עתה בני חורין

שיעור לפסח תשע"ח: ליל הסדר מלמד אותנו מה אנחנו צריכים להכניס לפה ומה אנחנו צריכים להוציא ממנו, ואלה שיעורים טובים גם לשאר השנה. סיון רהב עם הכותרות העיקריות של ליל הסדר

פרשת השבוע היא פרשת "צו". בזאת הסתיימו דברינו על פרשת השבוע. סליחה ומחילה, אבל אנחנו בערב פסח, בשבוע הבא נלמד ממש את ההגדה אבל כבר הערב נתחיל את ההכנות ברצינות. השבת הקרובה היא לא רק "שבת פרשת צו" אלא גם "שבת הגדול", זה הכינוי לשבת שלפני פסח, וה"נתיבות שלום" אומר דבר מעניין. חלקכם בטח מכירים את הקביעה של חז"ל שאם ישראל היו שומרים שתי שבתות – היו נגאלים. למה הכוונה? אם כולנו נשמור יחד שתי שבתות רצופות, זה מספיק? מסביר ה"נתיבות שלום": הכוונה היא לשתי ה-שבתות, "שבת הגדול" שלפנינו, ו"שבת תשובה" (השבת שלפני יום כיפור). אם עם ישראל היה שומר את שתי השבתות האלה – זו הייתה גאולה. למה? כי יש בהן הכול. אחת מכינה ליום כיפור, לתשובה, לתיקון, והשנייה מכינה לפסח, לחירות, לגאולה, לשמחה. הוא מסביר ששבת אחת היא שבת של יראה, והשנייה שבת של אהבה. אם היינו מבינים את האיזון והשילוב בין שני העולמות האלה – היינו נגאלים. אגב הוא מוסיף ואומר שכמו שיש עשרת ימי תשובה בתשרי, יש גם עשרת ימי תשובה בניסן. ידעתם שאנחנו עכשיו בעיצומם של עשרת ימי תשובה? אבל שוב, בתשרי אלה ימי תשובה של יראה, ועכשיו – ימי תשובה של אהבה. זו התחושה הנכונה לימים האלה.

עוד תכנים של "ליבא" לכבוד פסח 

חשבתי לדבר היום על חירות. לא במובן הפילוסופי, למרות שזה כמובן מרתק, יש לי עוד מחברות סיכומים מכל מיני מבחנים בעבר, ואפשר לנתח פה את תפיסת החירות של ישעיהו ברלין ("חירות מ" ו"חירות ל", כלומר שחרור מאילוצים זרים, והשלב השני – חירות כדי לעשות משהו), ולנהל דיונים על חקיקה שמגבילה חירות (התאבדות? המתות חסד?) אבל אני ממש לא פילוסופית ובעיקר – מעדיפה שנדבר על חירות תכלס. במובן הכי מעשי שלה.

הצטרפו לערוץ הטלגרם של "ליבא"

אז מה זה בן חורין? מיהו בן חורין? קודם כל, ודאי שהוא קשור לתורה. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". על זה אנחנו מדברים כל השנה, אבל בפסח – מה הדגש? מה הכותרת? מה השער המרכזי לחירות מתוך תרי"ג מצוות? אם פסח הוא "חג חירותנו", מה זה אומר ועל מה צריך להסתכל במיוחד ולהקפיד במיוחד? נציג כמה זוויות שמבוססות על גדולי האומה שלנו לאורך הדורות:

  1. חירות – לתת לאחר

שימו לב איך נפתח ליל הסדר, החלק שנקרא "מגיד", מלשון הגדה, שעליו נאמר "והגדת לבנך". צריך להבין, זאת ממש מצוות עשה מן התורה לספר ביציאת מצרים בלילה הראשון של פסח, בדיוק ביום הזה, לספר לילדים קטנים, לבנים, לנכדים, לעצמו, לקרובים, גם אם אדם יושב לבד הוא צריך לספר לעצמו את סיפור יציאת מצרים, וגם אם הוא גאון וחריף וחכם עצום – מצווה עליו לספר. ואיך כל האירוע האדיר הזה מתחיל?

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם
כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל
כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.

ובעברית:

זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.
כל הרעב יבוא ויאכל,
כל הצריך יבוא ויפסח.

אפשר היה לחשוב שנצא ממצרים ונרצה לנקום, לקחת לנו כמה מצרים כעבדים, לצבור הרבה רכוש, להפוך בעצמנו לנוגשים רשעים כמו המצרים. אבל לא. יציאת מצרים צורבת בנו תנועה הפוכה – לא לקחת אלא לתת, לא לקמוץ יד אלא לפתוח אותה. דווקא יציאת מצרים, דווקא מה שעבר עלינו, גורם לנו להיות אחרים, לכונן בעולם תרבות אחרת.

הרב פרופ' יוסף דב סולובייצ'יק מסביר כי המבחן של עבד שיצא לחירות, הוא ההתנהגות שלו כלפי האחר:

"עיקרה של החירות היא השותפות עם האחר. העבד – חושב רק על עצמו, אבל אדם בן חורין חושב על האחרים ומשתתף עמם. ליל הסדר מסמל את לידתו של עם ישראל, את לידתה של קהילת החסד הזו".

הבנתם? ההוכחה הראשונה לכך שאתה בן חורין היא שאתה חושב על הזולת. אם אתה יוצא מעצמך – אתה לא עבד. אם אתה עוסק רק בעצמך – אתה עבד. זה המבחן. והשבוע הגיעו לידיי שני קטעים נפלאים שעוסקים בדיוק בנקודה הזו. הקטע הראשון הוא מתוך "הגדת המנהיגות" שיצאה לאור השבוע, הגדה שהוציא "הפורום הישראלי למנהיגות", שלל דמויות כותבות שם על המסר של ההגדה, ודפדפדתי, וראיתי שדורון אלמוג, האלוף במיל' כותב שם כך:

"מה אם בנך הוא זה שאינו יודע לשאול? כמו ערן בננו, שנולד עם פיגור קשה ומעולם לא דיבר ולו מילה אחת בכל 23 שנותיו? תשובת ההגדה היא: את פתח לו. לא כתוב 'את התבייש בו', או 'את בודד אותו' ובטח לא 'את הרחק אותו'. נהפוך הוא. הוא יושב איתנו בליל הסדר, חלק מאיתנו. כלומר, עלינו האחריות לשלב בעולמנו גם את החלש ביותר, הפגוע ביותר. עלינו האחריות לפתוח לו פתח של תקווה. הוא תלוי לחלוטין בחסדינו, חסר עצמאות, ועלינו לזכור כי עבד היינו בארץ מצרים. החלש הוא עמוד הענן המצפוני שלנו, שמעניק לנו פרופורציות, ודווקא נוכחותו – תביא אותנו למדרגה הגבוהה ביותר. ככל שנעשה יותר עבורו – כך נהיה פחות עבדים".

דורון אלמוג הקים את כל פרויקט "עלה נגב" עבור הבן שלו ערן וילדים עם בעיות כמו שלו, והוא זכה בפרס ישראל, ונדמה לי – וזה נכון גם לגבי מרים פרץ – שיש פה טעות בחלק מהדיווחים והסיקורים. דורון אלמוג לא זכה בפרס ישראל בגלל הילד שלו. מרים לא זכתה בגלל הקורבן. הם זכו בגלל ההתמודדות שלהם עם המציאות, בגלל שהם מהווים השראה, בגלל היציאה שלהם מעצמם למען האחר. זו הנקודה.

אבל אז עשיתי סדר בבית, ומצאתי עוד משהו. הגעתי השבוע לדבר הקשה ביותר בערב פסח – לא המגרות ולא השולחנות, לא החלונות ולא הספות, למרות שבכל אלה מצאנו אוצרות של ממש: מחברות וגופיות, טושים שחיכו לפקק, גרביים שחיכו לבת זוג (ממש יכולתי לכתוב את "מכתב הרווקה" על בני הזוג שמצאנו השבוע בין הגרביים)… אבל כל זה אינו האתגר האמיתי: הילקוטים של הילדים. שם יש שאריות של סנדביצ'ים מה-1 בספטמבר, ממתקים מטיולים ששינו מצבי צבירה, וכל מיני מזכרות טקטוניות שיכולות לעניין ארכיאולוגים. ושם בתוך הילקוט של הלל שהוא בכיתה ב' מצאתי חוברת מקסימה, זה היה מאוד מרגש לספר לכם שהוא מילא אותה, אבל הוא לא מילא אותה, היא הייתה שם ריקה, מישהו חילק להם אותה, או שאולי חבר נתן לו, אני לא יודעת, ביקשתי את רשותו לקחת אותה ואני רוצה להקריא, כי המבצע הזה כל כך מקסים ומרגש בעיני, וכל כך שונה מפס הקול התקשורתי. "הווי מתלמידיו של אהרון", ככה קוראים לפנקס הזה, לזכר הרב אהרון לייב שטיינמן זצ"ל.

"פנקס אישי לתלמיד השואף לילך בדרכיו של מרן רבנו ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל".

אהבתי מאוד שהדוגמאות יומיומיות ואנושיות, לא להיות נחמד לילד עני באפריקה אלא לילד שלי בבית שלי, לא ללכת להתנדב במוסד רחוק אלא להיות נחמדה לבעלי בתוך הבית. נחמדות לאחר זה קודם כל האחר שקרוב אליך. וזה ממש מרגש לחשוב על ילדים שיוצאים מעבדות לחירות ככה, שלומדים על הדבר הכי חשוב בעולם – גבולות. מכירים את מבחן המרשמלו, נכון? זה ניסוי מכונן, שגילה שילדים שיודעים להתאפק בגיל צעיר ולא לקחת ישר מרשמלו שמציעים להם, יצמחו להיות מבוגרים הרבה יותר בוגרים וטובים. אז יש פה מבחן מרשמלו תמידי, יומיומי, מבחן המרשמלו של הרב שטיינמן, שוודאי לא אכל מרשמלו בחייו.

ויש פה גם תיקון, שוב, להרבה דיווחים תקשורתיים – נורא התלהבו מהצניעות של הרב שטיינמן. הבית הפשוט והצנוע, המטבח הישן, כמה פעמים הראו את התמונות האלה, גם בתקשורת הלא-חרדית, ואת הכיסא המוזנח, ואת כל הקירות והאווירה הסגפנית במשך עשרות שנים ברצף, אבל זו לא מורשתו, אם נבדוק בכל כתביו ושיחותיו – ודיברתי על זה גם עם תלמידיו – הרב שטיינמן לא אמר לכם לקחת כיסא ולהוריד לו את המשענת כמו שהוא עשה, הוא ישב על הכיסא שקיבל כשעלה ארצה מהסוכנות היהודית, והוא ביקש מהנגר להגביה אותו כדי שהרגליים לא ייגעו ברצפה וככה הוא לא יירדם כשהוא לומד. זה מדהים, אבל לא זו דרישתנו מהדור שלנו אלא – מידות. כבוד. דרך ארץ. היחס לזולת. כבוד לאחר ולא גאווה עצמית. ככה יוצאים לחירות. טוב, אפשר לדבר על הנושא הזה עוד ועוד. אנחנו רוצים לצאת לחירות בעוד מובנים אז נעצור כאן. רק נזכיר מה הסיומת של הקטע הזה בהגדה. דרך החסד לאחר, דרך ההצעה אליו להצטרף ולסעוד ולאכול משלנו, נגיע גם אל:

הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.

הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

  1. חירות – לשלוט בדיבור (חג הפה-סח)

רגע, אולי צריך להתחיל אפילו קודם לכן. הרי שאלנו "איך מתחיל החלק של ה'מגיד' בהגדה של פסח?". אבל מי בכלל קבע שיוצאים לחירות דרך המגיד, דרך ההגדה, דרך הדיבור? בואו נסתכל רגע מזווית אחרת, עוד לפני התוכן של המגיד, על המגיד עצמו. זו מטרת הערב – להגיד. זו קביעה עצומה שפסח מלמד אותנו, ועל החג הזה הרי נאמר שהוא פה-סח, מלשון שיחה, שיח. פה-מדבר. זה המבחן האמיתי. איך אתה מדבר. זו היציאה מעבדות לחירות, מה יוצא מפיך. ולכן בערב שבו יוצאים מעבדות לחירות, הדבר המרכזי שעושים הוא: לדבר. ליל סדר הוא ערב של אימון לדיבור, ערב קואוצ'ינג סביב נושא הדיבור. מדברים בו הרבה, לא שותקים, לא מתנזרים מדיבור, אבל הדיבור מלא בחיוביות, בתודה, באמונה, באופטימיות, באהבה. זה לא חוכמה לדבר סתם, במקורותינו מסבירים שיש "דיבור בגלות" ויש "דיבור של גאולה". במצרים גם הדיבור היה בגלות, לא דיברנו באופן חופשי, הדיבור לא שיקף את הנפש שלנו. העם לא הצליח להתפלל אלא רק צעק, מספרים לנו על נאקתם, על צעקתם, שוועתם, אבל הדיבור לא היה ברור, ומשה – הדיבור שלו היה לגמרי בגלות, כבד פה, כבד לשון, ערל שפתיים. הדיבור הולך ומשתחרר ככל שהעם הולך ומשתחרר. פתאום אנחנו שומעים את שירת הים, פתאום העם אומר "נעשה ונשמע", גם הדיבור שלהם עם אלוקים נהיה פתוח ואמיתי. כך שדיבור הוא בעצם חלק מצלם האלוקים של האדם, צריך לשים לב אליו, עבד מאבד את היכולת לשוחח, להיות בקשר, לדבר, לתקשר, וגם קשה לו יותר לדבר אל אלוקים. קראתי אצל הרב דובי זינגר שצריך להיזהר ממצב של גלות הדיבור בין אדם לחברו. דיבור צריך להיות כן, פתוח, אמיתי, יוצר קרבה, תקשורת מצומצמת היא תקשורת לצרכים בסיסיים בלבד, שימוש במילים באופן טכני ואפילו מעליב. סיפרתי פה פעם שכאשר אני מחפשת בייביסיטר, אני ממוקדת מטרה באופן די מבהיל. כבר יצא שכתבתי למישהי: פנויה לבייביסיטר? לא, יש בר מצווה לאחי. אני בקלות יכולה לכתוב לה: "אוף" במקום "מזל טוב". או להבדיל: פנויה לבייביסיטר? לא, אנחנו בדרך להלוויה. גם פה אני מסוגלת להגיד: טוב, ואחותך? כלומר, זה פגם בדיבור, אצל רבי נחמן מברסלב זה מתואר באופן יצירתי מאוד, שימו לב:

לִפְעָמִים מֻנָּח הַדִּבּוּר וּמוּכָן לָצֵאת, וְאֵינוֹ יוֹצֵא דֶּרֶךְ הַפֶּה כִּי-אִם דֶּרֶךְ הָערֶף, (וּמַמָּשׁ אֶפְשָׁר לִשְׁמעַ כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁהַדִּבּוּר אֵינוֹ יוֹצֵא דֶּרֶךְ הַפֶּה רַק דֶּרֶךְ הָערֶף)… וּפַרְעה הוּא אוֹתִיּוֹת הָערֶף שֶׁעוֹמֵד אֲחוֹרֵי הַקְּדֻשָּׁה (ליקוטי מוהר"ן)

בהתחלה זה נשמע לא מובן, מה זה דיבור דרך העורף, אבל אם נחשוב על זה, הרי רבי נחמן אמר שהוא כותב לדור שלנו, ובדור שלנו בגלל הטכנולוגיה פעמים רבות אנחנו לא מסתכלים אחד לשני בעיניים כשאנחנו מדברים. אנחנו תקועים בתוך מסך ורואים את העורף או את המצח או את צידו של האדם. החוקר תמיר ליאון, אחד ממומחי המסכים, אומר בהרצאות שלו להקפיד להסתכל בעיניים למי שמדברים איתו, כדי שהדיבור יהיה אמיתי, ולא בגלות (את המילה גלות אני הוספתי, לא הוא). ובהקשר הזה חשבתי על משהו, מקווה שיתקבל על דעתכם, לא קראתי את זה בשום מקום, אבל חשבתי על כך שהדימוי של שיחה בין איש לרעהו עובר שינוי בדור שלנו. קחו למשל את ספר "מסילת ישרים", שאומר לנו על התפילה ככה, בקטע שבו הוא אומר לנו להאמין ולהבין שבתפילה מקשיבים לכל מילה שלנו:

"והוא יתברך שמו מאזין לו ומקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב ושומע אליו" (מסילת ישרים)

כלומר יש פה דימוי של שיחת חברים, וברור שבשיחת חברים רעהו מקשיב ושומע אליו. הממ, האם זה ברור בדורנו? כמה דברים אנחנו עושים תוך כדי שהחבר מדבר איתנו? כשהוא מדבר בטלפון אנחנו כמעט תמיד עושים עוד המון דברים, אבל גם בשיחה פנים אל פנים, אנחנו רוצים לדמות את הדיבור לאלוקים לדיבור לחבר – האם הדיבור לחבר עדיין כל כך ברור? או שהדיבור רק נכנס יותר ויותר לגלות? הקראנו פה אחרי יום כיפור טקסט נפלא שכתב דרור גלוברמן, טקסט נורא אבל נפלא בכנותו, על חוסר יכולתו לדבר שיחה אנושית עם המשפחה. הם נוהגים להתכנס בבית ההורים ביום כיפור, והוא לא מצליח לתקשר, מגלה שהוא לא יכול לנהל שיחה אנושית פשוטה, אין לו כוח וסובלנות לדבר ולהקשיב, להיות "רעהו מקשיב ושומע אליו".

ליל הסדר – הוא הלילה לתקן את זה, לכל השנה שמתחילה כעת. לכן נאמר לנו:

"וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". הוא עצמו נהיה משובח, ממילה למילה אנחנו הופכים ומשתבחים. אנחנו הולכים ומדברים, הולכים וגואלים את הדיבור, הבן שואל, האב משיב, לחם העוני הוא לחם ש"עונים עליו דברים הרבה", צריך לומר שלושה דברים ("רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלושה דברים אלו לא יצא ידי חובתו: פסח, מצה ומרור"), אנחנו יושבים ומסיחים ומשוחחים ומהללים:

"כידוע בספרים שפסח רמז פה-סח כי מקודם היה הדיבור בגלות כידוע שעל כן אמר משה רבינו ע"ה 'לא איש דברים אנכי' וכל מי שזוכה להשיג האור של יציאת מצרים, שהוא יציאת הדיבור מגלות שמתעורר בכל שנה באותו זמן כידוע מקדושת הזמנים, יוכל להרבות דיבורים כרצונו" (ר' צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק)

כלומר, אנחנו מוציאים את הדיבור שלנו לחירות מעכשיו והלאה לכל השנה.

ושוב בלי להתכוון, יצא לי השבוע למצוא דברים מעניינים על זוכי פרס ישראל החדשים בדיוק בנושא הזה של חירות הדיבור.

נתן שרנסקי סיפר פעם בראיון: "אהבתי לספר לחוקרים שלי בדיחות על ליאוניד ברז'נייב, שהיה מנהיג סובייטי, והיו עליו בדיחות מצחיקות מאוד. אני צחקתי עליו והחוקרים כמעט התפוצצו מצחוק, אבל היו חייבים להביע זעם וצעקו עלי שרק על זה אפשר להוציא אותי להורג. אמרתי להם, 'אתם רוצים לצחוק ולא יכולים. אתם בבית סוהר ולא אני'. הם היו האסירים האמיתיים, ואני הייתי חופשי".

ויצא לי השבוע לחזור לראיון הראשון שלי עם מרים פרץ. נפגשנו ברמת השרון, בערב של קהילת "ראשית", לא נפגשנו קודם אבל הוזמנתי לשם לראיין אותה והיא כבשה אותי, ובזמנו כתבתי על הערב ההוא, והשבוע רצו לצטט את זה ונתנו את הכותרת "בדמייך חיי". ואני אמרתי, זו לא כותרת, הכותרת צריכה להיות: "בדמייך דברי וחיי". ועכשיו תשמעו למה:

"עליתי בגיל עשר. במרוקו לא למדתי בשום בית ספר. כאן במעברה עברתי מסלול שהיה יכול לגרום לי להתמרמר כל החיים על קיפוח. את הטרגדיה של הקליטה אני הופכת בהרצאות שלי לקומדיה. אבא היה מגיע בג'לביה שלו לאסיפת הורים ולא הבין מילה. כשאמרו ששמים אותי בכיתה מקצועית הוא חשב שזה טוב, כי יוצאים עם מקצוע, לא כמו מגמה עיונית. אבל אני החלטתי כבר בגיל צעיר להגיד תודה על כל מה שנותנים לי, ולא להסתכל על הקשיים והפערים. אחרי הנישואים עברתי עם בעלי אליעזר ליישוב אופירה בחבל ימית, שם נולדו אוריאל ואלירז. היינו שם המשפחה הדתית היחידה. בעלי ניסה לצרף למניין אפילו את נתן זהבי שהסתובב בבגד ים על החוף… כשפינו אותנו מימית היה קשה, אבל החלטתי דבר אחד: אני לא אגיד לילדים 'הלכה לי המדינה'. אחרי רצח רבין שמעתי אנשים שאומרים את המשפט הנורא הזה. ידעתי שהמסר שלי אף פעם לא יכול להיות שבר וכישלון. את המנגנון הזה בדיוק הפעלתי שוב אחרי נפילת אוריאל, וביתר שאת אחרי נפילת אלירז. בחירה בחיים בכל הכוח. בספר איוב נכתב הביטוי: 'אֲדַבְּרָה וְיִרְוַח לִי'. מול בשורות האיוב החלטתי שאני אדבר ואדבר, כדי שירווח לי. בעלי זכרונו לברכה לא דיבר. את הכול הוא שמר בפנים. הוא התאפק והדחיק הכול אחרי שאוריאל נפל. הקיף את עצמו בתמונות שלו ורק בלילות הייתי שומעת אותו נאנח ואומר 'מי ייתן מותי תחתיך'. אחרי כמה שנים הוא חלה ונפטר. אני להפך, לא מפסיקה לדבר ולספר את סיפורי, שהוא חלק מסיפורו של עם שלם. לא סתם אומרים לנו 'והגדת לבנך'. זה נותן כוח ומשמעות".

ושוב אם נשווה את דבריה לפס הקול התקשורתי – יש יצירה חדש ומדוברת ושמה "סלאח פה זה ארץ ישראל". לא צפיתי בה (עדיין?) אבל אני שומעת את השיח העצוב סביבה, על עולי עדות המזרח באותן שנים ועל קבלת הפנים שקיבלו. אז כאמור, לא ראיתי, אבל אפשר לתת לקטע הזה את הכותרת: מרים, פה זה ארץ ישראל. גם זו גישה שקיימת, ופחות שומעים אותה. עד כאן על חירות הדיבור וגאולת הדיבור בפסח.

ושוב, בואו נעזוב רגע דמויות כמו מרים פרץ ונתן שרנסקי ונחזור אל חיינו הקטנים יותר – שליטה במילים שאני אומר למשפחה ולחברים, החלטה מה להגיד ומה לא להגיד, בחירה בדיבור חיובי ולא דיבור ציני. זה עושה אותנו בני חורין.

  1. חירות – גאולת האכילה

אבל רגע, שוב צריך ללכת להתחלה, אולי לא התחלנו בנקודה הראשונה? דיברנו על הצעת ה"לחמא עניא" לאחר, דיברנו על הדיבור, אבל לא דיברנו על הדבר עצמו – על האוכל. עכשיו נסתכל שוב על המילים שפותחות את ה"מגיד":

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.

כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.

הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.

הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

אם נקרא את זה מזווית אחרת, נגלה שהכול מתחיל באוכל. "זה לחם העוני", אנחנו מכריזים, ואנחנו גם מציגים פה עדות, מוצג חי לימים ההם, המצה הדקה עם החורים והפירורים היא כוכבת הערב, היא העיקר. למה אנחנו חוגגים חירות על ידי אכילה, ועוד כזאת אכילה "מוזרה"? כל היחס שלנו לאוכל בערב הזה הוא מיוחד – קודם כל מדברים ומדברים, כלומר מתאפקים מהסעודה, שולטים בעצמנו, עם טעימות קטנות, וגם כשאוכלים אחר כך יש מצוות מפורשות שקשורות באכילה (מצה, מרור, סעודה, ובעבר גם קורבן הפסח) וגם בשתייה (ארבע כוסות). יש פה תיקון עמוק של היחס שלנו לאוכל, וגם ליין, לאלכוהול. אנחנו מקדשים אותו. אנחנו גם מכסים את המצות ומגלים אותם, מחזיקים את הכוס, מטפטפים טיפות מהיין ועוד ועוד. יש ספר נפלא שכתב הרב רן שריד: "המצה – סוד התזונה היהודי". הוא כותב שיש דבר מאוד יוצא דופן בפסח: ציווי אקטיבי לאכול משהו מסוים, וציווי פסיבי להימנע מלאכול משהו מסוים ואפילו להימנע מלראות אותו. אנחנו בעידן בו תרבות האכילה בפריחה, ובהתאם גם המשקל של האנושות – תכניות בישול, ריאליטי בישול, פרסומות, תעשיית מזון, עידן של שפע ופנאי, אנשים גם מצלמים כל מה שהם אוכלים, קוראים לזה "תרבות האוכל". אבל בדיוק בדור המאסטר-שף הסוגיה הטעימה הזו הופכת להיות גם הסוגיה הכי מייסרת עבור רבים – השמנה, עודף משקל, כל המחלות הנלוות לכך, ושוב תרבות שלמה של דיאטות והרזייה וחשיבה מה לאכול ומתי ואיך וחלי ממן. כך שהנושא הזה מקבל נפח עצום, נפח תרתי משמע, בחיים שלנו היום. אז הכי קל להגיד – טוב, אנחנו יהודים, היהדות היא רוחנית, היא לא גשמית, ננסה להתעלם ולהתעלות מעל זה. אבל זה לא נכון, זה לא כל כך פשוט, כי הנה אנחנו הכי אובססיביים על אוכל בתקופה הזו. אנחנו שואבים גרגירים של שקדי מרק מפינות במטבח ומחפשים ברכב פירורים של קורנפלקס. ואם כל זה לא מספיק – הרי שהחטא הראשון, החטא הקדמון, בגללו אנחנו סובלים עד היום, היה חטא של אכילה. הדבר הראשון שהאדם "נפל" בו בגן עדן היה לאכול את מה שאסור לאכול. מאז ועד היום אנחנו מושפעים מכך. אפשר להוסיף לכך את המן, המזון שאכלנו במדבר 40 שנה, וגם את התלונות של עם ישראל על האוכל, זה היה נושא מרכזי מאוד בחייהם והם התלוננו על האוכל והמים לאורך הדרך. אז זה לא נושא שאפשר לבטל אותו, אלא צריך לתקן אותו, ויש טוענים שזו-זו הכוונה של פסח וזו היציאה שלנו לחירות. המצה היא היצמדות מוחלטת לדבר השם, להוראותיו, בלי תוספות משלנו, היא משהו מאוד פשוט ובסיסי, לא רציונלי ולא מוסבר, והיא מכונה "לחם האמונה" או "לחם הרפואה". היא באמת מכניסה בנו אמונה ורפואה, ובספר "מאור ושמש" נאמר – שימו לב – שקדושת המצה היא למעלה מקדושת המן. איך הייתם מגיבים אם הייתם מקבלים לאכול מן במדבר? בהתלהבות רבה. ובכן, קדושת המצה גדולה יותר. בהימנעות שלנו מחמץ ובדבקות שלנו במצה אנחנו מכריזים משהו קצת "לא נורמלי": יש קשר בין האוכל לבין הדעת, יש קשר בין מה שאוכלים כל השנה לבין איך שמתנהגים. הרב רן שריד מסביר שיש ארבע דרגות להתייחס בהן אל האוכל:

  1. אכילה כמותרות, יש למעט
  2. אכילה בריאה – נפש בריאה
  3. אכילה כבניין המידות
  4. קדושת האכילה

העמדה הבסיסית מתייחסת לאכילה כמשהו חיוני שצריך לעשות בלי להרחיב, מדובר במותרות שמסיחות את דעתנו מהעיקר, צריך לאכול כמה שצריך ולמעט באכילה.

הרמה הבאה שמובאת אצל הרמב"ם מדברת על אכילה כחלק מדרך חיים בריאה, אדם צריך לכבד את גופו ולדאוג לו, האכילה הבריאה והטובה מרחיבה את הנפש בבחינת "נפש בריאה בגוף בריא". זה לגיטימי לאכול וליהנות.

הרמה הבאה עוסקת באכילה כבניין המידות. אם אדם מתאפק, נוטל ידיים, מברך לפני ואחרי האכילה הוא בולם את ההתנפלות הטבעית שלנו על האוכל ומודה לאלוקים ומצליח לזהות את הרוחניות שבאוכל.

חכמת הקבלה לא מסתפקת בכך, ואומרת שיש פה תלות מחפירה באוכל. אדם חכם ונבון וצדיק נדרש פעם בכמה שעות לאכול, למה לא נבראנו כמו גמלים וזהו? הנשמה לא יכולה להתקיים לבד, ויש בכך בושה, הרוחניות שלנו תלויה בחומריות. על פי הקבלה דווקא העובדה שהאדם זקוק לאוכל מזכירה לו את הבריאה המתמדת, את התלות התמידית בבורא, כשם שהוא בורא בכל רגע מחדש את העולם ומקיים אותו – כך גם אותנו, גם אנחנו נזקקים לאוכל.

וגם: כשאנחנו אוכלים אותו אנחנו מקדשים אותו, לוקחים את הצומח והחי (ירקות, יין, בשר) והופכים אותם לחלק מגוף האדם, מעלים אותם דרגה, הם נותנים לנו כוח לחיות ולעשות דברים טובים, כלומר הם מתקדשים וממלאים את ייעודם בכך שהם נאכלים.

ובעוד רמה: ממש כשם שהגוף זקוק לאוכל כך גם הנשמה, כמו שצריך להשביע את הגוף כל הזמן אחרת הוא ימות, כך צריך להשביע את הנשמה אחרת היא תסבול.

אפשר גם כאן להעמיק עוד רבות, אבל היחס שלנו לאוכל בפסח הוא הכרזה: יש כאן משהו מעל לרציונליות. ומכאן היחס שלנו כל השנה לכשרות, לברכת המזון, לאכילת דברים לא בריאים ועוד. זה לילה שמתקן את מה שאכלנו בעבר באופן לא ראוי, וגם מתקן מעתה והלאה את האכילה ומכניס בנו אהבה ויראה בנושא הזה.

בשבוע הבא נצלול לתוך ההגדה של פסח, לפרטי הפרטים, הפעם דיברנו בכותרות, בגדול, אבל נדמה לי שיצאנו עם שלוש כותרות חשובות מהערב הזה:

בן חורין הוא מי שלא שקוע בעצמו אלא בזולת,

בן חורין הוא מי שהדיבור שלו אמיתי ולא דיבור בגלות,

ובן חורין נבחן גם ביחס שלו לאכילה מדויקת.

להתראות בשבוע הבא בעזרת השם. הכנות נעימות לפסח.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *