לאהוב, לגדל, להתפלל

אנחנו רגילים לראות בצאצאים שלנו את המשך דרכנו. אבל המורשת שאנחנו משאירים היא רחבה ומורכבת יותר
לאהוב, לגדל, להתפלל
1.

יום שישי ואני בבית בין כלים לסידורים. מנסה להתיישב שעתיים לפני שבת ולסכם שבוע עמוס, מתוח וחם. עוד מעט שבת, והניסיון מורה שלכל שבת יש מוצאי שבת ושלכל מוצאי שבת יש יום ראשון. ואם הסידור הזה לא הולך להשתנות דווקא הפעם, זה אומר שבעוד 48 שעות בערך, אני הולך להעלות על הבמה של בית הספר קהילה שביפו, את הקבוצה המתוקה והרעשנית שלי למופע הבכורה של החיים הצעירים שלהם.

הכל קרה מהר וללא שום תכנון מוקדם. לפני חודשיים התקשר יונתן דורון, חבר ואושיית חינוך מיתולוגית בחינוך הדמוקרטי, והציע לי להעביר סדנה מול קבוצת בנים ובנות על סף חטיבת הביניים. משהו בסגנון של "תספר להם על החיים שלך. על הניסיון שלך כמוסיקאי. ככותב. כאיש תקשורת".

הגעתי. תוך עשרים דקות התלמידים הראשונים התיישבו. עוד עשר דקות והתיישבנו כולנו. פתחנו במטווח גירים עלי. המשכנו בסניטות הדדיות חביבות. ואיכשהו סיימנו את הסשן עם שיר אנטי-פוליטיקאים חביב שהם התחילו בטיול השנתי שלהם ושכללנו בכיתה. נפרדנו בידידות.

כשהבנתי שבית הספר מעוניין בסדנה נוספת, השארתי לתלמידים טון עבודות בית שממש לא ציפיתי שהם יטרחו לזכור ולעשות.

כשחזרתי אחרי חודש לסדנה הנוספת הופתעתי לחלוטין לגלות שהם לא רק זוכרים הכל והכינו הכל – הם גם – וזה ממש הפיל אותי – מכילים אותי עכשיו, חודש מאז שנפרדנו, הרבה יותר טוב. כאילו שבחודש שעבר, כולל חופשת הפסח, נפל אצל כל אחד ואחת מהם סוג של אסימון פלא. הבנה. אמון.

2.

וגם אצלי, ואין לי שום דרך טובה להסביר את זה, נפתח חלון חדש אל קבוצת הילדות והילדים שאת רובם כלל לא הכרתי קודם. מצאתי בהם לפתע ברק. יצירתיות. פקחות. הבנתי. ומאז אנחנו יחד. יוסי וחבריו הקטנים, החדשים והבלתי מנוסים, שמרימים מופע סיום שנה. מופע שמורכב משירים מקוריים של הילדים. שירים שהם עצמם לא חלמו אפילו לחשוף בכיתה.

אני מאמין שהדרך להעצים את הזולת היא קודם כל לאהוב אותו ללא סייג ואחר כך לתבוע ממנו לגדול לתוך האהבה הזאת. בינתיים אני רואה ברכה עצומה בדרך הזו. ומאוד מקווה שההופעה בראשון הבא לא תהפוך את האמונה החדשה שהם מצאו בעצמם לטראומה. אני מאוד מקווה שלא.

3.

פרשת שלח מפורסמת כפרשת המרגלים. הם יצאו לתור את הארץ, זרעו ייאוש ובעצם דנו את דור יוצאי מצרים למות במדבר במקום לממש את החירות שניתנה להם מימוש סופי ומלא בארץ ישראל. העם עוד ניסה לערער על הגזרה, אבל כלום כבר לא עזר. הם נאלצו לחזור לאחור, למסע חסר תוחלת של שלושים ושמונה שנים במדבר. באסה.

זה החלק המפורסם, העיקרי, הדומיננטי בפרשה. מיד לאחריו מגיעות פרוצדורות שקשורות בקרבנות ולכאורה לגמרי לא קשורות לסיפור הדברים העגום שרק עכשיו קראנו. ולא רק שלא קשורות אלא שנפתחות בסתירה גמורה לכאורה למה שכתוב בסוף פרשת המרגלים. כי הנה – פרשת נסכי הקרבנות שסמוכה לסיפור המרגלים פותחת ב "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם…" ורש"י מזדרז ומפרש – "בישר להם שיכנסו לארץ". כלומר הפרשה שאחרי המרגלים נפתחת בסוג של נחמה – בכל זאת תכנסו.

אבל הם לא נכנסו.

ונראה לי ליישב את הסתירה בכך שהכתוב אומר בעצם – אתם, דור יוצאי מצרים, לא נכנסים, אבל הילדים שלכם ייכנסו. ובאשר הם ייכנסו, הרי זה כאילו אתם נכנסים. כלומר – ההישגים של הילדים שלך הם ממש ההישגים שלך. אין באמת שום הפרש. שזה יפה. אבל לא כזה חידוש גדול. אנחנו הרי במילא מתוכנתים לשמור לטפח ולברך את התולדות שלנו. לפעמים אפילו לחיות את החלומות המוחמצים שלנו דרכם.

והנה באמת בסוף אותה פרשה מגיעה ההשלמה של הרעיון – "ככם כגר יהיה לפני השם". כלומר – הסיפור הלא גמור שהשארתם – התולדות שלכם ימשיכו אותו. אבל תולדות הם עניין הרבה יותר גדול ורחב ועמוק מהסליל הגנטי שאתם משאירים. ובעצם כל מי שמצטרף לרעיון או למעשה הלא גמור שהשארתם אחריכם – הילדים שלכם, התלמידים שלכם וגם אנשים שהם לא משלכם, חברים לרעיון שהצטרפו בדרך, הם התולדות שלכם. הם אתם. ככם כגר.

ויש בזה משהו מן המרגיע להבין שזה לא נגמר בך. אפילו לא בילדים שלך. ומהצד השני זה עדיין יהיה אתה למרות שכבר לא "תהיה" שם.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *