רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

לתכנים נוספים של "ליבא" על פרשת תרומה

הגענו אל פרשת "תרומה". אנשים "מנחמים" אותי על כך שהגענו לפרשות המשכן, לפרשת "תרומה" (יש גם כאלה שאומרים לי שהמלצות המשטרה בעניין ביבי ממש מתאימות לפרשת "תרומה"). בכל אופן, גם אני בהתחלה חשבתי – מבריאת העולם היה מרתק, כל הזמן קרו דברים והנה זה מתחיל, בונים משכן במדבר, לאן נעלמו האקשן, הרגש, העלילה? אבל בעצם זו הפרשה הכי רלוונטית לנו עד עכשיו. הגענו לעיקר, והעיקר הוא הלב. אם נסתכל אחורה מתחילת ההיסטוריה היהודית (מאברהם אבינו והלאה), יש את האבות והאימהות, ואת שעבוד מצרים ויציאת מצרים וקריעת ים סוף, כולם אירועים מרגשים, אחר כך מגיע מתן תורה, האמירה שיש תורה בעולם, ואחר כך מגיע פירוט המצוות בפרשת משפטים. ומה עכשיו? אמרנו: עכשיו העיקר – עכשיו הלב. "רחמנא ליבא בעי" (אמירה בגמרא שהפכה למפורסמת: אלוקים רוצה את לבנו).

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

מה העיקר כאן, מה תשתית המשכן, מה היסודות שעליהם הוא בנוי? לב, תרומה, נדיבות. איזה יופי. הרי העיקר לא כתוב בספר החוקים, העיקר כתוב בלב. סליחה על הדימוי אבל בטח יש פה בקהל מי שחווה את הווי הדירות השכורות – כשצריך לחזור עם בעל הדירה לחוזה כל רגע, זה אומר שלא טוב. אם כל אחד נותן בנדיבות, מתקן את התנור כשצריך, מבין שיש רטיבות – אז המצב טוב. אז אנחנו השבוע עוזבים את האות הכתובה – שהיא חשובה כמובן, וצריך לקיים את פרטי החוזה – לטובת הלב.

רגע, אם הכל לב, למה "ללכלך" את זה בכסף? למה לא רק לרצות בלב וזהו? למה אלוקים רוצה כאן את כספנו? ובכן, אנחנו מכונה מורכבת, האדם, וכדי לקבל את לבנו – הוא צריך גם את כספנו. בואו נעזוב רגע את המשכן ונדבר על הדסטארט של אמנים גדולים. למה הם עושים הדסטארט? הם לא רוצים כסף, הם רוצים לב, הם רוצים מעורבות. חלק גדול מהם לא צריכים את הסכומים האלה, מדובר על מאה אלף שקל, הם יכולים להשיג את הכסף – אבל הם רוצים שאתם תהיו חלק מהסיפור. ובכן, אלוקים רוצה שנחוש חלק מהסיפור ושנפתח את הכיס ונשים כסף. זה גם גורם לנו לקדש את הכסף, לשים אותו במקום הנכון. הרי היחס לכסף הולך לשגע את האנושות.

אני רוצה להתעכב על זה, כי התורה מתעכבת על זה. שימו לב לנתון מדהים: בריאת העולם מתוארת בערך בכ-30 פסוקים, ויצירת המשכן בערך בכ-400 פסוקים. זה לא רק הבדל כמותי אלא איכותי. העשייה שלנו יותר חשובה – לכאורה – מהעשייה של אלוקים. את מעשיו הוא מתאר בקיצור, את מעשינו – באריכות ובפירוט. זו הפעם הראשונה שבה התורה עוצרת לתיאור רחב יריעה כזה, וזה בגלל שאנחנו התחלנו לעשות, וזה העיקר. התורה לא עוסקת בבריאת העולם אלא בתיקון העולם, לא בתיאור העולם אלא בתיאור תפקידו של האדם בעולם, ותפקידו הוא לעשות. מעשינו הקטנים הם העיקר כאן, וזה חשוב שאנחנו נדע את זה, וחשוב שנדע שזה חשוב.

"הפילוסופיה האריסטוטלית ביקשה 'לבעוט' באלוקים כלפי מעלה ולשלוח אותו אחר כבוד ל'בית הלורדים', לבל יתערב בפועל בנעשה בעולם. כמה יוהרה וכמה חוצפה נדרשות לגישה זו, המתיימרת להגדיר את האלוקים באמות מידה אנושיות ולקבוע בעזות מצח כי אין לגדול ולנשגב שיג ושיח עם הקטן והעלוב, ואין לשלם – השוכן בגובהי מרומים – יכולת לעסוק בפרטים הקטנים" (חנן פורת)

אי אפשר להגיד – זה היה רק במדבר. זה חייב להיות רלבנטי לקורא בן ימינו, אחרת למה אנחנו צריכים לעצור את חיינו ולקרוא על כך? אז נכון, המשכן היה רק במדבר, בארץ ישראל יש להקים בכלל מקדש, שהוא שונה ואחר, אז מה פשר ההוראות המפורטות על המשכן? למה הן נשארו לדורות? יש שם תיאור מפורט של כל העשייה, של כל המלאכה, למה זה אמור לעורר אותנו? או בקיצור, וזו כותרת השיעור שלנו הפעם: מהו המשכן בימינו?

1. שבת – "משכן בזמן"

זו לא איזו דרשה רוחנית, זה מגיע מהפסוקים עצמם, אלפי שנים השבת והמשכן הולכים ביחד. תוך כדי תיאור מלאכת המשכן מוזכרת פעמיים השבת, בדרך שנראית כאילו לא קשורה, אנחנו באמצע המשכן, למה לדבר על שבת? מה הקשר? ובכן, זוהי אזכרה שמלאכת המשכן לא דוחה את השבת. כלומר, בשבת יש לחדול ממלאכת המשכן, להפסיק אותה, למרות שזו מצווה. וצריך לדעת שמכאן נלמדים כל איסורי השבת. הרי מה נאמר על השבת?

שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה'

ומה נאמר על המשכן? במשכן נאמר שוב ושוב: מלאכה, מלאכה, מלאכת המשכן, בסך הכול 39 מלאכות, ל"ט אבות מלאכה ומהם הכול נגזר, למשל:

לזרוע ולגדל צמחים, לחרוש את הקרקע, לקצור, לטחון, ללוש, לנקות, לצבוע, לתפור, לצוד בעלי חיים, לשחוט, לכתוב, למחוק, להדליק אש, לכבות אש ועוד ועוד. מאבות המלאכה אנו לומדים תולדות, וכך מוגדר מהי מלאכה אסורה בשבת. כלומר, האופי של השבת, עד היום, מתחיל להתעצב שם. אז אפשר להגיד שהמשכן היה רק משהו זמני, במדבר, אבל אפשר להגיד שהוא העניק לנו ומעניק לנו עד היום את אופי השבת המיוחד. בלי משכן אין שבת, והשבת עדיין איתנו ובמובן הזה המשכן עדיין נוכח.

בכל פעם שאנחנו שובתים אנחנו מפסיקים לבנות משכן במקום, ובונים משכן בזמן. מבחינה פסיכולוגית יש התלהבות גדולה בעם מהבנייה, וזה נעשה בתחושה של מצווה, זה דבר חשוב (לפני עגל הזהב או אחרי). ובכל זאת, צריך לעצור. אסור שמרוב קדושת המשכן – הם ישכחו את קדושת השבת. זה מנגנון עדין שמלווה אותנו עד היום – אנחנו עושים ופועלים, ומשתדלים ב"ה שהדברים יהיו חיוביים, אבל אסור להפריז בחשיבות העשייה שלנו. כל השבוע אנחנו פועלים במקום, במרחב, כובשים את העולם, בונים, עושים מלאכות, אבל צריך לזכור וזה הייחוד של היהדות, שמעל קדושת המקום נמצאת קדושת הזמן. הרי בדתות רבות יש "משכן" או "מקדש", מקום קדוש, גשמי, מסוים, אבל שבת מביאה קדושה אחרת שקשה יותר לתפוס – היא חלה בכל מקום, לא צריך להגיע למקום מסוים אלא להרגיש את קדושת השבת בכל מקום שבו אנחנו נמצאים, להרפות, להפסיק ליצור ולפעול ולהפסיק גם להתנדב ולתת תרומה, כלומר גם את העשייה הכי חיובית וקדושה – לעצור. זה סוד הצמצום, במקום תנופה – מנוחה, במקום כיבוש המרחב – צמצום.

רבי נחמן מסביר שאי אפשר רצוף לקיים את ל"ט המלאכות, ואם שובתים מל"ט המלאכות ליום אחד, הן מתברכות בששת ימי המעשה.

ופה יש נקודה מעניינת למחשבה: הרב אביגדור נבנצל כותב שכידוע, קדושת המקום (קדושת המקדש, ירושלים, ארץ ישראל) – קשורה במעשים שלנו. אנחנו רואים אלפי שנים שהנביאים מזהירים שאם נתנהג לא נכון – לא נהיה פה, קדושת המקום תתבטל. ארץ ישראל אמורה להיות מנוף לקיום מצוות, מקום שמלהיב אותנו לכך, לא תחליף לתורה, לא מקום שמשרה תחושה שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה אלא להיפך – מקום שמעודד לחיות לפי התורה. אבל אם אנחנו לא מנצלים נכון את המתנה ושמה ארץ ישראל – אנחנו עפים מפה. שנאת חינם, שפיכות דמים, גילוי עריות, עבודה זרה ועוד ועוד התנהגויות שליליות על האדמה הזו – מסלקות אותנו מפה. כך קרה בעבר, בחורבן בית ראשון ובחורבן בית שני. ותראו מה אומר הרב נבנצל:

"ושאלתי לעצמי: אם כך, הרי שגם הזמנים הקדושים – כמו המקומות הקדושים – צריכים היו להילקח מאיתנו! הרי את ישראל לא מנצלים אותם למטרתם, גם השבת והחגים היו צריכים להילקח מהם. מדוע לא מצאנו שהנביאים טוענים כך?… הזמנים הקדושים שורים עלינו ממילא". (הרב נבנצל)

בואו נדבר על שבת בימינו. פעם לצערנו זו הייתה "מדורת השבט", בליל שבת, סביב הטלוויזיה. זה משתנה. אני רוצה לצטט מתוך כתבה ב"גלובס" של לי-אור אוורבך שמדווח על צניחה בצפייה בלילות שבת, הצופים נוטשים. הכתב מסביר שם:

"יש מגזר אחר שהולך וגדל ומגיע כמעט ל-40% מכלל הפאנל והוא אלה שמגדירים את עצמם "מסורתיים". המגזר הגדול והשקוף הזה אומר את דברו ומצטרף לחילונים גמורים, שמעדיפים לשבת בחיק משפחתם ולכבות את מקלט הטלוויזיה."

"כבר שנים אני חושבת ואומרת שאת היומן של יום שישי צריך להעביר מיום שישי ולשדר אותו בחמישי", מודה העורכת הבכירה טלי בן-עובדיה.

– למה לדעתך מתעקשים על המהדורה הזו כל-כך?

"יש כוח מאוד גדול למסורת. אבל התפיסה שלי אומרת שהמתחרה של מהדורת המגזין הוא לא המתחרה מהערוץ האחר – אלא ארוחת הערב המשפחתית ואולי הגיע הזמן לתת לה את המקום הראוי לה, ואת התכנית המושקעת לשדר ביום חמישי".

אפילו אילה חסון, המגישה המרכזית של "שישי" משתעשעת ברעיון שלא לעבוד ביום שישי. "להגיד שאם זה לא היה בחמישי לא הייתי מאושרת? זה היה נהדר", היא אומרת בחיוך.

אבל טלוויזיה זה ממילא הופך לפאסה, גם בימות החול, סלולרי לא. תראו את השקף הזה, שעשה אבי רוזנבלום:

ביום חול אפשר להתנתק אבל זה לא באמת. כי השאלה היא לא כמה זמן גולשים אלא כמה זמן חושבים, והאפשרות לגלוש – קיימת. הכוח של שבת היא בכפייה העדינה, בחסימת האופציה.

2. הבית – "משכן לשכינה"

שוב, זה לא מדרש או איזה רעיון רוחני ונחמד, זה הבסיס של הדברים. הרמב"ן כותב בהקדמתו לספר שמות שמאות שנים לפני שבני ישראל בנו את המשכן במדבר, כבר היה משכן בעולם. היכן? באוהל האבות והאימהות. הרמב"ן מספר שספר שמות קרוי "ספר הגאולה" לא בגלל יציאת ישראל ממצרים אלא כי השכינה שורה במשכן, וזוהי הגאולה, כשיש שכינה. הוא כותב ככה: "עשו המשכן, ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלת אבותם שהיה סוד אלו-ה עלי אהליהם". כלומר, ענן ה' היה קשור תדיר על האוהל של האבות והאימהות, היה שם משכן לשכינה, והמשכן במדבר הוא שחזור של השכינה שהייתה אז. שוב, לא שהבית שלנו הוא כמו המשכן. המשכן הוא כמו הבית של האבות והאימהות! לא שהבית הוא חיקוי למשכן, אלא שהמשכן הוא חיקוי לבית, לבית שכבר היה ושאנחנו שואפים להקים.

ה"נתיבות שלום" כותב גם על נקודת הבית כמשכן:

"מה שאומר דוד המלך 'אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי' – איך אפשר כל ימי חייך? ימים ולילות תשב בבית השם? לא תאכל, לא תשתה, לא תדבר עם בני המשפחה והחברים? הכוונה היא ש'בית השם' יהיה הבית שלך. אתה לומד, מפרנס, מגדל ילדים – ואתה מתפלל ששם תרגיש שכינה כל ימיך" ("נתיבות שלום")

אפשר לשים לב שאת כל ההליכה במדבר מלווים דימויי חתונה: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", אבל גם במשכן עצמו יש המון דימויים של בית, של הורות, של משפחה.

הרי לכאורה התורה ממשיכה היום בהוראות "טכניות" של הקמת המשכן, אבל פתאום, באמצע התיאור, מסופר לנו שהיריעות של המשכן מחוברות "אישה אל אחותה". מה הקשר בין יריעות לבין אחיות? ואז רש"י מתאר את הבד במשכן כ"דומה לכלה צנועה המכוסה בצעיף על פניה". ממתי הוראות בנייה מתארות לנו הינומה של כלה? גם כאשר מתוארים ה"כרובים" (הפסלים שמעל הארון) רש"י כותב ש"דמות פרצוף תינוק היה להם". כלומר, המקום הכל כך פנימי וקדוש הזה – הוא מקום עם דמות של תינוק, של קשר בין הורים לבין ילד. כדי להסביר לנו מהי קדושת המשכן – התורה משתמשת בדימויים החזקים ביותר שיש: של אנושיות, של משפחה, של זהות.

אבו מאזן אמר: "יחרב ביתך", הוא מבין שזו קללה, שלא יהיה לך משכן.

היום זה גם "ולנטיינז דיי" ומחר ל' שבט זה "יום האם" שהפך ל"יום המשפחה" וזה נראה שככל שיש יותר ימים לאהבה, לאימא ולמשפחה – ככה פחות מעריכים את האהבה, את האימא ואת המשפחה.

לרגל יום המשפחה האקדמיה ללשון העברית הודיעה שהיא מחפשת מילה – יחד עם הרשות להגנת הפרטיות שזה גוף במשרד המשפטים, הם מחפשים מילה בעברית למילה sharenting. שילוב של "שר" (שיתוף) ושל "פרנטינג" (הורות), הורים שמשתפים כל דבר של הילדים שלהם, זה לא רק משעשע ומצחיק, יש פה סוגיות חמורות – לילד יש זכות לפרטיות, זכות מוסרית לשלוט על הדמות הדיגיטלית שלו, ואימא שמעלה מגיל אפס תמונות שלו – גם מתקלח וגם אוכל עוגה ומתלכלך – לא שומרת על פרטיותו העתידית. אגב בין ההצעות שהוצעו:

צאצומי – צומי באמצעות צאצא

הורשת (הורה ורשת)

שימאוס (שיתוף פלוס מאוס)

הורוני (על משקל שופוני)

מגדלייקים – מגדלים + לייקים

טוב, הבנתם מה הציבור חושב על הורים כאלה…

אבל זה הרבה יותר מזה, יש פה שאלה של האם יש בכלל לגיטימציה לבית, למשפחה, למקום פרטי מול מקום ציבורי? האם אנחנו בתנועה של בנייה או של פירוק, של קיומן של מסגרות או של פירוק כל המסגרות?

הרב חיים נבון טוען בספרו החדש "מכים שורשים" שעוסק בפוסט-מודרניזם: "היום כל לאומיות היא מדכאת, כל קהילה היא חונקת, כל משפחה היא בולמת. כל גבול הוא כפייה, כל מסורת כבר לא רלבנטית. הטירלול הפוסט-מודרני אומר לנו שאנחנו אוסף אינדיבידואלים שחיים בחופש מוחלט ממחויבות, אבל זה שקר. אנחנו לא הופכים למאושרים יותר, הכול הופך ללימבו חסר משמעות, ועוד קוראים לזה 'חירות'. החברה המערבית תקרוס, כי האינדיבידואליות הקיצונית הזו לא תביא משמעות וסיפוק. האדם אינו תייר בעולם, הוא זקוק לעוגן. תפיסות העולם האלה כבר שינו את אירופה והפכו אותה לבית אבות ענק, יבשת של דיור מוגן בלי ילודה. הן כבר שטפו את הקמפוסים בארצות הברית, והן בדרך אלינו. אנחנו במלחמת תרבות, ועלינו לזכור האדם אינו אטום שצף בחלל, אלא עץ בעל שורשים ששואף לתת פירות".

וממש בלי שתכננתי, כרגיל איתכם, קיבלתי מייל שעוסק בדיוק בכך, של מישהי יקרה שכותבת כך:

שלום סיון,

אם תבחרי להקריא את המכתב שלי – עשי זאת כמובן בעילום שם

השתתפתי היום בלוויה עצובה במיוחד. מורה מחנכת שלי, אישה יקרה שליוותה אותי בתקופת ההתבגרות שלי ואני מאוד אוהבת ומעריכה, איבדה את בעלה אחרי מחלה קשה. זו היתה לוויה גדולה, ידעתי מראש שאין סיכוי שאצליח לגשת אל המורה. ובכל זאת היה חשוב לי מאוד להיות שם. לקח לי קצת זמן להבין למה.

אחד הנושאים החמים ביותר בשיחות הרכילות באולפנא הוא החיים הפרטיים של המורות. הבעל של המורה, הילדים של המורה, ומעל הכל – הדייט האחרון של המורה הרווקה (בכל אולפנא יש כזו). לתלמידה ממוצעת יוצא לפגוש את המשפחה של המורה שלה לא מעט: שבתות באולפנא, שבתות סמינריון, לפעמים המורה מזמינה את התלמידות אליה לסעודת שבת ואפילו לשבת שלמה. בכל פעם כזו המורה מעמידה את עצמה בקו האש, כשהמשפחה שלה הופכת לכמה ימים לנושא לעוס היטב, עד בוא האטרקציה הבאה. גם אני כמובן הייתי כזו. גם אותי עניינו מאוד החיים הפרטיים של המורה. אז באותם ימים התביישתי מאוד ביצר המציצנות הזה.

כמעט עשר שנים אחרי, אני מסתכלת על זה אחרת. אני חושבת שבגיל המבלבל שבו התלמידות מתבגרות ומתחילות לברר מול עצמן איך הן רוצות שיראו הבית והזוגיות שלהן, המתנה הכי מופלאה שמורה יכולה לתת לתלמידה היא הדוגמה האישית מהבית הפרטי שלה. כי התלמידות קולטות הכל – את התקשורת בין בני הזוג, את הדרך החינוכית כמו שהיא משתקפת בהתנהלות שלהם מול הילדים, את האווירה בבית: יש כבוד? יש סבלנות? יש נחת? ועם המטען הזה הן הולכות הביתה.

גם אני זכיתי, באמת זכיתי, להיות עדה לדוגמה אישית מופלאה. היום אני יודעת להגיד שבכל מפגש שלי עם הבית והמשפחה של המורה הזו, חוץ מהסקרנות הטבעית שתוקפת אותנו כשאנחנו פוגשים מקרוב חיים של אדם אחר, היה גם רצון אמיתי להידבק בטוב. איזו תחושת בטן, או אולי תחושה של הנשמה, שבבית הזה קורים דברים טובים, ושכדאי לי לראות וללמוד ולהכיר ולקחת איתי הלאה.

וכשזה נגמר בצורה כל כך עצובה, גם אז הרגשתי צורך להיות חלק. שוב – בשבילי. מתוך צער גדול על הבית הנפלא הזה שהתפרק, לראות וללמוד איך מתאבלים, וגם איך קמים וממשיכים.

את מרבה לדבר על הפרטיות והצניעות ועל החשיבות של השמירה עליהם בעידן המוחצן והחושפני שבו אנחנו חיים. אני מסכימה עם כל מילה שלך, ודווקא בגלל זה רוצה לשלוח את הערצתי לכל אותם אנשי חינוך, שלרבים מהם מן הסתם ישנו הצורך הטבעי לשמור על הפרטיות ועל האינטימיות המשפחתית, ובכל זאת הם פותחים מדי פעם את ביתם וחושפים את המשפחה שלהם לעיניים החטטניות של התלמידים שלהם. בעיני זו מסירות נפש אמיתית.

3. המשכן – לבו של האדם

שבת הייתה משכן בזמן, הבית הוא משכן במקום, ועכשיו – קדושה בנפש. כך מסביר זאת הנתיבות שלום:

"התולדות יעקב יוסף מבאר שמצווה זו של 'ועשו לי מקדש' חלה על כל אדם שהוא עולם קטן בפני עצמו, והוא מצווה לעשות בקרבו מקדש לה', שבתוך גופו יהיה מעון לשכינה. ומובא באלשיך 'ושכנתי בתוכם' – בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד. וזה תכלית הבריאה שכל יהודי יהיה בעצמו בית מקדש, שתהיה השראת השכינה בתוך כל אחד ואחד, וכמו שמובא בספרים הקדושים על הפסוק 'זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ' – מלשון נווה, שזה ייעודו של יהודי לעשות עצמו מקדש ומשכן לה' שיהיה שוכן בתוכו, וכתב הראשית חכמה: מי אני שיבוא המלך העליון לדור בביתי? ראוי הוא שאעשה לו דירה נאה שיבוא לדור עמי". (ה"נתיבות שלום")

הוא עובר דרך מקורות רבים, מצטט גדולים רבים, ובעצם אומר לנו: יש פה מולי 700 משכנים. הוא מסמן לכולנו את האתגר: זה הקרב על המשכן שבתוכנו, הקרב על האנושיות, על צלם אלוקים. איך עושים את זה? בואו נשמע עצות מגדולי הדורות. רבי נחמן – לא תופעתו – קורא לנו לחפש את הנקודות הטובות שבתוכנו כדי לבנות משכן, ככה בונים את עצמנו:

"שחורה אני – במעשה העגל, ונאווה – במלאכת המשכן, היינו בנקודות טובות שאני מוצא בעצמי, שהם בחינת מלאכת המשכן… המשכן נבנה מכל הטוב שנתברר מכל אחד מישראל, שזהו בחינת זהב וכסף ונחושת, שהביא כל אחד ואחד כפי הנקודה טובה שלו" (רבי נחמן מברסלב)

עוד עצה טובה מיוחסת לר' חיים מוולוז'ין – שההתחלה בכל יום תהיה חיובית. אנחנו מורכבים ממחשבה, דיבור ומעשה. אז מחשבה ראשונה, דיבור ראשון ומעשה ראשון – על הבוקר, שיהיו חיוביים, טובים, קדושים. "אוף, אין לי כוח, די, שהשעון יצלצל עוד חמש דקות, יו כמה דברים יש לי לעשות". לנסות לתפוס את הרגעים האלה, לעשות אותם למשכן. רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ.את ההתחלה, הראשית, הביכורים של היום.

טוב, אני מתלבטת אם לעצור כאן, כי אני רוצה להבהיר – יש עוד פירושים ל"משכן", למשל – רבי נחמן אומר: משא ומתן באמונה זה הקמת משכן, וגם: צדיקי האמת הם משכן, כמובן ישיבות ובתי מדרש ובתי כנסת – הרב נריה כותב על כך יפה. אבל אנחנו מסתפקים להערב בשלושה פירושים – שבת, בית ולב.

ה"נתיבות שלום" משלב וכותב על כך שאפשר לקרוא את פרשיות המשכן בשבת, בבית, ולהכניס את זה ללב. לחבר הכול ביחד.

ושימו לב – אלה שלושה דברים שמגיעים ממילא, לא צריך להשקיע – שבת באה לעולם, לכולנו יש בית ברוך השם ואנחנו לא הומלסים, ולכולנו יש לב, נבראנו עם נשמה. אבל צריך לעשות, לבנות, להשקיע, וזוהי מלאכת המשכן.

*****

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר