"בליבי סימפוניה/ בוורידים תווים
אוזניי שומעות/ קולות ללא זהות
דמויות ללא ישות/ צלליות של פנים… "
(מתוך "נפש וגוף כאחד/הולכת בשדות אחרים" של שלג)
עם של"ג בן שטרית (שלג הוא הקיצור שלה לשמה המלא: שלום-הגליל) נפגשתי בדירתה הממוקמת לא רחוק מחוף ימה של תל אביב. של"ג היא מפיקת אמנים בעלת רקורד עשיר בתחום, ולאחרונה גם החלה במסע להוצאת שירים כתובים ומולחנים מפרי עיטה. במהלך השעה הראשונה של שיחתנו שיתפה אותי שלג בסיפור חייה. את מירב הפוקוס תפס המאורע הקשה והמכריע של חייה, האונס שחוותה לפני שלוש עשרה שנים, ושעליו דיברה בעת האחרונה לא מעט, במסע אמיץ של חשיפה. בהמשך שיחתנו סיפרה על תהליך החזרה בתשובה הלא שגרתי שלה. התהליכים שעברה הביאו אותה לחבר בין המוסיקה, אהבתה מאז ומעולם, לבין עולם האמונה.
בשלב מסוים בשיחתנו, שהתמקדה דווקא במסע הפנימי-רוחני שלה, הגענו לנקודה בה העמקנו רוב שיחתנו. התפלאתי שאת המילים "אני פוחדת לדבר על זה" היא הביעה דווקא לגבי עניין לכאורה הרבה פחות חושפני – חוויות החיבור הכמעט מיסטיות שלה למוזיקה ולמוזיקאים: "זה נראה מוזר… אני נמצאת בחיבור מאד טוטאלי. בנוכחות שקשה להסביר. פעם ראשונה שזה קרה לי ממש נבהלתי, לא ידעתי מה לעשות עם זה… בדיעבד אני מבינה שזה תמיד נכח שם, עוד בילדותי כשהייתי ילדת מופעים, רק שלא היו לי אז את המשקפיים להבין את המידות".
הפעים אותי כיצד אפשר לחשוף באומץ סיפורי חיים אינטימיים מאוד, אך להתקשות לשתף אדם אחר בהתרחשות מיסטית ופנימית, לכן מכאן ואילך ניסינו בעדינות ללכת סביב החוויה ולדבר ממנה רק את מה שאפשר.
כשהגוף הופך לצליל
לא פעם אני חווה כמוסיקאי את האופן בו מאזין עם הקשבה פעילה יכול לשנות את האופן בו אני חי ומבצע את השיר, לפיכך דבריה של בן שטרית ריגשו והפעימו אותי במיוחד. זו היתה הפעם ראשונה בה שמעתי על חוויה כזו "מהצד השני", הצד של השומע, כאשר היא מגיעה אל המקסימום:
"כשאני מאזינה למוזיקה," אומרת בן שטרית, "ובמיוחד כשהאמן נמצא לפניי ומבצע יצירה, אני מתחברת אליה באופן מוחלט, היא עוטפת את כולי, אני כאילו מתנגנת בעצמי כמו כלי. קרה שאמנים ישבו איתי ופתאום אמרו לי 'ואוו, מה קרה כאן?'. בפועל לא עשיתי כלום, רק הקשבתי והשקעתי נוכחות תוך כדי האזנה. כשאני נמצאת עם הרכבים, אני חשה כאילו אני כלי נוסף בהרכב, לא עם כלי נגינה, אלא פשוט עם הקשבה ונוכחות".
ראיתי שבן שטרית נהיית ערנית מרגע לרגע, שהמקום עליו אנחנו מדברים כרגע הוא נקודה חמה שמפעילה את כל אישיותה, אפילו יותר מסיפור החיים האישי. היא החלה מתארת בפני סיטואציות שונות של הופעות וישיבה עם מוסיקאים, ומרחיבה על המשמעות של החוויה במסגרת עבודתה. ניסיתי לכוון אותה להאט את קצב הדיבור ולשהות רגע בנקודה עצמה, טרום האופנים בהם היא "מתגלה" בחיי המעשה. לא היה לה קל למצוא מילים.
בן שטרית: "כשאני הולכת לים יש זמן כזה, בו אני מכניסה את הראש לתוך המים. המים עוטפים אותי, ואני נמצאת במין רוך שקט, מנותקת מכל דבר אחר. מספיק שאני מוציאה את הראש לרגע מהמים וזה נפסק. זה הדימוי הכי קרוב שאני יכולה למצוא כרגע לחוויית ההאזנה שלי למוזיקה: עולם קסום המנותק מכל הסחת דעת, שיש בו מעין שקט פנימי, כזה שמאפשר נוכחות… ברגע זה אני לא מרגישה שם שזה שלי, זה עובר דרכי".
בהמשך שיחתנו חיפשתי איתה את נקודת החיבור בין חוויית ההאזנה למוזיקה אותה תיארה, לבין האירועים והתהליכים שהיא חוותה. בן שטרית מזהה באונס את נקודת המפנה המשמעותית של חייה. בצד הטראומה הקשה, גם נפתח לה ערוץ לעולמות הרוחניים: "בלילה אחד, שהיה הכי שחור בחיי, ראיתי איזו נקודת אור. הרגשתי כאילו הנשמה שלי יוצאת. בתוך הרגעים הכי קשים, הרגשתי פתאום יכולת להתחבר לאיזה מקום אמיתי ושקט, מקום של אמונה, לנקודת אור שאפשר לאחוז בה מעבר לכל התופת, בתוך התופת. נקודת האור הקטנה הזו הייתה מעין נקודת משען שאמרה לי 'את תצאי מזה'. לא הרגשתי את אותה נקודה אחר כך, אך בהמשך גם בעולם היהדות וגם בעולם המוסיקה היא כמו חזרה באותן חוויות שתיארתי עכשיו – רק בתבנית אחרת. אותה נוכחות שקטה, טובה ומופלאה שאני נמצאת בה כאשר אני מתנתקת מכל הסובב".
בן שטרית לא תמיד היתה פתוחה כל כך לגבי עברה. שיא של אומץ חוותה לפני כמה חודשים כאשר הפיקה ערב מרובה אמנים מהשורה הראשונה, כולם ידידיה ומכריה, שבאו לתמוך בהוצאות המשפטיות של תביעה אזרחית שהגישה נגד האנס. בין השאר, הוצגו בערב זה יצירות מפרי עטה, שעוסקים באונס ובחיים בעקבותיו – "מונולוגים מהפרוטוקולים". החיבור במופע זה בין המאבק הפנימי והמשפטי שלה, לבין עולם המוזיקה בו מצאה ייעוד ונחמה, היה עבורה רגע רב משמעות. גם בשיריה נתנה ביטוי לחוויה זו.
כשעולם הנגינה ועולם התפילה נפגשים
מתוך כל ההתרחשויות עם מוסיקאים ביקשתי מבן שטרית לבחור רגע אחד, משמעותי במיוחד, שהיא זוכרת, ולספר עליו. של"ג, שהייתה המנהלת האישית של מאיר בנאי ז"ל, וליוותה אותו תקופה ארוכה, מתארת רגע שהביא אותה לתובנות נוספות על הקשר בין מוסיקה לתפילה, ולחיבור לכלל ולקהילה:
"אחד הדברים שמבטאים, מבחינתי, שיא במוזיקה, הוא שירת קהל. זה גם הדבר שהכי ריגש אותי כשהתחלתי לדרוך בבתי כנסת. חווית שיתוף הקולות הזו, בה כולם שותפים בתפילה ובמוזיקה – כאחד ביחד, מהפנטת. במופע 'כמו אגם רוגע' של מאיר, שירת הקהל הייתה מאוד נוכחת. מאיר נורא הופתע מזה, הוא ידע שהקהל שר ב'וביניהם' וב'שער הרחמים', אבל לא לאורך שירים רבים. באחד המופעים האחרונים שלנו יחד, בשיר 'כמו אגם רוגע' הייתה פתאום שירת קהל בפזמון השני. זהו שיר לא מוכר, והרגשתי שהייתה פה תולדה של כוונה, שאולי לי גם היה בה חלק. זה היה חלום שלי לשמוע את השיר הזה בשירת קהל, והייתי צריכה את זה גם בשביל מאיר… באותו רגע הרגשתי שאני מכוונת את המילים עם ואל הקהל, כמו מנצחת על מקהלה מתוך הנשמה, שם הייתי לחלוטין בנקודה המיסטית הזאת, של החיבור למוזיקה".
בקטע אחר בשיחה, דיברה בן שטרית על האופן בו היא מתפללת, לעולם לא על עצמה, אלא על הכלל שהיא חלק ממנו, ועל אנשים שזקוקים לרפואה וברכה. שמעתי בדבריה על שירת הקהל את אותה כמיהה לחריגה מהחוויה האינטימית והפיכתה לחוויה קהילתית. כשחקרתי מעט על הכוונה שלה בתוך אותן חוויות, היא חיברה שוב בין עולם התפילה לעולם המוזיקה:
"כשאני מגיעה לתפילת ליל שבת, אני מגיעה מוכנה עם מטען מכל השבוע שחלף, הדבר הזה כמו נכנס מאליו פנימה. כך גם ברגעים המופלאים במוסיקה, לא בהכרח אני באה עם כוונות מוגדרות, אך כל כולי מוכנסת שם. יש בזה צד פסיבי, של משהו שזורם דרכי, אך גם צד אקטיבי של התכווננות ובקשה, לעיתים מילוליות ולעיתים לא. עובדה שלמחרת הקשבה להופעה כזו בה אני מושקעת, אני מתקשה לתפקד כהרגלי. זה מוציא ממני הרבה מאד אנרגיות".
יצאתי מהשיחה עם הרבה מאד מחשבות על ההיפוך המפתיע בו המקשיב יכול להיות היוצר הכי גדול, ועל האופן המופלא בו נקודה זו התגלתה בעולמה של בן שטרית, ומתפלל שאזכה למאזינים כאלו, ועוד יותר, להאזין כך בעצמי.
אל השירים
של"ג בחרה את השיר "חלומות אחרים" של מאיר בנאי ז"ל, מתוך אותו מופע בו הייתה תו סמוי – "כמו אגם רוגע". היא השמיעה לי אותו במערכת, ואני נדהמתי מהיופי של הקול החשוף והאינטימי של מאיר, לבד עם הגיטרה. כמעט יכולתי לשמוע את הנוכחות הנסתרת של של"ג כ"מאזינה" בהפקה.
מילות השיר הרגישו כהדהוד לחוויות אותן שיתפה איתי.
ניגש למכונית פותח אותה
סביב הכל שקט
אני יודע, זה הזמן לצאת…
לא רוצה להקשיב לקולות
שקוראים לי עכשיו לעצור
כי הרגע הזה מחכה לי מזמן
הולך בלי לדעת לאן…
שלטי ניאון ופרצופים זרים
מסנוורים מבלבלים
אבל הלילה הם לא מנצחים…
זאת הדרך שאני בה נוסע
אל חלומות אחרים
זה הקסם שאני בו נוגע
והוא אותי מוביל.
של"ג כרגע עובדת על ספר ואלבום בכורה שייצאו בבוא העט והעת בהפקתו המוסיקלית ובעריכתו של עמיר לב. מתוך ספר ואלבום זה ציטטתי בראש העמוד, וכאן הוספנו עוד שיר אחד, שזכה ללחן של אהובה עוזרי ז"ל:
שָקָט הרוח
בעיר בה כולם
חברים חברים
כולם חברים לסמים
באים והולכים
הוא עושה
והיא זועקת
הוא גומר
והיא נגמרת
הימים ימי זעם
הגאות מביאה עמה רק שפל
אל תוך עיניי התבוננה
ללא משפט
ללא מילה
הושיטה יד לנחמה
פינה שקטה של סערה
היא ראתה בעיניי כחול אפור
הוא לקח ממני חצי עשור
ספק ענן
ספק הרוח
ספק מבט
שָקָט הרוח
מתוך האלבום שלי של"ג אהבה במיוחד את "אם נשמתך", בו התחברו מילותיה של זלדה לניגון של הרב אשלג. אחרי שיחתנו, אני יכול לחוש את הקשר בין המילים והניגון המסוימים הללו, לנפשה של של"ג:
"אם נשמתך חסרת פניות/ כציץ העמקים תגיע/ אל לב הדברים"
