למה דווקא אברהם אבינו?

פרשת לך לך תשע״ח: למה אברהם אבינו נבחר? מה יש בו, מה היה בו, מה הסיבה בגללה הוא נבחר להיות אבינו, אב המון גויים, להיות הדמות הכי משפיעה בהיסטוריה? ובנוסף – מדוע התורה עצמה לא מציינת את סיבת הבחירה?

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

להורדת קובץ תמלול להדפסה

במובן מסוים התורה מתחילה פה, השבוע, בפרשת "לך לך". עד עתה העולם מכונה על ידי חכמינו "עולם התוהו". מעתה הם מכנים את העולם "עולם התורה". עד עתה היה בלגן, מבול, גירוש מגן עדן, הרצח הראשון, הרבה אנדרלמוסיה. ומעתה – יש סדר. וסדר זה תורה. וסדר זה אברהם אבינו. אפשר ממש לראות איך הוא משליט סדר בעולם המבולבל, ואת זה נעשה בשיעור הזה, נלך בעקבותיו.

אם היה בתקשורת "מצעד משפיעים" אמיתי, והיו עורכים אותו בצורה מדויקת, אז במקום הראשון צריך להופיע אברהם אבינו. האיש המשפיע ביותר על האנושות. היהדות, הנצרות, האיסלאם, כולנו בניו של אברהם. תפיסות העולם הכי בסיסיות שטבועות בנו, וגם התפיסות הכי נאצלות שאנחנו עדיין צריכים להשתפר ולהתרומם אליהן ולאמץ אותן – הכול מתחיל בו. זו פרשה עשירה וארוכה ומפורטת, וכדי להוציא ממנה את העיקר עבורנו – אנחנו ניעזר היום במאמר מרתק שכתבה ד"ר תמר ורדיגר, מרצה לתנ"ך, ששואלת שתי שאלות: למה אברהם? ולמה לא מגלים לנו למה אברהם? כלומר: למה אברהם אבינו נבחר? מה יש בו, מה היה בו, מה הסיבה בגללה הוא נבחר להיות אבינו, אב המון גויים, להיות הדמות הכי משפיעה בהיסטוריה? ובנוסף – מדוע התורה עצמה לא מציינת את סיבת הבחירה? האם יש פה מטרה, שנחפש לבד? כפי שתראו במהלך הדברים, כן. אנחנו נקראים להיות קשובים ועירניים מאוד לכל תולדותיו של אברהם כדי לנסות להבין מדוע הוא נבחר, וכמובן – כדי לנסות ללכת בדרכיו. שימו לב לפרדוקס – כיוון שהסיבה נסתרת ונעלמת, אנחנו יותר מחפשים אותה. אלפי שנים הלומדים של התורה מחפשים תשובות, מציעים סיבות, יש מדרשים, וזו לא שאלה היסטורית לגבי אברהם אלא שאלה אקטואלית לגבינו, כי השאלה היא בעצם לא למה הוא נבחר, אלא: מה התכונה החשובה ביותר של יהודי? מה המאפיין הכי מהותי של מי שרוצה ללכת בדרכו של אברהם? מה ה' רוצה מהאדם? מה ה' רוצה מעם ישראל? חתיכת שאלה.

להורדת קובץ תמלול להדפסה

בואו נתחיל לבדוק מה התורה מספרת לנו. חשוב לשים לב, אנחנו מתחילים מבראשית בפעם השלישית: קראנו את סיפור הבריאה והחטא והגירוש, אחר כך את סיפורו של נח והמבול, ועכשיו אנחנו ב"טייק שלישי". מנסים שוב, והפעם זה יצליח, זו תקוותה של האנושות. אבל אם נסתכל על הפעם הקודמת, שם תוארה אנושות מושחתת, אלימה, גזלנית, אבל:

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'.

ויותר מזה –
נֹחַ אִישׁ צַדִּיק, תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.

זה רק מעצים עוד יותר את השאלה – הבחירה בנח מנומקת. יש פה הצגה ברורה שלו מול כל בני דורו. אצל אברהם זה לא קיים. הוא פשוט פורץ פתאום אל בימת ההיסטוריה ומקבל הוראה: לך לך. אגב, שימו לב שהראש משלים אוטומטית את הסיפור דרך המדרשים, דרך חז"ל: איך אברהם שבר את הפסילים של העבודה הזרה, איך הוא הסתכל על השמיים וחשב מי ברא אותם, וכו' וכו'. הסיפורים האלה קדושים והם יופיעו בדפי הקשר של הגנים, אני אשמע אותם בשבת, אני בטוחה, אבל בואו נסתכל על הפסוקים בלבד, על התורה נטו. שם הפריטים האלה לא מופיעים. לא כתוב "ואברהם מצא חן בעיני ה'" ולא כתוב "אברהם איש צדיק תמים בדורותיו את האלוקים התהלך אברהם". הרב משה צבי נריה כותב שחסרות לנו המילים "ואלה תולדות אברהם". שום תולדות, ישר קופצים למים, לעשייה, לשליחות.

למען האמת, אנחנו כן שומעים על אברהם משהו. יש איזכור אחד לפני "לך לך" הדרמטי שהוא שומע. זה קורה בסוף הפרשה הקודמת, שם מפורטים כל הדורות והוא מופיע בתוכם:

וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט: וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים: וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה: וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד.

 

כך שאנחנו כן יודעים על אברהם קצת פרטים – הוא נשוי, יש לו זוגיות, "שכינה ביניהם", בינו לבין שרי, ויש לו גם מצוקה, עקרות, יש חלל גדול בחייהם, "ותהי שרי עקרה אין לה ולד". היהודי הראשון מחובר וקשור ליהודייה הראשונה, והוא אדם שחסר לו משהו, יש לו צעקה.

ועכשיו מגיעה ההתחלה של הפרשה שלנו. זה קורה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

הדרישה הראשונה מאברהם – ללכת. לזוז. לא לעמוד במקום. הכפילות הזו – "לך לך" היא בעצם: לך כדי שתהיה אתה. כדי לגלות מי אתה. אפשר להגיד "לך לירושלים" או "לך לצפת" או "לך למכולת". אבל פה נאמר – "לך לך". תמצא את עצמך האמיתי, ולשם כך לפעמים – לא תמיד – יש לעזוב הרגלים ישנים, דברים שגדלנו עליהם, דברים שהסביבה שלנו עושה וטועה בהם. לאן? ה' לא אומר לו לאן. הוא לא אומר ישראל או כנען, אתה כבר תראה. "אל הארץ אשר אראך".

זה נשמע דרמטי, מרד בהורים, בסביבה, בחברה, אבל רש"י אומר:

לך לך – להנאתך ולטובתך.

להיות מי שאתה אמור להיות זה קודם כל עבורך. זה הכי טוב. יהיו קורבנות ויהיה סבל ומאמץ, אבל מהשנייה הראשונה תזכור – זה המסלול הכי טוב לך. לך ולכל בניך.

ואז מגיע הפסוק השני, וגם פה יש אולי רמז אודות טיבו של אברהם. מה ההבטחה שהוא מקבל?

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

ייתכן שהבטחות אלה מהוות אפיון עקיף של אברהם. אפשר להבטיח לילד: 'סדר מהר את החדר וניתן לך שוקולד', או 'סדר מהר את החדר ונקרא לך סיפור'. ההבטחות האלה מלמדות משהו על הילד – מה הוא אוהב, מה מעניין אותו, וגם על המבטיחים – אילו נטיות הם מעוניינים ליצור או לחזק בילד. אצלנו נכנעתי באיחור ואני מסכימה לילדים לשחק ב"בליידים". הכול תמורת "בליידים", פשוט פרשיות שוחד חמורות, אם-אז. יתנו-יקבלו. עכשיו זה כבר חמוצים… גיסה שלי אמרה – "אם תתנהג יפה – תתנהג יפה".

אז מה ה' מבטיח לאברהם? מה ה"בלייד"? הבטחות גדולות: גדולה וברכה. הוא יהיה לעם גדול עם שם גדול, עם שהוא ברכה, והברכה – בעיקר לאחרים, שיהיה לא רק מבורך בעצמו אלא מקור של ברכה לכל האנושות.

רש"י: אדם אומר לבנו: תהא כאברהם.

עד היום אנחנו מתברכים בו, בזכרו, בדרכו. תינוק נכנס "בבריתו של אברהם אבינו", בתחילת התפילה אנחנו אומרים "אלוקי אברהם" ועוד ועוד.

התכונה שמבצבצת כאן היא היכולת "לחשוב בגדול": מבחינה כמותית – עם גדול (לא כמו כל ערירי שהיה מסתפק בהבטחה לילד, אפילו יחיד), וזה אומר גם חשיבה בגדול מבחינת משך הזמן, משום שעם גדול לא נוצר בן רגע, וגם חשיבה בגדול מבחינה איכותית – ואגדלה שמך; וגם מבחינת טווח ההשפעה – "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

יש כאן בשורה. יש כאן "וואו". הולך להתחיל כאן משהו גדול, עם פוטנציאל ענק.
ומה קורה מיד אחרי הציווי הזה? אברהם קם ועושה. מיידית. הוא מפגין אומץ, ציות, ביצוע. נמשיך עם הפסוקים:

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.

זו עזיבה של תפיסה גלובלית לטובת תפיסה לאומית. האנושות ניסתה לפעול באופן אוניברסלי לגמרי, במבול, במגדל בבל, וזה נכשל. צריך כנראה זהות לאומית, פרטיקולרית, יהודית, עברית, והיא תשפיע ברכה אחר כך על כולם. אבל צריך להתכנס, צריך ארץ, מדינה, מקום ושמו ישראל, וצריך עם ושמו ישראל, זה צריך להיות מובחן יותר. כדי לתקן את העולם צריך קודם כל אומה ספציפית במקום ספציפי, וזה מה שקורה כאן.

הנפש אשר עשו בחרן – רש"י: שהכניסן תחת כנפי השכינה: אברם מגייר את האנשים ושרי מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאום.

למה כתוב "אשר עשו"? הם ממש כאילו ילדו אותם. אין להם ילדים אבל יש להם כבר ילדים רוחניים, תלמידים, הם כבר משפיעים ומחנכים ויש סביבם כבר קבוצה שרוצה משהו אחר, שמבינה שקורה פה משהו ומצטרפת אליהם. זה תהליך חינוכי עמוק שנוגע בנפש ("את הנפש אשר עשו בחרן"). הם כבר נוגעים בנפשות של אחרים.

אז אם אנחנו שבים ושואלים – למה אברהם נבחר, ולמה לא מגלים לנו למה, כלומר – אנחנו צריכים לגלות לבד. בינתיים ראינו נכונות לציית לה', נכונות להשתנות עבור כך, הבנה שהאנושות צמאה לאיזו בשורה גדולה, חינוך של אחרים לאור הדרך החדשה הזו, וזה מתחיל ב"לך לך" משהו אישי, קול פנימי, שקשור גם בארץ מסוימת ומכאן – ברכה לעולם כולו, עד עצם היום הזה. נמשיך:
וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ: וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת.

הפרשה התחילה במילים: "ויאמר ה' אל אברהם". עכשיו כבר נאמר: "וירא ה' אל אברהם". אברהם זוכה להתגלות, וַיֵּרָא. יש פה שתי הבטחות – יהיה לך ילד, יהיה לך דור המשך, והוא לא ימשיך לנדוד כמוך, זה לא שקמה פה עכשיו אומה של נוודים שכולם יצטרפו לבצע "לך לך" ברחבי העולם, הצאצאים של הצאצאים שלך כבר יהיו בני בית בארץ הזאת. זה יהיה מקומם.

בהמשך הפסוק אברהם מגיב על ההתגלות הזו:

וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו. בניית מזבח היא ביטוי של תודה, של הכרת טובה לה'. קין והבל הודו כך, ונח הודה כך על הצלתו מהמבול, כשיצא מן התיבה. עכשיו גם אברהם מראה תכונה חשובה זאת, של הודאה, של הכרה בטוּב ה'. קורבן הוא מלשון קירבה, את הקורבנות החליפו התפילות, והכל זה מתוך הודאה, ענווה, הכרת הטוב, תודה.
בפסוק הבא אברהם ממשיך בדרכו: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם, וְהָעַי מִקֶּדֶם, וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'.

עד עתה היחסים בין ה' לאברהם התנהלו כך: ה' דיבר – אברהם הגיב (ה' אמר "לך לך" – ואברהם הלך, ה' אמר "לזרעך אתן את הארץ הזאת" – ואברהם בנה מזבח). עכשיו, לראשונה, אברהם הוא היוזם, הוא בונה מזבח וקורא בשם ה'.
"מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה" (מדרש)

"קרא ליושבי ההר ההוא שיבואו אל המזבח והראה להם דברים של טעם כי לאותו ה-ל שבנה הוא מזבח – לשמו ראוי לעבוד, לו לבדו, לא לאלילים שעובדים הם, והיה משיב רבים מהם לאמונתו" (רד"ק)

רבותיי, מדובר בקמפיין. כמה מאיתנו מתנהגים ככה? לאברהם יש אג'נדה, יש לו מה לומר לעולם, בלי בושה. פעם, לפני כמה שנים שמעתי בחור בלבוש סטייליסטי ומעודכן שואל בחור בלבוש חסידי ומסורתי: "נו באמת, אתה חושב שאברהם אבינו התלבש כמוך, בשחור-לבן? עם כובע כזה?". ענה החסיד: "אני לא יודע איך אברהם אבינו היה לבוש, אבל דבר אחד ברור לי: הוא בדק אחרי איזו אופנה כולם רצים בדורו – והתלבש הכי הפוך שרק אפשר".

זה לא אומר שצריך להתלבש בסגנון לא אופנתי, אלא שאברהם, שהיום נחשב למודל, היה בזמנו בודד ולוחם.

אברהם, גם בלי שה' יאמר לו לעשות זאת, פועל להגדלת שמו של ה'. הוא מפיץ ברבים את ההכרה בה'. אולי התכונה הזאת, של רצון – ויכולת – להפיץ ברבים את אמונתו של האדם, היא הסיבה – או לפחות אחת הסיבות – לבחירת ה' באברהם?

וגם – יש פה עוד מאפיין שמצויין כבר עתה: הוא מסתובב עם הרעיון הזה ברחבי הארץ, הלוך ונסוע, כל הזמן נוסע.

וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה.

ראיתי בספרו של הרב אביחי קצין מדרש מקסים שהוא מביא, על סיבת הנסיעות האלה של אברהם. למה כל הזמן "הלוך ונסוע"?

"למה היה אברהם אבינו דומה? לצלוחית של אפופילסימון מוקפת צמיד פתיל ומונחת בזוית ולא היה ריחה נודף. כיון שהיתה מיטלטלת היה ריחה נודף. כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו: טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם" (מדרש בראשית רבה)

איזה גילוי מדהים: זה לא בדיעבד שאברהם "נאלץ" להטלטל כך. זה לכתחילה. כדי לגדל את שמו ואת בשורתו בעולם. כמו בושם שצריך להפיץ בכל מקום. לבשם את העולם.

טוב, נמשיך בטלטלות של אברהם. טלטלה רצינית לפנינו. הבושם שלו יגיע עד מצרים. עד עכשיו דיברנו בעיקר על יחסי אברהם ואלוקים, ועל איך הוא פרסם את אמונתו בין אנשים, כעת מתחיל רצף של יחסים בינו לבין בני אדם, גם בנסיבות פחות נעימות, וזו זירה חשובה לא פחות לבחון את האדם הנבחר:

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ.

יש פה צד פרקטי, מעשי. הוא יורד למצרים. ושם חלפה סכנת הרעב אבל צצה סכנה חדשה –
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ: וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.

הסכנה ברורה: המצרים יהרגו אותו ויתעללו בה. דרך התכנית הזו של אברהם, התורה מעניקה לנו הזדמנות להכיר את תכונותיו של אברהם בדרך נוספת – דרך הדיבור שלו עם רעייתו.

"וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ", הפניה איננה רק אל אשתו, אלא – אל שרי אשתו, אל האישיות המסוימת. היא אישיות בפני עצמה, נבדלת, מובחנת, נבראה בצלם, כמוהו.
הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ: אברהם מתחיל במחמאה, וכאן בעדינות לא מפרט מה עלול לקרות לשרה אצל המצרים, אלא מה עלול לקרות לו, ואז מציע פתרון, אולי כדי להקל על שרה את הסיפור הוא לא מפרט מה הסכנות עבורה, אלא מציג זאת כטובה עבורו. זהו דיבור מכובד, יפה, מתחשב ברגשות, לא אומר מה גורלה המר הצפוי לה, היא אדם תבוני, הוא מסביר הגיונית ולא אומר לה מה לעשות כפקודה, כי "אני אמרתי", הוא משתמש בלשון בקשה ("אמרי נא"), יש פה רגישות, אין פה ציווי. הם ניצבים יחד כזוג איתן מול תרבות מרושעת ואלימה ומסוכנת. איזה הבדל בין היחס הזה לבין המצרים – שם אין לה שם ואין לה זהות, לוקחים אותה לפרעה, האישה היא רכוש, בלי אישיות, איזה חוסר אונים מול שלטון מצרי שמתעלל ולוקח אותה.

ואם הפרשה אומרת לנו להתבונן מקרוב על הזוגיות בין אברהם לשרה, אתם כבר יכולים לנחש שזה העיתוי לפינתנו מכתבי הרווקות. הפעם זה מכתבי הרווקים. נתחיל:

שלום סיון, שמי… אני רווק בן 30 פלוס, יצאתי עם מישהי בגיל קרוב לשלי ונפרדנו. כמה פעמים במהלך הקשר אמרתי לה שזו לא בושה לקבל הדרכה וייעוץ, סיפרתי שאני נפגש עם מטפל עם הרבה ניסיון אבל היא לא רצתה לשמוע. לדעתה קשר צריך להיות רק טבעי ולא "מלאכותי". היא אומרת שבדור של ההורים שלה לא היו אנשי מקצוע לליווי קשר. המטפל שלי טוען שזו טעות רווחת, כאילו הכול אמור לקרות מעצמו, ומי שחושב ככה קצת חי בסרט של דיסני. הדור שלנו שונה מהדור הקודם בגלל כמה סיבות. ראשית, בדור הקודם לא היה מספיק כסף וזמן כדי להשקיע ביועצים. החיים עצמם היו קשים יותר. שנית, בדור שלנו רוצים יותר עומק רגשי בקשר ומוכנים להשקיע ולעבוד על הזוגיות. לא מתפשרים. אנשים היום מרגישים שמגיע להם יותר, ובצדק. יש גם הרבה שינויים של תרבות ותקשורת ורשתות חברתיות, הכול השתנה, צריך לעבוד קשה יותר והיום מתייעצים הרי בכל תחום, אז למה לא ללמוד מאנשים מנוסים בתחום החשוב הזה? אני לא יודע איך תחברי את המסר הזה לפרשה, אולי דרך רש"י לפרשת בראשית, "נעשה אדם", ה' אמר זאת כדי ללמד שיהא הגדול נמלך עם הקטן. כלומר זו לא בושה לעשות דברים יחד, להתייעץ, להימלך באחרים. בכל אופן אני סומך עלייך שתעבירי את המסר. אני לא מדבר על טיפול קבוע לכל החיים, אנחנו כולנו נורמטיביים, אבל בכמה פגישות יכולים להאיר לנו דברים חדשים. (והרווק מסיים כך): ומה שקורה זה שאם לא הולכים לייעוץ כן מחפשים ייעוץ, אז את יודעת עם מי היא התייעצה בסוף? עם החברה מדירת הרווקות…

התלבטתי אם לדבר על זה, ואז הגיע המייל הבא:

שלום סיון! אני רווק בשנות השלושים, ואחרי אינספור דייטים לא מוצלחים, הבנתי שאני חי בסרט. כן, גם אני תמיד חלמתי שפשוט אפגוש מישהי ומייד נצעד יחד אל השקיעה באושר ועושר… אבל תמיד בדייטים הייתה שקיעה מסוג אחר. שקיעה של הדייט למצולות. ובכל דייט הייתי מגיע, ויודע שאני מושלם וממש לא מבין למה הכול משתבש, בייחוד עם בחור מדהים כמוני. וככה כל פעם מדייט לדייט. וכל פעם אנשים אמרו לי: מה עם איזה טיפול? לך למטפל. באמת שזה יכול לעזור. טיפול? אני? כל כך לא. אני הרי בחור מקסים. זה הן הבעייתיות. לא אני. לא מזמן, הגעתי לייאוש. ואז מצאתי מטפל שלא הפחיד אותי ללכת אליו. אף אחד מהחברים לא יודע שאני הולך לטיפול. אבל מאז, באמת שאני מרגיש שהדברים משתפרים. שמשהו זז. ואני חייב לומר לרווקים וגם לרווקות – כולנו מוצלחים וחכמים והכל. אנחנו לא דפוקים. אבל אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. זה שווה את זה.

רגע, האם אמרתי פה שרווקים צריכים טיפול? ממש לא. אמרתי פה שגם רווקים צריכים טיפול. גם נשואים צריכים טיפול. כולנו צריכים מדי פעם בחיים עזרה, למה זו בושה? אני מודה לשניהם על המכתבים האלה.

וכבר תכננתי לנעול את הפינה הזו להשבוע, אבל אז הגיע מייל לבעלי, והוא העביר לי את המייל הבא. כך כתב לו שי אלבוגן מקריית שמונה, שאומר לנו – גם נשואים צריכים לעבוד:

אני נשוי ואב לחמישה ילדים וסבא שני נכדים. אני מתגורר בקרית שמונה וברחוב בו אני גר (רחוב האצ"ל) נמצא אתר בניה. בדרך כלל גרפיטי הוא ז'אנר סתמי או מכיל ביטויים בעייתיים בלשון המעטה, אבל הגרפיטי הזה רוסס אצלנו על גדר האתר: מה טוב בזוגיות שלי? אני עובר לידו כשאני עושה 'הליכות' והשאלה הזאת מעוררת אותי תמיד מחדש לחשיבה על הנושא. לא מה רע בזוגיות שלי אלא מה טוב. וגם המיקום, הלוקיישן, מוסיף. זה אתר בנייה. כידוע זוגיות טובה דורשת בנייה רבה, בית הוא אתר בנייה, וליד הגרפיטי יש אפילו שלט "סכנה, כאן בונים!" שכידוע מתאים לכל בית חדש וישן. צריך לבנות.

אז אם תראו טרנד חדש של גרפיטי "מה טוב בזוגיות שלי?", זה התחיל מכאן. סתם, לא לרסס. טוב, נחזור לזוג היהודי הראשון, הרבה לפני עידן הגרפיטי – אברהם ושרה ולנקודת הזמן שבה הם נמצאים. שימו לב מה קורה מתוך המצוקה – אלוקים יוצר סוג חדש של קשר עם אברהם ושרה:

וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם.

ד"ר תמר ורדיגר, שאנחנו הולכים פה בעיקר לאור מאמר שלה, כותבת: יש פה השגחה פרטית. יש לזוג הזה קשר קרוב עם אלוקים. ושוב, כשמדובר בהם לשרי שוב יש שם – שרי אשת אברהם. לא "האישה" כמו אצל המצרים. פרעה משחרר את שרה ואת אברהם עם רכוש רב בחזרה לארץ ישראל.

מה למדנו בסיפור הירידה למצרים? שאין פה רק אברהם אבינו אלא גם שרה אימנו, שיש ביניהם קשר מיוחד, שהיחס המכבד והעדין כלפי האישה וכלפי גוף האדם בכלל מאפיין את העם היהודי מאז ומתמיד מול תרבות זרה, ושאלוקים מתערב ומשגיח וקשור מאוד לזוג היהודים הראשון הזה.

וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה: וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב.

קודם היה ניסיון של עוני, ועכשיו ניסיון של עושר. מאז ומתמיד העם היהודי יתמודד עם הקצוות האלה. קודם אברהם התמודד עם רעב, וכעת הוא ואנשיו שבעים ומלאים בממון וברכוש.

וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי: אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה'.

טוב זה כבר מאפיין שלו, הוא קורא בשם ה' באשר ילך, והוא הולך הרבה.

וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים: וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ:

אמרנו, ניסיון העושר הוא גם ניסיון, לא פחות מניסיון העוני. ריבוי המקנה יוצר ריב בין הרועים של לוט ושל אברהם, והמצב בעייתי במיוחד משום שהם אינם לבד בשטח, יש ברקע גם גורם נוסף – הכנעני והפריזי, שאולי מתחרים עמם על שטחי המרעה ואולי עלולים לנצל לרעה את הקרע שהולך ונוצר במחנה אברהם. עד היום – מריבות פנימיות בתוך העם שלנו זו הזדמנות נפלאה לאויבינו להיכנס פנימה. אז מה עושה אברהם?

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ: הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה.

הפיתרון של אברהם הוא – פרידה. נראה שהתגלה כאן מאפיין נוסף של אברהם. אברהם הוא איש של שלום. הוא מעדיף פרידה על פני חיים ביחד תוך חיכוכים ומריבות. ושוב, בדבריו אל לוט מתגלה יחסו הטוב של אברהם לאלה הכפופים לו. הוא היה יכול לדבר אחרת אל שרה, הוא היה יכול לדבר אחרת אל לוט. אבל הוא מכבד ואכפתי. גם כאן אברהם מצביע על בעיה עתידית אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ (בינתיים יש ריב רק בין הרועים שלהם, לא ביניהם). ובמקום לומר מפורשות את הדבר הכאוב – יש ריב בין הרועים שלנו, הוא כולל גם את הרועים בדאגה לעתיד וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ. גם כאן אברהם משלב מחמאה כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. בטקסט הקצר אבל המשמעותי הזה יש ציון של הקירבה המשפחתית, ויש כאן העמדת לוט במעמד שווה לאברהם, כביכול הוא היה אחיו ולא בן אחיו. ושוב אברהם מציע פיתרון קונקרטי לבעיה הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי, הוא משתף את השני בפתרון שהוא חושב עליו, כאילו הופך אותו לשותף סוד וגורם לו להחליט יחד איתו, יחד עם אברהם. אברהם מגלה תכונה חדשה, נוספת, שטרם ראינו: נדיבות, הוא מאפשר ללוט – על אף מעמדו הנחות יחסית לאברהם – לבחור היכן הוא יגור והיכן יגור אברהם: אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה.

לוט בוחר בכיוון אחר:
וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר. וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו: אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם:

מה זה "מקדם"? רש"י: הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר: אי אפשרי לא באברם ולא באלוקיו.

הרב אביגדור נבנצל אומר: זו לא פרידה גיאוגרפית, זו פרידה אידיאולוגית. לוט לא רוצה להתפתח, רואה שאברהם כל הזמן בתנועה, בלמידה, בהתפתחות, הוא לא מעוניין בזה יותר ומתנתק.

וכאן מוסיפה לנו התורה מידע מעניין, מידע שלא ברור כלל האם היה ידוע גם לאברהם וללוט: וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד.

התבצעה פה פרידה דרמטית, והיא דרמטית בעיקר על רקע העקרות הנמשכת במשפחה הזו. יש פרשנים שסבורים שאברהם חשב שלוט יהיה היורש שלו. אם לא יהיו לו בנים, בן אחיו ימשיך אותו. אם זה נכון, אז הפרידה ביניהם משאירה את אברהם ושרה בלי אף יורש בסביבה. כבר אין מועמד חלופי, "ליתר ביטחון", בשטח. ואולי לכן אלה הפסוקים שמופיעים עכשיו, מייד, אחרי הפרידה מהאחיין:

וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה:

זוהי הבטחה מפליגה ומרגשת עוד יותר מהקודמות, אלה פסוקים שאנחנו מכירים בעל פה עד היום בחלקם. אם אברהם אכן סילק את לוק כיורש פוטנציאלי, אנחנו רואים עוד תכונה חשובה שלו: האמונה שלו לא סטטית. היא מתפתחת. היא מתקדמת. אחרי אירועי מצרים הוא עוד יותר בוטח בה', בהשגחתו, בחמלתו עליו.

עד כאן אברהם הצטייר בעינינו כאיש של שלום. הוא נמנע מעימותים. בפסוקים שמגיעים כעת אנחנו מגלים אותו גם כאיש מלחמה, כשצריך.

יש פה מלחמה בין ארבע מלכים לבין חמישה מלכים אחרים, הארבעה היכו את החמישה, נטלו שלל והלכו לדרכם. מה הם לקחו, בין היתר?

וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ. וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ, וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם.

כלומר, הסיפור מזכיר לנו הן את קרבתו לאברהם, והן את הסיבה לכך שנפל בשבי – והוא יושב בסדום. ואז:

וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם.

וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם.

אברהם יוצא למלחמה. הוא מפתיע במתקפת לילה, הוא מנצח, והוא משיב את הרכוש ואת לוט אחיו ואת כל הציבור. מעבר ליכולת המלחמתית שגילינו כאן, גילינו עוד משהו – ערבות הדדית כלפי לוט. הוא דואג לו ומוכן להסתכן למען בן המשפחה שלו. זאת בניגוד לקין למשל ששאל: "השומר אחי אנוכי?". אברהם בעצם אומר כאן: שומר אחי אנוכי! שומר בן-אחי אנוכי!

עכשיו מתנהל משא ומתן מרתק בינו לבין המלכים, ואנחנו למדים מכך המון על אברהם ודרכי הפצתו את היהדות. בעקבות ניצחונו הצבאי באו שני מלכים לפגוש את אברהם: מלך סדום ומלכיצדק מלך שלם.

מלכיצדק אומר לאברהם כך:

וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ.

האם מדובר באל אחד? בשניים? אחד אחראי לשמיים ולארץ, ואחד הסגיר, מיגן, צריך בידך, אחד מנהל את המלחמה? האם הם מאמינים באלים רבים?

ואולי השאלה היא לא במה האמין מלכיצדק, אלא מה יעשה אברהם? הרי איננו יכול להתחיל לתחקר את המלך הכהן שהגיש לו לחם ויין… אבל פה אנחנו צריכים ללמוד איך הוא מגיב ומתנהל מולם. וכך זה נמשך:

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ (שימו לב שגם הוא קצת לא ברור. במקום לבקש פשוט "תן לי הנפש", במקום להתחנן "תן לי הנפש", או אפילו לומר "תן לי הנפש והרכוש הַשְאֵר לך", מלך סדום מעמיד פנים שיש כאן משא ומתן: תן לי, וקח לך…). הרי אברהם הוא המנצח. ופה מגיעה תגובתו של אברהם, שבוודאי הפתיעה את כל הנוכחים:

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם.

אברהם מבהיר במי הוא מאמין, את מי הוא עובד, למי הוא קורא "אל עליון קונה שמים וארץ" – הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". הוא נשבע בה', ותוכן שבועתו – לא ליטול לעצמו דבר מכל השלל בו זכה. למה? הדבר נובע משיקול הפצת אמונתו בעולם, שהברכה – העושר – שלו לא ייוחס למלך סדום במקום לה', וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. כלומר, הוא גם מצהיר על אמונתו וגם מביא ברכה לאחרים דרך אמונתו. כי ברור שמלך סדום – גם אם כלל אינו מכיר בקיומו של ה' – שמח עתה לשמוע על אמונתו של אברהם, שהרי בזכותה אברהם מוותר על רכוש סדום שבידיו.

ד"ר ורדיגר כותבת: אברהם ממשיך בפרסום שמו של ה', בהפצת אמונתו, אבל הדרך שהוא נוקט בה איננה דרך של אנטגוניזם, של יציאה כנגד אמונתם של אחרים, אלא – נתינת מקום לאחרים "לשדרג" את אמונתם ולהגיע לאמונה בה'. בנוסף, האקט המפתיע של אברהם – הוויתור על כל השלל שבו זכה תוך כדי סיכון חייו – ינציח בלב השומעים את דבריו אודות ה'. בתודעתם של שני המלכים הנוכחים – מלכיצדק ומלך סדום – יתקשר מעתה שם ה' בהקשר חיובי מאין כמותו. הם יזכרו אותו ואת אלוקיו לטובה. גם זו דרך "לקרוא בשם ה'". אברהם מקדש שם שמיים במפגש הטעון הזה. יכול להיות שעבור כל העמים של האזור זה היה מעמד כובש לבבות, בלתי נשכח. הם ראו את אברהם אחראי כלפי בן משפחתו, ואז מחזיר להם נפש ורכוש. זו דמות מרשימה שמתחילה לעשות רושם על כל רואיה.

אחרי שראינו את אברהם עם מלכים, אנחנו חוזרים לזירה האינטימית, לשיחה עם אלוקים:

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי ה', מַה תִּתֶּן לִי? וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי,

וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר. וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי.

זו שיחה כנה. אברהם איש מאמין אבל האמונה גורמת לו לשאול שאלות קשות. הוא רק יודע מה הכתובת לשאלות – אלוקים. אברהם מדבר, כלומר מתפלל. פרשנים רבים מתעכבים על כך. זה צריך להיות הדיבור הכי חשוב ועיקרי:

"הנה מתחלת בראשית עד עתה לא מצינו דיבור, שהדיבור היה בגלות, ולכן לא התפלל נח על דורו, כי כוח הידבור היה סגור עד שבאו אברהם ושרה". (ה"שפת אמת")

זהו קשר אמיתי עם ה'. אותנטי. הוא מדבר, משתף, חי איתו.

וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה (כלומר, אליעזר), כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ – הוּא יִירָשֶׁךָ: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה (כנראה מהאוהל) וַיֹּאמֶר: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים, אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם. וַיֹּאמֶר לוֹ: כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ:

ה' שומע גם את הבקשות הקשות, את ההטחות האלה, אבל מבטיח לאברהם – עוד יהיה טוב, ההבטחות יתגשמו ובגדול.

זה לא סוף הדרך. בהמשך מופיע גם מעמד "ברית בין הבתרים" וגם סיפור הגר וישמעאל, ואנחנו נמשיך ללוות את אברהם בפרשות הבאות, אבל אנחנו חוזרים לשתי השאלות בהן פתחנו – למה התורה לא גילתה? זה ברור, כדי שנשאל, זה מה שעשינו בכל המפגש שלנו, חיפשנו את התשובה. ומהי התשובה? אולי זו לא תשובה אחת. אברהם מציג אוסף תכונות חשובות של האדם האידיאלי ושל העם הנבחר – הוא אמיץ ונדיב, הוא מנהיג ומאמין, הוא אחראי ובעל רגיש, הוא מפיץ את אמונתו אבל רגיש לאחרים. הוא דמות מופת. והוא כל הזמן מתפתח, "לך לך" זו הוראה תמידית, עבורו ועבורנו. תמיד בתנועה, אין "הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" אלא הם "לך לך" עד עצם היום הזה. ואנחנו לא רק צאצאיו הביולוגיים אלא רוצים להיות תלמידיו וממשיכיו דרכו. תודה רבה לכם.

******

הנה שיעורה של סיון על פרשת לך לך מהשנה שעברה, והנה השיעור מתשע״ו.

לקריאת עוד תכנים מ״ליבא״ על פרשת ״לך לך״

*******

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *