להלל לא אחדל

פך השמן הוא נקודת אור באפלה. נדמה שרוב הזמן אנחנו במצב של חושך. חנוכה מזכיר לנו לחפש תמיד את נקודת החיות בתוך ההיעדר, נקודה שממנה אפשר להתחיל מחדש. אותה נקודת אור נסתרת שקיימת תמיד, ושכשנמצא אותה, תאיר לנו את הפתח ליציאה מהאפלה
להלל לא אחדל

מה עכשיו נס פך השמן כשמסביב הכל בוער? אבל כמו כל החגים, גם הרעיונות של חנוכה רלוונטיים לחיים שלנו כאן ועכשיו, ומעוררים מחשבה. הנס של אותו כד קטן, חתום ושמור, הוא לא רק שהשמן שבו הספיק לשמונה ימים במקום ליום אחד בלבד. וגם לא רק שמצאו אותו. הסיפור הוא גם שהיה מי שהטמין פך שמן זך וטהור, אולי במחשבה על הדורות הבאים שיזדקקו לו. ומהמעט ההוא אפשר היה להאיר ולהתחיל מחדש. בשבוע האחרון אני שואלת את עצמי, מה הייתי מטמינה היום לילדיי ולדור הבא? מהו הרעיון, המסר, התובנה, תפיסת העולם שחשוב לי להעניק להם כך שיאירו את דרכם גם אחרי לכתי?

פך השמן הוא נקודת אור באפלה. נדמה שרוב הזמן אנחנו במצב של חושך. חנוכה מזכיר לנו לחפש תמיד את נקודת החיות בתוך ההיעדר, נקודה שממנה אפשר להתחיל מחדש. אותה נקודת אור נסתרת שקיימת תמיד, ושכשנמצא אותה, תאיר לנו את הפתח ליציאה מהאפלה.

״בגילוי פך השמן טמון סוד נס חנוכה״, מובא בספר ״נתיבות שלום״: ״דווקא מתוך מצב של היעדר מתחילה צמיחה מחודשת. עד שזורעים באדמה גרעין זרע להצמיח תבואה, אין הצמיחה יכולה להתחיל כל עוד לא הרקיב הגרעין, וגם אם נרקב לגמרי לא יוכל להצמיח עוד. זמן הצמיחה הוא רק בהיותו בין היעדר לקיום, כאשר כמעט כולו נרקב ורק קוסטא דחיותא נשארה בלי רקבון. אז הוא מתחיל לצמוח מחדש. וכמו שהיה בפורים מבחינה גשמית, כן היה בחנוכה מצב של העדר ברוחניות. רק נקודה כחוט השערה נשארה בטהרתה וממנה התחילה צמיחה חדשה.״

אחת המשמעויות היקרות של חנוכה בשבילי – ברמה האישית והחברתית – היא האמונה בקיומה של נקודת חיות פנימית, אותה מהות זכה החבויה בתוכנו ומחכה להתגלות. האמונה שיש תמיד את המעט שנוכל להתחיל ממנו ולפעול כל אחת ואחד ממקומו – לתיקון. לתיקון עצמי ולעשייה שתשנה לטובה את החברה שלנו, ולו במעט. כל אדם ושליחותו המיוחדת עם האור המסוים שעובר דרכו לעולם. כדאי להתבונן ולחזור ולשאול את עצמנו כל הזמן: מהי השליחות שלי? איך אני מרבה אור? לצרף מעשה קטן לעוד מעשה קטן ולראות איך האור הולך ומתווסף.

חנוכה הוא חג של הלל והודיה. וזה מתחבר למהלך שמחייה אותנו גם במצבי משבר, בתקופות ירודות, בהתמודדות עם קשיים. דווקא בזמנים של נפילה ושל חושך, לצד ההכרה בכאב, לנסות להסתכל על המציאות בעיניים מודות. לא כדי להדחיק את הרע, אלא כדי להוליד תנועה של חיים, תנועה של עשייה. להתאמץ לראות את הניסים היומיומיים שאני לוקחת כמובן מאליו. המשפחה, האנשים שמקיפים אותי, כל מה שקיים בי ובעולמי. שהרי, כמו שנאמר, גם ״הטבע הוא נס שהתרגלנו אליו״. אם אני מצליחה לקרוא כך את המציאות, יש לי קצה חוט. נדלק האור. וכמו שימימה אביטל אמרה: ״כשהנפש מודה היא בשמחת עולמים״.

הכרת הטוב היא העדשה דרכה אני רוצה לראות את המציאות. היא אולי הפוכה להרגל שלי, אבל ככל שאתמיד לתרגל, יש סיכוי שלאט לאט תהפוך לטבע שני.

אני רוצה תמיד עיניים / נתן זך

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת

אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי

הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל

אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל

וּמָלֵא, כָּל-כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.

וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי

הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר

עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי

לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי

וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת

וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת

מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַּי.

וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.

וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ

הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל

בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת

אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.

ומה עושים עם כל מה שדורש תיקון? ר׳ אלימלך מליז׳נסק אומר: ״בכל דור ודור יש שורש לתקן מצוה מיוחדת יותר משאר מצוות״. בכל תקופה קיים אותו קלקול מסוים שאם נעבוד על תיקונו, יהיה זה בבחינת מציאת פך השמן, ונגלה שבכוחנו למשוך עוד ועוד אור עד שנצליח לצאת מן החושך. אז מהו התיקון המיוחד של תקופתנו? ומהו תפקידנו, ממקומנו הפרטי, בהוספת אור לעולם?

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *