בדרך חזרה מאור יהודה, אחרי הרצאה מול תלמידים בשבוע מנהיגות, נכנסתי לאחד מאתרי החדשות, כמו תמיד. אחת הכותרות הראשיות הייתה על חייל שהמשפחה שלו ברחוב. ליתר דיוק, בכיכר אורדע ברמת גן. בתמונה ראו שתלוי שלט "לוחם ללא בית". הבנתי שהביתה אני לא נוסעת.
הגעתי כמה שיותר מהר לרמת גן, וחיפשתי את המשפחה שמחכה לפתרון דיור מתחת לשלט. אם המשפחה, מאיה, חיבקה אותי כאילו אנחנו מכירות שנים. הדבר הראשון שראיתי זה את העיניים היפות והחומות שלה. הייתה שם רגישות אין קץ, וחיוך אוהב ומזמין למרות המצב העגום בו היא נמצאת. אחת הבנות שלה מזגה לי כוס מים, ולאחר שיחה קצרה, ביקשתי ממאיה לבוא אתי לסיבוב. התרחקנו מהאוהל, היא סיפרה לי את כל הסיפור, שנמשך שנים. שנים של מלחמת התשה מול הרשויות. בלי קורת גג לאורך זמן. בלי עבודה קבועה. אבל עם שישה ילדים.
התיישבנו על ספסל מול בניין העירייה. שאלתי את מאיה אם אני יכולה לשאול אותה משהו אישי. היא ענתה שכן. שאלתי אותה מה החלום שלה? מה הייתה רוצה לעשות אם לא הייתה במלחמת הישרדות יומיומית. היא הסתכלה עלי בדממה. כמה זמן לא חשבה על זה. על חלום. על עתיד. על ייעוד. כנראה מאז שהייתה ילדה. בהתחלה ענתה שהחלום שלה זה לעבוד. אחר כך היא חשבה עוד דקות ארוכות, עד שאמרה שהייתה רוצה לעבוד בנתינה לאחרים.
כמה שעות אחר כך מאיה סיפרה לי שהיא לא מפסיקה לחשוב על זה. מה הייתה רוצה. על מה היא לא מעזה לחלום. התרגשתי מאוד לשמוע אותה מדברת על זה. ברור לי שהיא לא היחידה. הסיפור של מאיה הוא אחד מני רבים. משפחות רבות שחיות מתחת לקו העוני ולא מסוגלות לחלום מעבר למחר בבוקר. מעמד הביניים לא רחוק כל כך מזה. החלומות בדרך כלל הם לסגור את החודש, מקסימום את השנה.
כשאנחנו מדברים על פעילות חברתית, על מעורבות חברתית, על דחיפה לחברה צודקת יותר, מה שעומד, בעיניי, בבסיס הדבר הם החלומות של כל אישה ואיש. הרי כסף הוא לא מטרה, אלא אמצעי. משאב. דרך להגשמת יעדים, להתפתחות, למימוש חלומות רבים. והמשאב הזה הולך ומצטבר עוד ועוד אצל אותם מעטים.
כשאנחנו שומעים את הקולות של הסנגורים של המערכת הכלכלית והחברתית הקיימת, הם אוהבים לאיים שכל שינוי שלא יהיה יביא אסון על כולנו. המחיר יהיה כבד. נאבד את מה שיש. מאיימים עלינו שהכלכלה תקרוס, שבלי טייקונים לא תהיה תעסוקה, שהמשחק הוא המשחק. אלו החוקים.
אולי הגיע הזמן שנדבר על מחיר אחר. על המחיר שאנשים משלמים כשהם מוותרים על כל מה שהם רוצים עבור עצמם. כשהם מוותרים על החלומות שלהם, על ההתפתחות שלהם, על השאיפות שלהם, על ההשכלה שיכלה להיות להם. גם כשאנחנו לא עושים דבר כדי לשנות את הקיים, בייחוד אם הוא אינו משרת רבים כל כך, אנחנו משלמים מחיר. ואנחנו לא מודעים אליו רוב הזמן, עד הרגע שבו אנחנו פוקחים עיניים.
לא במקרה מאיה המשיכה לחשוב על השאלה ששאלתי אותה. השאלה פשוטה, אבל היא נגעה במקום תמים, ילדותי, שיודע לחלום ועוד לא צבר צלקות ואכזבות ותשובות ציניות כמו "זה המשחק". והקול הילדי הזה של מאיה, כמו של רבים אחרים, אולי צבר אבק, אולי נרדם ונשחק בין מלחמת הישרדות של יום כזה או אחר, אבל הוא עדיין שם. אין לי ספק שברגע שהחלומות של רבים יתעוררו, ואלו יתחילו לשאול את עצמם מה הם רוצים? מה הם באמת רוצים? הדרך לשינוי תהיה קצרה הרבה יותר. כמו שאומרים בעברית: אין דבר העומד בפני הרצון.