"מה לעשות, הילדה נודניקית", היתה אמא שלי מושכת בכתפיה בכל פעם שתפסה אותי, כילדה, מציקה למישהו בשרשרת בלתי פוסקת של שאלות. ובאמת עד היום כששואלים מישהו מבני משפחתי איך הייתי בתור ילדה קטנה התשובה היא אחת – נודניקית. זאת שאינה מרפה, שמכריחה את כולם לשבת ולצפות בהצגות, בשירים ובריקודים, זו ששואלת ושואלת בלי כוונה להפסיק.
מבחינתי, וזה לא סתם תירוץ או הצדקה, לא הייתי נודניקית בלי סיבה. נכון, הייתי סקרנית, אבל מעבר לזה – היתה לי אג'נדה ברורה. בבחינה לאחור, נראה לי שהמקור לכל השאלות היה בעצם חיפוש אינטנסיבי לקצר לעצמי את הדרך.
מגיל קטן הבנתי שאין לי עניין לעבוד קשה ולהשקיע, שכל רצוני הוא להשיג. תמיד הייתי קצרת סבלנות ואולי קצת עצלה וניסיתי למצוא נוסחת פלאים שבזכותה אזכה לפסוח בצעדי ענק על כל המהמורות שבדרך, ולקצר את הניסיונות ואת העמל ולהתקרב למטרה הנכספת, ישר אל הסוף. דרך השאלות, או בעצם התשובות, ניסיתי לנצל את ניסיון החיים של המבוגרים כדי לאסוף חוכמות חיים ותובנות ואולי להינצל בעצמי מכל הטעויות.
אני חובבת מטרות, יעד סופי, לסמן וי. מבחינתי אין סיפוק גדול מלהגיע. זה יכול להיות בדברים הקטנים כמו בגדולים. להשתלט על הכיור שעולה על גדותיו או להוציא אלבום חדש לעולם. כל "וי" מביא לי סיפוק עד ה"וי" הבא. כל הקטע שבאמצע, בין ההתחלה לסוף? הייתי מוותרת עליו. גם על הריונות. החלטתי שאני רוצה עוד ילד? הבו לי אותו עכשיו. מי צריך תשעה חודשי סחיבה באמצע.
כל הקונספט הזה של לצעוד, אף פעם לא בא לי טוב. משיעורי הבלט והאירובי נמלטתי אחרי ניסיון קצר, משיעורי הספורט בבית הספר קיבלתי פטור ועד היום אני נמנעת מכל פעילות שתגביר לי את קצב הלב. סיבולת לב ריאה זה פשוט משהו שאין לי. לא בספורט, לא בהישגים. המטרה שלי, גם בתור אותה ילדה נודניקית היתה, כמה שפחות לעמול, כמה שיותר לצאת בסדר. וזה עבד לא רע. לזמן מה.
אבל בחיים כמו בחיים, לצערי אי אפשר להתחמק מהדרך. מהר מאוד מגיע הרגע בו אתה רוצה באמת להוציא מעצמך משהו טוב וראוי, להתאמן, ללמוד ולהשתפר ואז כבר אין מנוס מלהתחיל לצעוד. לעיתים זאת צעידה איטית ומתסכלת שכמעט לא רואים בה את הנוף משתנה ורק צריך להישען על הידיעה שעצם הצעידה מועילה לך. האימונים האלו הם הקשים ביותר, מפרכים ולעתים אף מייאשים, כי האופק כה רחוק שנדמה שלעולם לא תגיע.
הדמיונות שמלווים את התהליך הם כמו מפלצות שמנקרות ללא הרף בביטחון היעד. שאיפות, רצונות, חלומות הם הדלק אבל גם הבלמים. דוגמאות מהחיים שסביבנו מקבעות את הרצון, את המטרה ומגבירות את התסכול כשהמציאות לא תואמת את הציפייה.
באיזושהו שלב, אחרי זמן לא מבוטל של צעידה, הסכמתי לקבל את העובדה שזהו עצם העניין. אני לא יכולה להתייפייף ולומר שחיבקתי את המסקנה הזאת בהשלמה ובאהבה ושמאותו רגע כל חיי השתנו. כי כמו כל האמיתות בחיים, הידיעה לרוב אינה מספיקה כשלעצמה. יש צורך במציאתה שוב ושוב, צריך להציף בה את התודעה פעם ועוד פעם. ואז עוד.
אבל במהלך שלושים ושמונה שנים של צעידה נוכחתי לדעת שבסופו של דבר הפירות הכי טעימים מגיעים עם הקליפה הכי קשה, והיום אני לא מהססת לקנות אננס כשאני מוצאת אחד כזה בשווקים, אפילו שאני יודעת שזה סיוט אחד גדול לקלף אותו.
