עַד אֵלוֹן מוֹרֶה, היכן שישראל נשבעים את שבועת התורה, שהפכה אותם לעם של ערבות הדדית שלמה.

התהליך הזה שהרב אשלג, בעל הסולם, מתאר הרבה פעמים כ"הבנה מהמרירות של הבוסר את המתיקות של הבשל", הוא קודם כל תהליך של בחירת הראייה: איך אני רואה את הארץ? איזה סט של עיניים אני בוחר? כמו שאמר חבר טוב שהתנסה באיווסקה (צמח הזיה) לא מזמן: הכל שם, ואפשר לראות, ואפשר גם לא.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *