שש זכירות

שיעור לפרשת תצווה ושבת זכור תשע"ח: לכבוד שבת זכור נדבר על "שש זכירות", החלק האחרון של תפילת שחרית שמבקש מאיתנו לזכור כמה אירועים באופן יומיומי רגע לפני שאנחנו יוצאים מבית הכנסת אל העולם

הודעה חשובה: בשבוע הבא השיעור יתקיים ביום שלישי, לפני פורים, כרגיל ב-21:00.

אנחנו בפרשת "תצוה" שעוסקת בהרחבה בענייני המשכן, בעיקר בבגדים של הכהן הגדול, אבל – לשבת שמגיעה קוראים גם "שבת זכור". זה תמיד שמה של השבת שמגיעה לפני חג פורים, כי קוראים בה פרשה בנוסף לפרשת השבוע הרגילה. מוציאים שני ספרי תורה, באחד קוראים את פרשת השבוע ובשני את פרשת זכור שתוכנה – זכירת עמלק. המן הוא כידוע מהעם העמלקי, עוד נמחה את זכרו בפורים, אבל בשבת שלפני אנחנו ממקמים את עצמנו על הרצף ההיסטורי, מזכירים לעצמנו מי נגד מי, זו קריאה מכובדת, שקטה, כולם מקשיבים, נשים נוהגות להגיע, ילדים נוהגים לא להפריע, או שכן ואז יש עוד קריאה למי שפספס. בקיצור, זיכרון הוא הכותרת הראשית של השבת הקרובה ושל הימים הקרובים. אנחנו נדבר בהרחבה על זיכרון מתוך תקווה שגם נזכור טוב יותר ונזכור את מה שצריך באמת לזכור.

יש היום לפחות שתי מחלות מרתקות ומדוברות שקשורות בזיכרון:

הראשונה – השם הכולל הוא "מחלות דימנציה", אבל מביניהן השכיחה ביותר בקבוצה היא אלצהיימר, מתחילה בפגיעה בזיכרון, ירידה קוגניטיבית, מי אתה, מי אני, איזה יום היום, מה קרה היום ומה קרה לפני 50 שנה, זה עצוב לראות אנשים מבוגרים צוללים ככה לתוך אלצהיימר, המחקר הרפואי עוסק בכך רבות אבל לא מצא גורם יחיד להיווצרות המחלה,

המחלה השנייה היא – היפרתימזיה (Hyperthymesia) – "זיכרון אוטוביוגרפי עילאי", זוכרים את כל חייהם, מה לבשו, את מי פגשו, מה אמרו להם, מה היה מזג האוויר, מה אכלו בכל ארוחה מאז שנולדו, הם רואים בראשם את כל חייהם ללא מאמץ, מחלה שהוגדרה רשמית רק ב-2006 ויש כמאה מקרים מאובחנים כאלה בעולם, אנשים שהם גוגל אנושי, קשה במערכות יחסים, מפחיד לזכור כל דבר שולי בלי יכולת לשכוח, קשה לישון מרוב זיכרון.

אלה שני הקטבים, יותר מדיי זיכרון ופחות מדיי זיכרון, אבל רובנו עם זיכרון שכל הזמן קולט מידע, וכל הזמן שוכח חלק וזוכר חלק. אז איך קובעים מה לזכור? איך קובעים מה לחיות, מה להנחיל הלאה? ובכלל, היחס שלנו פה הערב לזיכרון הוא לא רק כאל מאגר מידע, כבסיס של אינפורמציה, היום יש הפרטת זיכרון, מיקור-חוץ קיצוני מאוד. אני אישית לא מצליחה לזכור מספרי טלפון חדשים, זוכרת את של אבא שלי ושל בעלי, אימא זה כבר היה בתקופה שהכניסו רשימת אנשי קשר, עברנו דירה לפני חמש שנים ואני לא מצליחה לזכור את המספר בבית, כלומר הגדרת הזיכרון משתנה. איך אנחנו קובעים מה לזכור?

לכבוד שבת זכור נדבר על "שש זכירות", קטע מפורסם בתפילה, שמבקש מאיתנו לזכור ששה דברים. מעניין לבדוק: איפה הוא בסידור? ממש לפני שיוצאים לחיים, מניחים את הסידור על המדף ויוצאים לעולם שבחוץ.

יש מנהגים לארבע זכירות, ויש סידורים עם עשר (החיד"א, עדות המזרח), בעל התניא פוסק שצריך לזכור את זה מן התורה ולהזכיר בדיבור בסוף התפילה, וכך עוד פוסקים רבים. נדגיש, זה מנהג. יש שעושים זאת כל יום ויש שלא, אבל פעם בשנה, ערב שבת זכור, בואו נראה מה התורה עצמה אומרת לנו עליו: זכור. בעצם היא אומרת: עצור, ואז זכור. שים לב. תכניס את זה לזיכרון שלך.

1. זכירת יציאת מצרים

לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: (דברים ט"ז).

האם חשבתי היום על יציאת מצרים? אתמול? וואלה, חשבתי על דברים אחרים, יותר עסיסיים וחדשותיים, הרב נבנצל כותב: כל הזמן תזכורות כי המציאות מכחישה זאת. הכל מבלבל, סוחף, כאילו מנותק מיציאת מצרים. יש פסקה מופלאה של הרמב"ן, קצת קיצרתי וערכתי אותה, אבל תראו מה הוא אומר, מה תפקידו של זיכרון? חיים. זיכרון אמיתי זה לא עבר, אלא הווה ובעיקר עתיד. מתוסכלת בטקסים של יום השואה, עומדים, עצובים, מנציחים, להתראות. אנחנו אלופים בלדעת איך לצרוב טראומות וגם שמחות בצורה משמעותית, מתפתחת, שמלווה אותנו עד לרגע זה. שימו לב לרמב"ן ולאיך הוא תופס את הפסוק הזה – "למען תזכור כל ימי חייך":

רמב"ן: "יצווה אותנו שנעשה תמיד זיכרון ואות לאשר ראו עינינו ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בעניין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ ובעזיבת הפסח, והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך', ושנעשה סוכה בכל שנה, וכן כל כיוצא בהן מצוות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלוקים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בעניינה כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו וגם בנבואה והאמין בכל פינות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול".

יש פה מזוזה בדלת של האולם, הנה, בוודאי, גם בדלת הזו, מניחה שגם בדלת של היציע, מה זה אומר? שאנחנו מודים בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתח וגם בנבואה ומאמינים בכל פינות התורה ומודים שחסד הבורא גדול מאוד על עושי רצונו שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול. וואלה.

ושוב, זיכרון זה לא להקים פינת זיכרון בפינה בצד בבית הספר עם נר, "זכר ליציאת מצרים", זה לא לקחת את כולם לטקס במגרש המשחקים בחולצות לבנות ולהקריא טקסטים, זה לא צפירת זיכרון, אלא זיכרון יציאת מצרים נעשה מתוך חזרה על פעולות בחיי היומיום: מזוזה, תפילין, פסח, סוכה, קריאת שמע, חופה, הלוויה, המטרה לא לעורר געגוע למה שהיה, אלא געגוע למה שיהיה, לתת משמעות להווה ולנסות לשפר אותו כל הזמן.

הרב סולוביצ'יק אומר דבר גדול: צריך מפגש עם הרוע כדי להפוך לרגישים, כלומר להפוך להיות אנחנו. מה הדי.אן.איי שלנו? ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים. אבל למה? בגלל יציאת מצרים. הוא כותב שאנחנו חייבים להיפגש עם הרוע של פרעה כדי להיכנס לארץ ולהיות רגישים ומוסריים. זה בבית ראשון. בבית שני אנחנו חייבים לצאת לגלות שוב ולהיפגש עם עמלק, כלומר המן, ועם הרשע שלו ואז לחזור לפה כדי לפתח "עדינות נפשית", ככה הוא כותב. להקים פה אנטי-תזה לפרעה, לעמלק, להמן. לכן יציאת מצרים מוזכרת כל כך הרבה, ככה הוא כותב, כדי שנזכור את חסרי הישע, את החלש, את האחר. ואני מוסיפה – אולי גם השואה צורבת בנו רשע כזה בדורנו, כדי שנזכור להיות אחרים?

2. זכירת מעמד הר סיני

מכירים את ויקטור פרנקל? "האדם מחפש משמעות", לדעתי ה-אמירה שלו היא: פסל החירות – פסל האחריות, יצאנו ממצרים, אבל מה התכלית, למה, חייבים צד שני למטבע, לחופש. אגב זה גם הקשר בין פרשת "תרומה" ל"תצווה", יש תרומה ונדיבות ולתת בלי גבולות ובלי הוראות מלמעלה, ויש "תצווה" עם ציווי מדויק מאוד ומדוקדק מאוד לפי כללים והוראות. טוב, זו התזכורת השנייה מתוך "שש הזכירות":

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן.

הניסוח חריף עוד יותר – תישמר לך ותשמור על נפשך פן תשכח, תשמור מה אתה מכניס לנפש. הרב וולבה אומר: כדי לזכור, לדמיין – פעם אחת את עצמנו למרגלות הר סיני.

לזכור את מעמד הר סיני זה גדול, מאתגר, אולי צריך לפרוט לפרוטות קטנות ולזכור דברים קטנים בדרך. וכרגיל איתכם, בלי לדעת שנדבר פה השבוע על זיכרון ושכחה, הגיע מכתב יפה ממישהי שרוצה להישאר בעילום שם, אולי היא פה באולם, לא יודעת:

"שלום סיון וחודש טוב, רציתי להתייעץ איתך. אני בת 23, ברוב המעגלים שסובבים אותי החברות כבר נשואות – בגילי או מבוגרות יותר – אם זה מהשבט, מהאולפנה, שירות לאומי, עבודה וכדומה. ברור לי שיש עוד הרבה בנות שיזדהו איתי, וירגישו ככה. לפעמים בא לי שפשוט אנשים יתעוררו על עצמם, ויסתכלו מסביבם. לא צריך לחכות לגיל 30 כדי שיתחילו להציע בחורים. אשמח להראות לך משהו שכתבתי, כבר חודשיים מתלבטת אם לפרסם את זה או לא.. אשמח שתייעצי לי: חברות שלי, אני לא מרבה לכתוב בפייסבוק, ובטח לא להיחשף עד כדי כך. מרגישה שעושה את זה לא רק בשבילי, אלא גם בשביל הרבה בנות אחרות שאולי חוששות מלהיחשף ולדבר בצורה גלויה על הדברים. אני באמת אוהבת כל אחת מכן. אבל לפעמים אולי גם קצת כועסת/מאוכזבת.. אני הכי שמחה לראות אותכן מאושרות, אם זה נשואות, ילדים, מתחתנות ומאורסות. זה לא קלישאה, זה משמח וכיף גדול לראות שאנשים שאתה אוהב מאושרים ושטוב להם. אני מתרגשת ושמחה אתכן מכל הלב. אבל אני רוצה לבקש משהו, תהיו רגישות! תנסו להבין, אם תצליחו גם להכיל, עד לא מזמן היינו יחד באותה סיטואציה, ובסעייתא דשמיא הדברים התקדמו אצלכן ומצאתן, אבל יש לכן חברות שלא. אנחנו עדיין מחכות ומחפשות אך לא מצאנו. נשמח ונרקוד אתכן בכיף ובשמחה אבל יש סיכוי שכאשר נגיע הביתה קצת נבכה עם עצמנו. ודבר נוסף שמרגיש לי יותר חשוב, מה הסיכוי שאין לבן זוג שלכם אף חבר שיכול להתאים לאחת מהחברות שלכן?? אין צורך בהתאמה מושלמת. מספיק שזה יהיה בדברים כללים, תנו לנסות ואולי גם לטעות. רק אל תישללו מלכתחילה. מצאתן, התרגשתן, התארסתן, התחתנתן, והרבה פעמים גם שכחתן. אל תבקשו שנזכיר לכן, זה גם ככה לא נעים. ועוד דבר, גם אם אתן מציעות קודם לבחורים והם לא בקטע, תגידו במילה על זה גם לנו, כי גם אם זה יעשה קצת באסה בלב, זה ישמח לדעת שלא שכחתן אותנו. לא פשוט לכתוב את זה לכן לפני שאתחרט אשלח".

תודה למי ששלחה והזכירה לנו שקל לשכוח.

(טוב, לפי הסדר כאן זכירת מעשה עמלק, נדחה להמשך כי זה העיקר, עכשיו:)

3. זכירת מעשי אבותינו במדבר

עד עכשיו היה נפלא: זכרנו את יציאת מצרים, זכרנו את מתן תורה, אבל זה לא אלבום תמונות של חתונה, לא רק הרגעים היפים כאן, צריך לזכור גם איפה נכשלנו כדי ללמוד מזה.

אנחנו עומדים ומכריזים ומכניסים את זה לסידור התפילה וכל יום לפני שיוצאים לעסקינו ולעבודתינו ולמשפחתנו ולעולם שמסביב:

זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה'.

אולי זה הכי רלבנטי היום, כי זה קשור לפס הקול שלנו, לנהי, לפרצוף ששמים על עצמנו כשקמים בבוקר – מדובר פה על 40 שנים רצופות של תלונות, "מן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד בואכם עד המקום הזה". אאוץ'. זה חטא העגל, התלונות על מים ואוכל, הציניות, המרירות, התלונות. הלכתי פסוק אחד אחורה, לראות את ההקשר, כי משה מזהיר אותנו כאן מפני הזמן שהוא לא יהיה איתנו להוביל אותנו, כי אנחנו כבר ניכנס לארץ. הוא קורא לנו להחליף דיסקט (איזה ביטוי אקטואלי!), לשנות פס קול:

וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה. זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה'.

איך למנף זיכרון:

הנכד של הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב אהרן גולדברג, שהיה יד ימינו של הרב. בערב ההשקה הוא גם נאם, וסיפר על תחושתו כשנכנס ליישוב יד בנימין. וכך הוא אמר: "כשהגעתי לכאן קפץ לי לעיניים השם בנימין", אמר. "רבים מכם הרי עברו את הטרגדיה של גירוש. כולנו זוכרים את האסון הגדול של עקירת חבלי מולדת. סבא דיבר תמיד בזכות המתיישבים בגוש קטיף. קיוויתי שגם זה יעמוד לזכותכם, אבל ככה השם גזר. בכל אופן, סבא היה אומר שכתוב בתורה שבנימין נולד בפטירת רחל, ורחל ביקשה שיקראו לו בן אוני (בן של הכאב שלי). למרות זאת אבא שלו, יעקב, קרא לו בנימין (בן היד החזקה, משהו חיובי). סבא שאל: זו הרי הבקשה האחרונה של רחל אמנו, מדוע הוא לא שמע בקולה? התשובה היא, אמר סבא, שטרגדיה לא צריכים להנציח. נכון, הייתה טרגדיה, היא קראה לו בן אוני בזמן קשה, אבל צריכים ללכת הלאה. עם כל הצער והכאב, האימא נפטרה והאדם צריך להמשיך, ולכן יעקב בחר בשם בנימין. יש בזה קצת זיכרון של הטרגדיה, אבל זה לא להישאר כל הזמן עם השם בן אוני. נכנסתי לפה וראיתי את השם יד בנימין, ואמרתי לעצמי: גם אתם ממשיכים הלאה, מתקדמים".

כלומר בואו ניקח את חטא העגל ונהפוך את זה למשכן, לזהב, כל טרגדיה יכולה למנף אותנו גם קדימה. השבוע "להיות יותר חזק מהתירוץ שלי".

4. זכירת מעשה מרים

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.

מה עשה? לא מפרטים. בדיבור על לשון הרע יש גם שיעור על לשון הרע – לא נפרט, לא נאריך, לא צריך לחזור על הפרטים הצהובים והעסיסיים. מנגנון התקשורת ביחס לרע – לחזור, להזדעזע, ושוב נצפה, ובואו נראה שוב. מה זה גורם לנו ביחס לרע? להתרגל, לא להזדעזע אלא אולי אפילו להתמכר, ובעיקר לחשוב שזה העולם כי את הטוב לא חושפים ומשחזרים כך ומראים לנו בלופ.

אגב, שימו לב למילה  "בדרך", עוד נחזור אליה בהמשך. אבל זה קורה תוך כדי תנועה, כשאנחנו פחות מרוכזים.

מה עוד אני צריך לזכור לפני שאני יוצא לעמל יומי? את השבת. לא רק בשבת זוכרים את השבת:

5. זכירת השבת

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: (שמות כ').

השבת היא "שבת זכור" אבל בעצם ביחס לשבת, כל שבת היא שבת זכור: "זכור את יום השבת לקדשו". אגב, איזה יום היום? רביעי. עכשיו זכרתי את שבת.

מסופר בתלמוד על אסתר המלכה, שהיו לה בארמון פרעה 7 נערות, שבע עוזרות, משרתות. היא קראה להן בימי השבוע. ככה ידעה מתי שבת, קיבלה 7 משרתות וקראה להן לפי ימי השבוע. הייתה תועלת כפולה – גם ידעה מתי שבת, וגם השביעית הייתה קבועה ולכן חשבה שתמיד זה ככה, תמיד היא נחה ביום הזה והיא לא ידעה שבימים אחרים זה אחרת. כך שמרה בסתר על יהדותה.

ואם נתעמק רגע בפסוק, זכור את יום השבת – אבל גם "לקדשו". לא רק סוציאלי גם קדוש. לא רק "יום בלי עשן ופיח בכבישים, יום בלי סלולרי, יום בלי לשמוע את דודי אמסלם מתראיין". יום של קדושה.

ועכשיו לזכירה השישית, השבוע היא ה-נושא:

6. זכירת מעשה עמלק ומחייתו

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח:

כל בוקר זה מנהג, השבת זו הלכה. אנחנו עם פשט הפסוקים: למה דווקא עמלק? עם ישראל נלחם בעמים רבים לאורך הדרך ולא קבע ימי זיכרון, מה כל כך מיוחד?

ראשית – "בדרך".  בין לבין, בין תחנות במהלך היום שלך, בין שלבים בחיים, שם הכי קל, אתה הכי שברירי, אנחנו מאבדים אנשים כל כך טובים ונפלאים בדרך, לא מתייחסים אליה בקדושה, צריך להיות בדריכות, עירני, שם עמלק מחכה.

שנית – שימו לב שהוא הלך דווקא לנחשלים, דווקא זינב (זנב ולא ראש), מחפש את העמך, לא את המובילים והמנהיגים, כדי לבלבל אותם.

שלישית – הוא בא מרחוק, לא רציונלי, לא ריאלי, לא עברנו בארצו, קלט שיש פה אנרגיה חדשה וזה מה שיגע אותו, לא בא בגלל ריב על אדמות, רכוש או כסף אלא נטו לחסל את הדבר החדש הזה ששמו עם ישראל, את הבשורה שהוא מביא לעולם.

רביעית – יש לו מסירות נפש, הוא מוכן לשלם הרבה כדי לצנן את ההתלבות, "אשר קרך" – קירר אותך, עמלק זה ציניות. גם את המן זה משגע שיש מהות כזאת של מרדכי שלא נכנע בפניו, מה זה לצנן אמבטיה? הראשון שמעז, אחר כך זה קל:

"אמבטיה רותחת שלא הייתה ברייה יכולה לרדת לתוכה, בא בן-בליעל אחד וקפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכווה, קירר אותה בפני אחרים. כך כשיצאו ישראל ממצרים נפלה אימתם על כל אומות העולם, כיוון שבא עמלק, אף על פי שנטל את שלו מתחת ידיהם, קירר לפני אומות העולם".

כמו נחשון בן עמינדב רק הפוך.

אם צריך למחות צריך לדעת מתי מגיע. מתי עמלק מגיע? שלוש פעמים בתורה:

פעם ראשונה בספר שמות, דיברנו על זה לפני כמה שבועות, אני מקריאה ואתם שמים לב מה קורה לו, מה קורץ לו:

וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה

וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'

וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא.

וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן.

וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם.

רש"י: סמך פרשה זו למקרא זה, לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא. אמר לו אביו אינך יודע היכן אני, השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו.

כלומר נושאים אתכם על כפיים, על כנפי נשרים, ואתם לא שמים לב ולא מאמינים? באמת חושבים שהכול אתם לבד, כוחי ועוצם ידי כבר עכשיו במדבר? ובכן, כפיות טובה, חוסר אמונה, חוסר הכרת הטוב כלפי אלוקים ובכלל, מרירות כלפי משה, ציניות – מביא את עמלק. אם מסתכלים על הפסוקים: עצם השאלה היש ה' בקרבנו – אומרת שיש עמלק בקרבנו. זוהי הפעם הראשונה שבה עמלק מגיע.

מתי הפעם השנייה שעמלק מגיע? ספר במדבר, פרק יג, כאן הוא לא בא פיזית אבל משתמשים בו מילולית כדי להפחיד, להבהיל, לייאש, להקטין. המרגלים הם שמזהירים אותנו מפני עמלק בצורה מתוחכמת:

וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ: 'בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִיא, וְזֶה פִּרְיָה'. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת, גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִידֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן'.

רש"י: עמלק יושב – לפי שנכוו בעמלק כבר, הזכירוהו מרגלים כדי לייראם.

פעם שלישית בספר דברים, כיוון מאוד מפתיע:

לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ, לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח.

רש"י: אם שיקרת במידות ובמשקלות – הווה דואג מגירוי האויב.

מה זה מידות ומשקלות? מכאן מקור הביטוי "איפה ואיפה" באופן כללי? אם יש לך מכולת ואתה מרמה, יש לך שתי משקלות ואתה מרמה את הלקוח, זה ודאי נגד היושר וההגינות, זה ברור. אין לך יראת אלוקים וזה ודאי מביא את עמלק, אם אתה מוכר ביוקר לחלש ולמסכן, עושה תחבולות כלכליות, זה בוודאי עוול. גם בפרשה רואים כמה כל פרט קטן חשוב, אגורה, דקדוק, דיוק. אבל הכוונה היא – אומרים פרשנינו – למידות ומשקלות גם במובן השני של המילה. המידות שלך, המשקל שאתה נותן לדברים, האם יש לך שתי מערכות, אחת שאתה מדבר גבוה-גבוה, על מוסר, יושר, אבל מאחורי הקלעים אתה בעצם רמאי, איפה איפה, אחד כלפי אחרים ואחד כלפי עמצך, אחד בפה ואחד בלב, ואם שיקרת במידות ובמשקלות – אתה חי צביעות ומטיף לאחרים ולא לעצמך, תהיה דואג מכך שהאויב יגיע.

לסיכום: חוסר ביטחון ביחס לתורה (היש השם בקרבנו אם אין), חוסר ביטחון ביחס לקשר שלנו למקום הזה (משתמשים במילה "עמלק" כדי להגיד לנו שצריך לחזור למצרים), וכשכבר מגיעים למקום הזה – חוסר יושר, שקרנות, רמאות, צביעות (איפה ואיפה) – זה מה שאנחנו נלחמים בו. כדי למחות את זכר עמלק צריך להתחזק בדיוק בשלוש הדרכים האלה. להתראות בשבוע הבא, ביום שלישי ב"ה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *