רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״
רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״
******
להורדת תמלול השיעור להדפסה לחצו כאן
******
ברוכים הבאים לפרשת "בא". חשבתי ללכת פסוק פסוק כי הפרשה מרתקת, ובאמת כך התחלתי. זה הפסוק הראשון:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ.
השבוע נפטר הרב יהושע ממן, זקן רבני מרוקו, בגיל 100. תראו איזה פירוש מקסים, שהוא מבסס על האדמו"ר מקוצק. ממרוקו לקוצק:
"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, לא נאמר לך אל פרעה כי אם בא אל פרעה, משום שאין הולכים מאת ה' יתברך לעד, שכן מלוא כל הארץ כבודו, ויאה אפוא יותר הביטוי 'בא' שפירושו בא איתי, כי אתך אני, בשם הח"ק (החסידא קדישא) מקוצק זצ"ל" (הרב יהושע מאמאן זצ"ל)
איזה יופי, ה' כאילו בא יחד עם משה אל פרעה. ואז מופיעות שלוש המכות האחרונות – ארבה, חושך, בכורות. פרעה אומר למשה ולאהרון לעזוב מיד את מצרים עם כל עם ישראל, ואולי אתם זוכרים שבדקנו בזמנו מה היו המילים הראשונות של פרעה בתורה. המילים האלה היו: "הנה עם!". הוא מכריז שאנחנו עם, לפעמים אויבינו מזכירים לנו את הקשר בינינו שכבר שכחנו. אז השבוע נבדוק מה מילותיו האחרונות של פרעה:
וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם. גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי.
מילותיו הראשונות: הנה עם. מילותיו האחרונות, אחרי שניסה ולא הצליח להשמיד את העם הזה: וברכתם גם אותי. הוא מבין שיש לעם הזה כוחות ותפקיד באנושות, תברכו גם אותי בתוך זה. זה קצת מזכיר את הביקור של נתניהו בהודו. איזה טיול, איזה כבוד, איזו עוצמה, אני לא יודעת איך הוא ינחת בחזרה אל דודי אמסלם בישיבות סיעת הליכוד… אבל עשרות האלפים שעומדים ומריעים שם ברחובות לא מריעים רק לו, אלא לנו. הם אומרים שהם מתחברים אלינו, לרעיון שלנו, אנחנו צריכים להיות השראה.
תסלחו לי אבל נעצור כאן. אלה שני דברים חמודים שפשוט לא יכולתי שלא לספר לכם, אבל אנחנו לא הולכים לעבור על כל הפרשה ולחפש פה דברים קטנים ונחמדים. לא, הפעם אנחנו לא נרד לפרטי פרטים אלא נסתכל על המאקרו, על יציאת מצרים מלמעלה, והשיעור כולו ינסה לפצח משפט אחד של הרב קוק:
"כל היסוד של יציאת מצרים הוא להילחם בטבע הגס של החיים"
(הרב אברהם יצחק הכהן קוק)
איזה משפט. איך עושים את זה? אנחנו חיים את חיינו, פעם בשנה יש את ליל הסדר, אבל איך יציאת מצרים אמורה להשפיע לי על החיים? איפה היא מתקשרת בכלל לבעיות שלי, התלבטויות, אידיאולוגיות משתנות? שימו לב הרב קוק בוחר במילה "להילחם". אז איזה כלי נשק יציאת מצרים נותנת לנו? אנחנו ניתן שלוש תשובות. בואו נתחיל:
- שינוי תמידי
יציאת מצרים היא דינמיות תמידית. להילחם בטבע הגס של החיים, כי הטבע של החיים אומר "אי אפשר לשנות את זה, עזוב, ככה זה היה וככה זה יהיה". השיעבוד זה להגיד: סבא שלי היה משועבד, הנכד שלי יהיה משועבד, זה התפקיד שלי, לסחוב אבנים במצרים. אני לא יכול להוות השראה. השראה זה מצרים – מבחינה טכנולוגית, דתית, אומנותית, מצרים הייתה בראש.
מה שאנחנו אומרים עכשיו הפוך מהדימוי התקשורתי של התורה. היא הרי כאילו מאובנת, ישנה, שחור-לבן, בוידעם, נפטלין, אלטע-זעכן, כל מיני מילים של סבתא רבתה… והתרבות כאילו אומרת לך: תתחדש, תתקדם, תתעדכן, אבל בעצם היא עובדת את היצרים הכי נמוכים של האדם, ודווקא התורה נלחמת בהם. יציאת מצרים מורישה לנו, לנצח, תפיסת עולם לא מקובעת. זה הפוך משמרנות.
שמעתי פעם הגדרה מחברתי נועה ירון מה זה יציאת מצרים, מה זה להשתנות, מה זה לחזור בתשובה: "זה לצחוק על מה שפעם האמנתי בו, ולהאמין במה שפעם צחקתי עליו". אני לא יודעת, לא התחברתי להגדרה הטוטאלית הזו באופן מוחלט, אבל יש פה בהחלט קריאה לשנות סוויץ' במוח: לשנות את הדימוי המאובן, המאובק, השמרן, הישן, כאילו תורה זה מפעם. תורה זה אומר: אפשר להתחיל מחדש, יש סיכוי לשינוי. יציאת מצרים היא מחאה תמידית נגד המצב. אחד הטקסטים המפורסמים בכל העם היהודי הוא ההגדה של פסח. ומה אנחנו אומרים ומכריזים בהגדה?
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים".
אבל מה אומרים לנו בספר "התניא", בפרק מז? שם הניסוח חריף עוד יותר, כאילו מבקשים שנשים לב:
"והנה בכל דור ודור וכל יום ויום, חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים והיא יציאת נפש האלוקית ממאסר הגוף" (ספר התניא)
בספר התניא כל מילה מחושבנת, מדויקת, מדוקדקת. אומרים בתנועת חב"ד שאם בעל ה"תניא" לא היה כותב שלוש מלים בספר, היו לו עוד חמישים אלף חסידים, אך הוא תובע את מידת האמת.
הבוקר נפטר הרב זאב קרוב ז"ל, אחרי מאבק במחלתו ואחרי שנים בהן עזר לבנו, אהרון קרוב, להשתקם מהפציעה הקשה במבצע "עופרת יצוקה". הוא חיבר את הספר "דע מה שתשיב לעצמך", והיה איש חינוך מסור במשך עשרות שנים. לפני כמה שנים נכתב ספר של ארגון "קרוב ללב", שבו כל אחד היה צריך לבחור משפט אחד מעשרת הדברות. פנו אליי ומיד לקחתי את השבת, זה הכי קל וכיף, אבל הרב קרוב בחר בדיבר הראשון:
"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים – ארץ מצרים נקראת 'בית עבדים'. מי היה עבד? המצרים. הבית שלהם היה בית של עבדות וכל מי שהיה איתם היה עבד. תפיסת עולמם הייתה שיעבוד אחד גדול לטבע. הסטטיות הייתה אמונתם. אי אפשר להתחדש ואי אפשר לפרוץ גבולות אנושיים. אבל אם אתה מבין ש'אנוכי ה' אלוקיך', שאני מעורב – אתה כבר יוצא מבית עבדים. זו לא יציאה פיזית ממקום למקום אלא יציאה תודעתית – תילחם, אל תתייאש. כשהרופאים אמרו שנשארו לאהרון שעות מועטות לא חשבתי על הפסוק הזה כאמירה פילוסופית, קיוויתי לראות את זה מול עינינו, וזכיתי. תמיד תמיד יכולים להתגלות עוד כוחות". (הרב זאב קרוב)
כלומר, דינמיות תמידית זה אומר מאבק תמידי לשיפור. תראו, אפשר לנצח במאבק, אפשר להפסיד, אבל מה הכי מבאס? הכי מבאס זה לא לדעת שיש מאבק, שיש אופציה, שיש קרב. אני רוצה שנכיר טקסט מתוך הספר "מכתב מאליהו" של הרב אליהו דסלר, זה מוסיף ומעמיק לרעיון הבחירה החופשית שדיברנו עליו לאחרונה. וכך כותב הרב דסלר:
"כששני עמים נלחמים, המלחמה היא במקום מערכתה, ומה שמאחורי הצבא האחד הוא כולו ברשותו, וכן מה שהוא מאחורי הצבא השני הוא כולו ברשות השני. בפועל, יש רק חזית אחת. בפוטנציאל, בכוח, כל שטח שתי המדינות הוא מקום הקרב. כן הוא בעניין הבחירה. לכל אדם יש נקודת בחירה, נקודת פגישת האמת שלו עם האמת המדומה, השקר. אבל רוב מעשיו הם במקום שבו אין האמת והשקר נפגשים כלל. הבחירה היא בנקודה שבין צבאו של היצר הטוב לצבאו של היצר הרע. אבל נקודת הבחירה אינה עומדת במקום אחד, כי בבחירות טובות האדם עולה למעלה, ומקומות המלחמה הקודמים נכנסים לרשות היצר הטוב, ואז המעשים כבר נעשים בלי מלחמה ובחירה, כלומר 'מצווה גוררת מצווה', וכן להיפך, הבחירות הרעות מגרשות את היצר הטוב ממקומו, כלומר 'עבירה גוררת עבירה'. יש צדיקים שנקודת הבחירה שלהם היא בדקות עבודת הלב והכוונה, ויש שנקודת בחירתו תהיה רק כשיזדמן לו לרצוח נפש בעת שייתפס בגניבתו, ושם היא מלחמת יצריו". ("מכתב מאליהו", הרב אליהו דסלר)
צריך לדעת שיש מלחמה, והמטרה היא, לדבריו, להעלות כל הזמן את נקודת הבחירה. את זה כבר כבשתי, אבל קדימה, את מה כובשים הלאה? כל פעם מה שכבשתי זה ה"מצרים" שלי, מזה כבר יצאתי, אבל אני כל דור ודור וכל יום ויום מחפש את היציאה הבאה מעבדות לחירות, לנצח.
עד כאן דיברנו על גאולת המחשבה. עכשיו לחלק השני, הרבה פרשנים טוענים שזוהי יציאת מצרים וזו תכליתה:
- גאולת הדיבור
קיבלתי סיכום של שיעור מרתק של הרב אליעזר קשתיאל. לדבריו, זו התקופה בשנה בה עוסקים בגאולה וביציאה לחירות. בהמשך נעסוק בתורה, אבל כרגע בפרשות שמות, וארא, בא, בשלח – יוצאים לחירות, והן מובילות אל פרשות יתרו ומשפטים של קבלת התורה. יש פה אבני יסוד לבנות את העצמאות שלנו. "צריך לנצל את השבועות האלה להגברת תודעת החירות", הוא כותב, ומסביר שהגאולה – היא גאולת הדיבור. משה רבנו הוא עצמו איש של גאולה דרך דיבור, בהתחלה "לא איש דברים אנוכי", אבל צריך לברר "מי שם פה לאדם", ובסוף "משה ידבר והאלוקים יעננו בקול", "אז ישיר משה", ואת כל ספר דברים הוא אומר לנו. זה לא רק משה, זה גם אנחנו: ליל הסדר כולו הוא לילה של דיבורים, זו מצווה לדבר, לספר, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים – הרי זה משובח. העם עצמו לומד לצעוק (ויאנחו, ויזעקו, ותעל שוועתם – הצעקה היא דיבור בגלות, הם עוד לא מדברים), ובנוסף האר"י אומר: פסח זה "פה-סח" פה מדבר, וגם "מצרים" – זה כאילו הגרון צר וצריך להוציא ממנו מילים. שלא לדבר על הילדים ושאלותיהם. זה נושא נכבד בפרשה ובחיים. אספתי בשבוע האחרון שאלות של ילדים, הנה רשימה חלקית:
אימא, איך הכרנו את סבתא?
אבא, איך שרים את מעוז צור בעברית?
למה האנשים שמדברים ברדיו תמיד צועקים?
האם גם אימהות של הכינים בודקות להן כינים?
גם את הגננות ההורים שלהם לוקחים בחופש הגדול לעשות כיפים?
מה זה ילדים חילונים, זה ילדים שרואים "אסי וטוביה" בשבת?
ושאלת השאלות, תיאולוגיה של ממש: למה השם ברא את הקרוקס?
זה נשמע לכם שולי, חינני, קטן, אבל הפרשה מקדישה באמצע יציאת מצרים זמן דווקא לשאלות סקרניות של ילדים:
וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?
וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מַה זֹּאת?
ויש פסוקים שעונים להם, צריך להתייחס לזה ברצינות. ברגעים הכי לחוצים של יציאת מצרים, עוצרים בשביל לדון בשאלות כאלה. הרי בדרך לליל הסדר, שהוא זכר ליציאת מצרים, לא בטוח שאתייחס בסבלנות לשאלות כאלה, אז ביציאת מצרים עצמה? כן, שב ותספר ותענה. זה חשוב.
בקיצור, קצה החוט לכל הגאולה – הוא דיבור. אנחנו יוצאים למסע לגאולת הדיבור – הצרעת של מרים ולשון הרע, המרגלים והלשון הרע על ארץ ישראל, התלונות של העם והמילים החריפות שיגידו, הכול שיעור בדיבור. 40 שנות גאולה של הדיבור, כדי להיכנס לארץ ישראל ולהיות ראויים לה. האם מישהו שם לב לזה? כולנו מדברים בלי סוף, וכולם מדברים סביבנו בלי סוף, אבל האם אנחנו מדברים על איך אנחנו מדברים? הרב קשתיאל אומר שבספרים, גם בתורת הנגלה וגם בתורת הסוד, מדברים על כך שבתקופה הזו יש להילחם על הדיבור, להיות בן חורין בדיבור. צריך שהאדם יידע את ערך הדיבור – תפילה, ברכה, לימוד תורה. העולם נברא בדיבור. אנחנו מצווים – "ודיברת בם". הדיבור מעיד איפה האדם נמצא, והוא מצטט פה מקור של הרב קוק, מתוך אורות הקודש, שלפיו הדיבור הוא כלי מדד למצב הנפשי שלנו:
"האדם יכול לדעת את מעמדו הרוחני על פי הבהירות של הדיבור שלו".
כל הספר הזה, ספר "שמות", נחשב ספר הגאולה. מה שמביא גאולה זה לתת שם לכל דבר, ספר של שמות, לתת ייעוד ופשר לכל דבר, לגאול אותו. לתת שמות למציאות, להיות מדויקים, כי כל מילה שקולה ומדודה, אומרת משהו.
היום יש דרגה חדשה של ביטוי עצמי, זו לא כתיבה כמו פעם, שחושבים עליה. היום יש כתיבה שהיא מהירה יותר מדיבור. פעם היה משפט ידוע: "לא כל מה שחושבים – אומרים, לא כל מה שאומרים – כותבים, לא כל מה שכותבים – מפרסמים". אבל שימו לב שהמהפכה הטכנולוגית משנה את היוצרות, יותר קל לכתוב מלדבר ולחשוב. אנחנו קודם כל כותבים ואז אולי אומרים את זה לעצמנו או חושבים על זה. הסדר השתנה. יש פרויקט שעושים מדי פעם בתקשורת, של הקראת טוקבקים. אנשים שכתבו טוקבק חריף נפגשים עם מי שהם כתבו עליו. כמעט תמיד המסקנה היא: לא היית אומר לי את זה בפרצוף. אבל עובדה, כתבת. אנחנו לא כל כך אחראיים, זה רק המקלדת. זה סוג חדש של ביטוי.
בהקשר הזה אני רוצה לדבר על הרב רזיאל שבח שנרצח בשבוע שעבר. הכתבים שאלו את אשתו יעל על מה הם דיברו לפני הרצח, והיא ענתה: לא כל כך פטפטנו באותו יום, הוא היה בתענית דיבור. מתברר שהרב רזיאל היה מהמיוחדים שעושים תעניות דיבור בזמננו. הוא שבר את התענית רק כדי לצעוק "ירו בי, ירו בי".
ומצד שני – תראו כמה פטפטת סביב פטירתו. הכול הודלף, סיפרו למשפחה, כתבו בווטסאפ, שידרו בחדשות, כמה מלל חסר רגישות. הבחור שכתב בטעות בווטסאפ לאח של רזיאל שהבקשה להתפלל על רזיאל כבר "לא רלוונטית", דיבר איתי כמה ימים אחר כך. הוא כל כך הצטער שהוא כתב מהר בקבוצה ועדכן ראשון ולא חשב שהאח של הנרצח קורא. הוא לא טיפש ולא רשע. הוא אנושי. זו התקופה. אחרי שראיינתי את אותו בחור קיבלתי גל תגובות בלתי נתפס ממשפחות שכולות. כתבה לי מיכל סלומון מנווה צוף, יעל ויסמן שבעלה ינאי נרצח, האח של אלעזר ליבוביץ' שנרצח ועוד – כולם שמעו בדרך לא מכובדת, בגלל חוסר טאקט, רצון לספר מהר, לעדכן, לדווח. נחזור למשפט שאמרנו קודם: "האדם יכול לדעת את מעמדו הרוחני על פי הבהירות של הדיבור שלו".
ואז הבוקר פורסמה כותרת בעיתון "הארץ": אני מתחננת, קחו מאיתנו את הטלפון! התחינה הזו היא של הכתבת נועה אסטרייכר, שמספרת על הופעה של סטנדאפיסט אמריקאי, כריס רוק, שהגיע לארץ. המדיניות שלו היא – בלי סלולרי בהופעה בכלל. על הכרטיסים ובאתר של חברת ההפקה נכתב בפירוש: "הכנסת מכשירי הקלטה וטלפונים ניידים לשטח המופע אסורה בהחלט! הקהל יתבקש להכניס את המכשירים לנרתיקים אטומים אשר יחולקו על ידי דיילים בכניסה לאולם, ויוכלו להיפתח מחדש עם סיום המופע. לקוח אשר ייתפס עם מכשיר סלולרי בשטח המופע יתבקש לעזוב את האולם וכספו לא יוחזר. אנו מודים לכם על שיתוף הפעולה ביצירת חוויית מופע נטולת הסחות דעת סלולריות".
תראו מה היא כותבת:
"המופע של רוק היה גן עדן, חוויה נדירה: בן אדם עולה על במה, מוקף באלפי צופים שיושבים באולם חשוך, וכולם מקשיבים וצוחקים במקומות הנכונים. איש לא נראה מוטרד מכך שהחוויה לא תעלה לפייסבוק או לענן — אלא רק לאפליקציה המפוקפקת ששמה הזיכרון האנושי.
מכל ההופעות החיות שהייתי בהן בשנים האחרונות, יצאתי תמיד כשאני מותשת מהמלחמה הבלתי פוסקת במניפי־הסמארטפונים. אנשים שילמו כסף על כרטיס, מצאו מקום קרוב לבמה — ואז הניפו את הסמארטפון והעבירו את השעתיים הבאות בצפייה בהופעה מבעד לצג זעיר הדבוק לפרצופם האווילי, כשאלילם המוזיקלי עומד מולם ממש, מטר וחצי בקושי מקצה אפם. 99% מהם לא יצפו לעולם בסרטון שהקליטו. הם הקליטו קטע קצר לאינסטוש כדי שהעולם כולו יידע שהם היו בהופעה, וזה הרבה יותר חשוב מלהיות בה. גם בהופעת ישיבה שהתקיימה באולם תיאטרון מכובד, הצופים לא הפסיקו להפריע: מדליקים את הסלולרי, מציצים בו, מצלמים את הזמר, שולחים את התמונה בווטסאפ, מעלים לפייסבוק, בודקים לייקים, מקבלים תגובה, מגיבים בחזרה. לא עזר כלום: לא תחינות, לא איומים. הסיוט נמשך עד תום ההדרן.
אחרי 20 ומשהו שנות סלולרי, רוב הישראלים כבר למדו להשתיק את הצלצול במכשיר באירועי תרבות — אבל זה לא מספיק: באולם חשוך, כל פעולה שקטה בסלולרי מייצרת אלומת אור של זרקור משטרתי, שהורס את האינטימיות ואת הריכוז. אני פונה מכאן לחברות ההפקה וההפצה בתחום התרבות בישראל: אנא, הנהיגו את חובת הקלמרים המגנטיים לסלולרי בכניסה לכל אולם, הופעה, הצגה והרצאה. אין מה לעשות: אנחנו מבינים רק כוח".
עד כאן. לשלוט בדיבור, בגלישה, בטקסטים שאתה כותב ומקליט – זו יציאה לחירות. להיות חופשי זה לא אומר להגיד הכול, יאללה, הכול חופשי, כולנו טראמפ, אומרים מה שבא לנו . הפוך, מה שתיארנו עכשיו זה להיות עבד. להיות מלך זה לשלוט ביכולת הדיבור שלנו.
- מצוות מעשיות
עוברים לפרשנות השלישית, שלפיה המהפכה הגדולה פה היא מהפכת העשייה, מהפכת המצוות. בואו נלך לרב קוק עצמו, זוכרים את משפט הפתיחה שלנו?
"כל היסוד של יציאת מצרים הוא להילחם בטבע הגס של החיים" (הרב אברהם יצחק הכהן קוק)
איפה הוא כותב את זה? לא במניפסט רוחני אידיאולוגי אלא בתוך הסידור, עולת ראי"ה, ובתוך הביאור שלו לתפילין. כלומר, זה מה שצריך לחשוב לפני שמניחים תפילין או עושים מצווה מעשית. הוא מסביר שצריך לחקוק את "רשמי הנפלאות", לחקוק את יציאת מצרים, גם על היד שהיא הפועלת במציאות וגם על הראש ששם חושבים, ושני אלה יחד דרושים כדי להילחם בטבע הגס של החיים, לכן צריך תפילין.
דיברנו קודם על שאלות הילדים ש"מפריעות" באמצע, מה תגידו על המצוות שמופיעות באמצע? בדיוק באמצע המתח של יציאת מצרים – הכי לא לפי הכללים של הוליווד – אנחנו מקבלים מצווה ראשונה, מנגנון חדש של פעולה בעולם הזה. יציאת מצרים יכולה להתפוגג, להישאר רק רעיון, אג'נדה, תיזה, תיאוריה, נרטיב, יום עיון, פאנל. אפשר להפוך את זה לרעיון לא מחייב כזה, אולי נתרום להד-סטארט, אולי נחליף תמונת פרופיל (זה היום שיא המעורבות האידיאולוגית, ראיתי מישהו אומר: "אפילו החלפתי תמונת פרופיל בשביל זה", אין ספק, אני ואתה נשנה את העולם ונחליף תמונת פרופיל…). אז יציאת מצרים מחייבת הרבה יותר – כדי להיות משהו רציני. וכך בעיצומה של הדרמה אנחנו מקבלים לתוך חיינו הוראות פרקטיות שצריך לבצע:
וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף…
וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת.
בום. שתי מצוות ראשונות, ברצף. קידוש החודש וקורבן פסח. אפשר לדבר על כל מצווה בפני עצמה – קידוש החודש זה אומר להסתכל למעלה, להתחדש, בניגוד לתפיסה המצרית את הטבע ואת העולם – הכול מתחדש ומשתנה. הנה, היום ראש חודש שבט, חודש טוב. אנחנו במעגליות של חודשים, שמים לב ללבנה. אחר כך יש מצווה לקחת שה ולאכול קורבן פסח בתוך הבית פנימה.
הרב משה צבי נריה כותב שבזמן של מהפכה כולם יוצאים לרחובות, החוצה. הבסטיליה במהפכה צרפתית, לפני שנה בהפגנות נגד טראמפ ברחובות באמריקה, המוחים ברוטשילד, מחאת הנכים – כולם עם הפנים החוצה, וזה זמן בו מזניחים את ענייני הפרט, לא רואים את הילדים, את הבעל, את האישה, את הבית. ואילו פה ביציאת ישראל ממצרים הצו האלוקי הראשון הוא ללכת הביתה אל המשפחה, זה קודם לכל. אם זה יהיה יציב, כל האומה תהיה יציבה. "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית".
תראו מה כותב על כך רבי חיים בן עטר, ה"אור החיים" הקדוש. איך הוא מסביר את המצוות הראשונות האלה שפורצות לחיינו:
"וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת – אמר הקדוש ברוך הוא: קחו אותי עמכם. והוא אומרו כאן לצד כי זו מצווה ראשונה, הודיעם השגת המצווה, כי בעשותה ישרה עליו ה' שכינתו, והוא אומרו 'ויקחו להם איש', אין איש אלא הקב"ה, כי במצווה זו יקחו להם לקיחה גדולה ועצומה, והיא איש, שהוא אלוקינו מלכנו".
אלוקים רוצה שניקח אותו עימנו, וזה קורה כשאנחנו עושים מצווה. בסך הכול יש בפרשה הזו בלבד 20 מצוות, עשה ולא תעשה. איסור חמץ, סיפור יציאת מצרים, הלכות קורבן פסח, קידוש החודש וגם – מצוות תפילין, שעליה הרב קוק כותב שהיא מזכירה את תכלית יציאת מצרים, המלחמה בטבע הגס של החיים. לסיכום, מצוות מעשיות הן הדרך היחידה לתרגם רעיון גדול לעשייה מתמשכת. בלי מצוות מעשיות מה היה נותר היום מאיתנו? האם היינו כאן הערב, אלפי שנים אחרי יציאת מצרים?
לסיכום, חכמינו מדברים על שלושה אופנים שבהם האדם בא לידי ביטוי: מחשבה, דיבור ומעשה. דיברנו על מחשבה (שינוי תמידי, דינמיות, תפיסת עולם של מהפכנות, מחאה), דיברנו על דיבור (גאולת הדיבור, חשיבות עולם הדיבור) ועכשיו דיברנו על מעשה (המצוות, הפרטים הקטנים, עמל, מסירות, התמדה, עוד יום, ועוד יום, אלפי שנים).
אני מאחלת לנו לצאת ממצרים במחשבה, בדיבור ובמעשה. בשבוע הבא – הים נקרע. לילה טוב. תודה רבה.
***
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.
