איפה השיר?

את השיר "סאונד אנד ויז'ן" של דיוויד בואי (שבשבוע שעבר ציינו לו גם את יום הולדתו וגם את יום מותו לפני שנתיים) הכרתי לראשונה במצעד הפזמונים הלועזיים של גלי צה"ל. הייתי מאזין אדוק, והשיר הזה, "סאונד אנד ויז'ן", הרביץ כניסה בלתי הגיונית למקום ה-15. אז הקלטתי אותו אוטומטית ברדיו-טייפ שעמד על שולחן הכתיבה.

איפה השיר? שאלתי. ולא מצאתי שום תשובה שמניחה את הדעת. איפה השיר? הקשבתי שוב נפעם.

למחרת בבית הספר החלטתי שאני חייב ללמוד כל צליל ומהלך כדי לפענח את התעלומה. התעלומה היתה שאני מאוד נהנה להקשיב לשיר הזה של דיוויד בואי. אבל אחרי מאה הקשבות (ויותר ממאה הקשבות נוספות בתוך ראשי בשיעור לשון), אני עדיין לא מבין – איפה השיר? אני יודע שזה שיר גדול. אבל לא מוצא אותו. איפה השיר?

ועד היום הזה ממש. כשאני רוצה לאבד שווי משקל. כשאני רוצה לאבד כל מה שאני חושב שאני יודע על אנשים ושירים. כשאני רוצה להאמין שוב בזה שכל מה שאני לא מבין זה כל מה שאני רוצה. אני חוזר לחפש, חוזר כפייתי לחפש את השיר בשיר היפהפה הזה (וגם ב"Golden Years").

(את הקטע הנ"ל שפרסמתי בדיוק לפני שנה בעמוד הפייסבוק שלי כי א. הוא יפה וקרה באמת. ב. הוא מתאים בול להמשך ולתזה ש…)

איפה שאני נגמר

איפה שאני נגמר מתחיל האני הבא שלי. אלה דברים שלומדים כשמתעסקים באמת באמנות, כשמקשיבים ממש למוזיקה שמתנגנת בחדר – שאיפה שאני נגמר מתחיל האני הבא.

חיפשתי הבוקר סימוכין בחסידות לרעיון מקביל שאני בטוח ששמעתי באיזשהו מקום, אבל גוגל לא מצא. אז יכול להיות שחלמתי ויכול להיות שסתם נעים לי לחשוב שהשם "אל שדי" – שבו האינסוף ברוך הוא נגלה לאבות על פי תשובת השם למשה בתחילת פרשת וארא, ושאותו רבותינו פירשו כ"מי שאמר לעולמו די" – מתקשר לחוויה הזו של ליזום את המקום שאני לא מבין, שאני לא יודע, לא משיג. להגיד לעולמי "די", בשביל להוליד את העולם הבא שלי.

על פי הפרשנות המקובלת של בעלי המדרש, כאמור, "אל שדי" הוא "מי שאמר לעולמו די". "עולמו", הנזכר לעיל, הוא העולם הזה, או סך העולמות שברא הקדוש ברוך הוא לטובת העולם הזה. והכוונה ב"די" היא שבניגוד לרוח האלוקית האינסופית, העולם המוגשם הוא סופי ותחום, עולם של חסד מדויק. לא יותר מדי ולא פחות מדי. ובהתאם, ההתגלות לאבות היתה בדרך הטבע הזה, כשגם הניסים שקרו להם היו בתוך הפריים של טבע מוגשם ותחום. לא כך היתה ההתגלות למשה בשם המפורש בן ארבע אותיות, שמגלם התגלות מחוץ לדרך הטבע: הסנה הבוער, אותות ומכות מצרים וכולי.

אבל המקום שאני מנסה לכוון אליו תופס את "עולמו" של הבורא שהוא אמר לו "די" כעולמו האינסופי, זה שלפני הבריאה. שהרי על פי חכמת הקבלה, השם "צימצם" את עצמו, או את אורו האינסופי בנקודה אחת, מקום ריקן בלי אור לכאורה, שבו כל הפעילות שלנו מתרחשת.

כמו האבא שמצמצם את סך אבהותו וזז טיפה הצידה בשביל לתת לילד מקום, שאין בו תשובה מוחלטת, שאין בו דרך סלולה, בשביל שהילד יוכל ללמוד ולגדול להיות אבא. מכאן, המקום שלנו ללמוד את מה שידעו האבות (ואולי בשביל זה הם קרויים אבות), שהדרך לעשות תולדות בעולם היא לצמצם את עצמך. למצוא נקודה של חושך בתוך מה שנדמה לך שאתה מבין. לפתוח חלון. לתת לעוד משהו להיכנס לתוך התפיסה ההרמטית המשלה של "זה אני".

הטכניקה הזאת, של אל שדי, של להגיד קצת לעצמך די, היא דרך של גדילה בתוך הטבע. ואנחנו שכל כך משוקעים בטבע ושאין לנו ניסים מחוץ לגדר הטבע, יכולים למצוא בה הרבה מקום ודרך. שוב, זה לא הפירוש המקובל לשם אל שדי. ואני לא יודע אם זה מכוון למשהו מעבר לאיך שהייתי רוצה להרגיש.

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר