לזהות את הפלא

הסיפור הוא לא על זיכרון אלא על העירנות והמוכנות לסור מהמטרות הטריוויאליות, מהיומן, מהבנאליה של מה שחסר לי, אל הפלא של מה שקורא לי. אל המופלא. אל החד פעמי. אל העולם שמחוץ לזכוכית האקווריום
לזהות את הפלא

ריי ואני חשבנו שזה יהיה מתאים להתפתחות של מעין הקטן אם נביא בעל חיים הביתה. אבל אנחנו תשושים מדי אז סגרנו על צמד דגי זהב חמודים באקווריום קטן עם מתקן חמצן מזמזם ודג נקאי, פועל שחור כמותו. כצפוי בחודש הראשון, האקווריום ובעליו היו מגרש המריבה המועדף של מעין וקשת, אחותו הגדולה, שהתחרו בוקר וערב מי מאכיל את אוכלוסיית האקווריום בעלעלים הקלושים שקיבלנו מחנות החיות.

וכצפוי אחרי חודש, מקסימום חודשיים, הילדים נטשו והדגים הורידו משקל באופן דרסטי שהשאיר את אשתי הרחומה לבדה במערכת ההזנה. עד כאן הכל פשוט ומוכר ואין חדש תחת תקרת האקווריום. עד שיום אחד ריי הבחינה לתדהמתה שדגי, הזכר בצמד, יוצא מגדרו בכל פעם שאשת חסדו עוברת מחדר הכניסה לסלון וחולפת על פני האקווריום. זה היה בלתי הגיוני בעליל כי אנחנו יודעים שלדג זהב שכזה יש זיכרון של שבע שניות. וזה אפילו הגיוני לחלוק לו זיכרון קטנטן שכזה אחרת היה מת משעמום, לא?

אז זהו שהדג הזה הוא משהו מיוחד. ועכשיו אפילו כשריי סתם חולפת לידו, אפילו שלא בזמני ההאכלה, דגי המאוהב טס כחץ מקשת אל קדמת האקווריום משל היה דולפין בפינת הילדים בשונית באילת ועושה חנדאלכים משובבי לב שסחפו בינתיים גם חבר או שניים שנפקחו עיניהם אל העולם שמחוץ לציווילזציה הזעירה שקנינו למעין.

זה לגבי דגי, הדג שקיבל נבואה. ששם לב. שראה את הסנה הבוער. את העולם שמעבר. ושכמו משה לא התעלם והמשיך הלאה, אלא אמר: אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה. מדוע לא יבער הסנה.

זה בעצם הסטארטר. זה הניצוץ שמדליק את הגאולה. זה מה שמניע את כל הסיפור. המיאוס הגמור של בני ישראל בעבדות מצרים או של הדגים בחיי האקווריום חסרי התוחלת ומהרעבת הילדים, פלוס העובדה שהיה שם מישהו שסר ("אסורה נא ואראה") מדרכו הרגילה. שהביט מעבר לזכוכית. שהגיב למציאות.

המציאות הפלאית, על פי סיפור ההתגלות של הסנה שעומד במרכזה של פרשת שמות, היא רק חלק אחד של המשוואה. החלק שקובע הוא שיהיה מישהו שיסכים לזהות אותה.

האדם המודרני ודג הזהב

כמה זיכרון יש היום לאדם הטכנולוגי הממוצע בעידן הסטורי? שבע שניות? שש? לא בטוחאבל הסיפור הוא לא על זיכרון אלא על העירנות והמוכנות לסור מהמטרות הטריוויאליות, מהיומן, מהבנאליה של מה שחסר לי, אל הפלא של מה שקורא לי. אל המופלא. אל החד פעמי. אל העולם שמחוץ לזכוכית האקווריום. הסיפור הוא על היוזמה לראות את מה שאתה לא מתוכנת סביבתית לראות. על הסיכוי של דג זהב להפוך ליותר מדג הזהב המוכר לנו.

על מצוות היוזמה

כשהאלוהים נגלה אל משה בסנה הוא מצווה עליו: והוצא את עמי בני ישראל ממצרים. לא: אשלחך להוציא. אלא והוצא את עמי. כלומר, אומר האלוהים למשה נביאו, השליחות היא שלי, אתה הולך בשליחותי, אבל אתה זה שמוציא. בתושיה שטבועה בך. ובדמיון. ובכל הכוחות האנושיים שטבועים בך. זה דיוק שמשה ישתמש בו בהמשך הפרשה והעלילה.

למשל, השם אומר למשה: תגיד לפרעה שאלוהי העבריים נקרה עלינו. נקרה, לשון מקרה, השראה מקרית. כלומר משה מצטווה להסביר לפרעה את ההתגלות בשפה ובדרך שהוא מביןאבל כשמשה ואהרון ניגשים אל פרעה הם מדברים בשפה האמיתית ואומרים: "השם נקרא עלינו". שום מקרה ושום בטיח. אלא יוזמה והתעוררות מלמטה, שהכתוב אגב בא ומסייג אותה שזה לא סתם חוצפה או התלהבות של סתם (הם פונים אל מלך מצרים בלשון נא ומסבירים שכדאי שהמלך יסכים לשלוח את העם "פן יפגענו בחרב או בדבר" ובעצם אומרים "פן יפגעך" בלשון מנומסת) אלא תשוקה אמיתית ונכונה לדייק את עצמך לעולם. תשוקה שדגי הדג בטח מרגיש כשהוא בא לספר לחבריו איזה יצור מופלא ורב חסד הוא פגש הרגע.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *