פסח, מצה ומה עוד?

שיעור על ההגדה של פסח תשע"ח: כדי שלא ניכנס מופתעים ולא מוכנים לליל הסדר, כדי שאנחנו ננהל את הסדר ולא הוא ינהל אותנו, הנה כמה דברים שכדאי לדעת ולהבין על ההגדה של ספח ומנהגי הערב

שיעור הכנה לליל הסדר וההגדה של פסח.

***שימו לב: בחול המועד פסח לא יתקיים שיעור. בשבוע שאחרי חול המועד, ערב יום השואה, יתקיים שיעור ליום השואה, כרגיל בשעה 21:00 ברח' קינג ג'ורג 58, "היכל שלמה", ירושלים***

ברוכים הבאים, אנחנו רוצים להתכונן לקראת "זמן חירותנו", הזמן בו אנחנו יוצאים לחירות. במובן הזה, חל פה בדורנו היפוך חירויות. כל השנים הייתה לנו חירות רוחנית מעולה ומשובחת, נדירה ממש, אבל לא הייתה לנו חירות גופנית. היינו משועבדים, נרדפים, מעונים, עניים, מפורדים, אבל ברוח – ידענו היטב מי אנחנו ומה אנחנו, מה היעד ומה הכיוון, שמרנו מכל משמר על חירות רוחנית ולא הושפענו השפעות שליליות מהסביבה. בדורנו יש לנו חירות גופנית, ב"ה, יש הרבה יותר עצמאות והרבה יותר ביטחון (למרות שיש כמובן עוד הרבה מה לשפר), אבל לצד החירות הפיזית – אם מדובר על יהודי ארץ ישראל ואם מדובר על יהודים בתפוצות שמצבם בגדול חופשי וטוב: נראה שדווקא החירות הרוחנית נפגעה. אנחנו הרבה יותר מבולבלים, יותר מפורדים, פחות ברור לנו למה ולאן, העם פחות קשור לתרבות המקורית שלו, יותר מתבולל, יותר מאמץ תרבויות זרות שמנוגדות לערכים המקודשים והעתיקים שלנו. והתרופה לכך היא ליל הסדר, הלילה שעושה לנו סדר ומזכיר לנו מי אנחנו ומי אנחנו עוד עתידים להיות. אבל לשם כך צריך להתכונן. תראו איזו פסקה יפה מופיעה בספר "מסילת ישרים", והיא תסביר לנו מה בעצם אנחנו עושים פה הערב וכמה חשוב להתכונן לדברים בחיים:

"שלא ייכנס בקיום המצווה בפתע פתאום שאין דעתו מיושבת עליו ויכולה להתבונן במה שהוא עושה, אלא יזמין עצמו לדבר ויכין ליבו במיתון, עד שייכנס בהתבוננות, ואז יתבונן מה הוא הולך לעשות ולפני מי הוא הולך לעשות" (מסילת ישרים)

כלומר, תמיד כדאי לשים לב מה הולכים לעשות ולפני מה הולכים לעשות, להיות מחוברים להקשר, לקונטקסט, אבל בוודאי שזה נכון לפני ליל הסדר, ה"פריים טיים" השנתי, הלילה המכונן. ולאיזה תוכן אנחנו מתכוננים? כך מסביר הרב אליהו דסלר את מה שקורה בלילה הזה, בספר "מכתב מאליהו". זוהי התרחשות דרמטית:

"בכל שנה ושנה חוזר האדם ומגיע אל 'תחנת' גאולת מצרים, אשר בזמן ההוא אפשר להשיג השפעת הגילוי של חירות – זמן חירותנו ממש" (הרב אליהו דסלר)

ננסה הערב ללמוד את הרכיבים של הסדר הזה. יש פה סדר מדויק וברור שיש לו משמעות. הרי ברור לנו שלא נתחיל בהלל ואז נאכל מצה ואז נעשה קידוש, ברור לכולם שיש פה סדר מדוקדק, 14 תחנות לאורך הערב, ואנחנו גם פותחים את הערב ומכריזים עליהן, או שרים אותן, כי כאמור – צריך להתחבר פה לסדר של הדברים. אז זה הסדר: קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא מצה, מרור, כורך, שולחן עורך, צפון, ברך, הלל, נרצה. מתחילים:

  1. קדש

בד"כ שליט רוצה להשפיל, אבל אלוקים – רוצה לרומם אותנו. בלילה הזה אנחנו בני מלכים. רצונך להיות בן חורין? קדש את המציאות, תוסיף לה קדושה. ואנחנו מברכים שלוש ברכות נפלאות בקידוש השנה (אחרי הפסוקים של "ויכולו", של שבת):

בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלוקינוּ מֶלֶךְ הָעולָם בּורֵא פְּרִי הַגָפֶן
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלוקינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרומְמָנוּ מִכָּל לָשׁון וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱלוקינוּ בְּאַהֲבָה שַׁבָּתות לִמְנוּחָה ומועֲדִים לְשִׂמְחָה, חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשון אֶת יום הַשַׁבָּת הַזֶּה וְאֶת יום חַג הַמַּצּות הַזֶּה זְמַן חֵרוּתֵנו, בְּאַהֲבָה מִקְרָא קדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאותָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים, וְשַׁבָּת וּמועֲדֵי קָדְשֶׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצון בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשון הִנְחַלְתָּנוּ.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ הַשַׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.

בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶה.

שימו לב, "מקדש השבת וישראל והזמנים". אם תרצו זה כל הסיפור שלנו ביחד – מקדש השבת, ישראל והזמנים. וגם הברכה החשובה – שהחיינו. זה לא מובן מאליו שכולנו חיינו מליל הסדר שעבר עד ליל סדר זה. ברוך השם, שהחיה אותנו וקיים אותנו והגיע אותנו לזמן הזה.

  1. ורחץ

צברנו הרבה לכלוך מליל הסדר הקודם. כשם שרחצנו בתקופה האחרונה כל כך הרבה דברים בבית, חלונות, רצפה, פאנלים, מדפים במקרר, הרכב – עכשיו רוחצים את עצמנו. או כפי שמסביר הרב שמשון דוד פינקוס: "אי אפשר לקבל השגות כשאנו מלאי זוהמה, ועל כן באה הרחצה הזו. זו אינה רחיצה בעלמא, זוהי רחיצה המנקה את כל הכלים שלנו, כדי שנוכל לקבל ולהכיל את כל ההשגות בלילה הזה" (הרב פינקוס)

אבל אנחנו נוטלים ולא מברכים על הנטילה, קל להתבלבל כי אנשים באופן אוטומטי נוטלים ומברכים, אבל זו רחיצה, נטילה, בלי ברכה, וכאן אנחנו מגיעים לרצף פרשנויות שעוסק בהלכות המיוחדות שמתחילות מרגע זה. שימו לב למכנה המשותף: "נוטלים בליל זה – הוא כאחד מן שאר שינויים שעושים בליל זו כדי שישאלו" ("חוק יעקב". ספר שכתב רבי יעקב ריישר, בערך בשנת 1600)

  1. כרפס

אוכלים ירק טבול במי-מלח (מברכים עליו בורא פרי האדמה), ושוב יש הרבה פרשנויות עמוקות לדבר, אבל גרסה מקובלת ופופולארית למדיי היא הגרסה הבאה, ושוב אנחנו רואים פה מכנה משותף בין כל הנימוקים: "ולוקח ירקות ויברך 'בורא פרי האדמה' ומטבל כדי לעשות שינוי בשביל התינוקות שיישאלו, כי זהו שינוי שטובלין קודם סעודה מה שאין דרך לעשות כן בשאר הימים" ("בעל הטורים", רבי יעקב בן אשר)

  1. יחץ

יש לפני עורך הסדר שלוש מצות, הוא בוצע את האמצעית, את החלק הגדול שומרים לאפיקומן ואת השני משאירים בין שתי המצות השלמות. ושוב, מבין אינספור פירושים נציג את אחד המרכזיים: "ויש אומרים שהוא כדי שיראו התינוקות וישאלו מפני מה אנו מטמינין המצה ועדיין לא אכלנו" (ספר "כלבו")

ומרגע זה כשהאפיקומן הוכרז כאפיקומן, ניתק מהמצה הגדולה המקורית ומונח בצד, נפרד ממנה, מתחיל המירוץ לאפיקומן. ושוב, תראו את ההגדרה הזו, שמוסיפה כבר בתלמוד, בגמרא, כבר במסכת פסחים, ולא במקורות מאוחרים יותר: "תניא רבי אליעזר אומר חוטפין מצוֹת בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו" (מסכת פסחים)

טוב, הבנו שיש פה איזה עיקרון-על שחופף על כל מעשינו בדקות האחרונות, ונשאלת השאלה: מי אלה התינוקות האלה שעושים עבורם הכול? שכל המבוגרים משנים את דרכיהם ועושים מעשים "מוזרים" עבורם? למה אנחנו טורחים כל כך הרבה, ועבור מי? כולנו "מסיבת גן", "בגן של דודו", "יובל המבולבל" רק בשביל היםד?

מצאתי בעלון "לאורו", עלון פרשת שבוע חדש שעוסק במשנת הרב קוק, תשובה מדהימה: זה עבורנו. אנחנו צריכים להיות תינוקות, ילדים, בלילה הזה. והגדת לבנך – קודם כל לבן, לילד, שיש בתוכך. אנחנו לא "משתגעים" רק בשבילם (חלקם כבר ישנים לצערנו על הספה בצד בשלבים מוקדמים יותר של הערב, כי לא הצלחנו לגרום להם לישון בצהריים…), אלא גם בשבילנו. וכך כותב הרב ליאור אנגלמן במאמר בעלון הזה, "לאורו": "צריכים אנו לדעת מזה, שבאמת לא חכמה וידיעה רבה היא המאשרת אותנו, אלא התום של הילדות". (הרב קוק, שמונה קבצים)

כלומר, האוצר האנושי האבוד הוא התום של הילדות. לא התחכום, לא השנינות, לא הציניות, לא הספקנות, אלא האמון והאמונה הטבעיים, וככל שאנחנו מחכימים אנחנו עלולים להתרחק מכך, ועלינו לחזור לכך בפסח: "איזה זרם של תמימות עובר גם עלינולהפיג על ידו את זוהמת הערמומיות שנמסכה בנו מבגרותנו". (הרב קוק, שמונה קבצים)

כלומר, אנחנו רוצים להעיר את התמימות שיש בתוכנו, להיות ילדותיים, ולכן בליל הסדר מספרים סיפור, כשעיניים סקרניות ותמימות של ילדים מביטות בנו אבל גם כשאנחנו מקשיבים בעצמנו לסיפור, כמו ילדים.

זוהי לא סתם אמירה על "תמימות ילדותית". זו תפיסת עולם. יש דרשה שנשא הרוב קוק כשנחנך תלמוד תורה ברחובות והוא הסביר שם את העיקרון, את היחס כלפי הילדות. אם היא רק הכשרה כדי להיות מבוגר ולהתפרנס ולעבוד, אז אין לה מקום בפני עצמה. הילדות היא רק חומר גלם עד שנהיה מבוגרים, היא הכנה. אבל – הוא אמר – אם בודקים את חשיבות החיים לפי טוהר וחסד וחן וקדושה, אז הילדות היא אולי השיא, לפעמים היא "המעולה שבתקופות החיים", כלשונו. ולכן הוא קורא לנו לקחת חלקים מהילדות אל עבר הבגרות ואפילו השיבה, לא לוותר על התמימות הזו. שימו לב, כששואלים ילדים בגן מה קרה בפסח הם אומרים: יצאנו ממצרים. הם לא אומרים "בני ישראל יצאו ממצרים". ילדים יודעים את האמת הפשוטה, ובליל הסדר צריך להתחבר לאמת הזו. פרשנים רבים-רבים מתייחסים ללילה הזה כאל "לידה", העם נולד מחדש ואנחנו בתוכו. זה ממש ראש השנה, יש פרשנים שקוראים לזה "ראש השנה לאמונה". למשל:

"בחיצוניות איננו חשים בכך, אולם עלינו לדעת כי בליל הסדר כל יהודי נולד מחדש, ומקבל כוחות חדשים היוצאים מן הכוח אל הפועל במשך השנה הבאה עלינו לטובה" (הרב פינקוס)

ולסיום הנקודה הזו, שהיא קריטית, של שיבה לתמימות הילדותית, נביא משהו שאומר הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו". אם נסתכל מסביב, אתה יכול לראות ליד שולחן הסדר רב, תלמיד חכם, שכותב ולומד את הנושא שנים, ואתה יכול לראות פרופסור שחוקר את יציאת מצרים והוא מומחה בתחום, ואתה יכול לראות משורר וסופר שכותב על כך, ועוד ועוד אנשים בעלי ידע וניסיון, והם כולם יושבים ומספרים סיפור באותה רמה כמו לילד בן שלוש. ובעצם, האם האנשים החכמים האלה יכולים לומר משפט פשוט: "משה קיבל תורה מסיני", או "השם הוציא אותנו ממצרים"? לפעמים אני חשה שהדיון היהודי הוא מתוחכם, סוציולוגי, פוליטי, כאילו מפחדים או נבוכים להגיד את הבסיס הפשוט. ומסביר הרב דסלר כך:

"קשה, איך נתנו נוסח שווה לילד ולחכם? משום שממצוות הלילה היא להשיב האמת של יציאת מצרים אל הלב, ואם אמנם השכל חכם הוא, הלב הוא 'עם הארץ', וגם ילדות יש בו, והשבת האמת אל הלב דורשת אותו הלשון ואותו הסגנון ממש כמו הלשון והסגנון בהם מסבירים לילד. וזה כלל גדול בעבודת השם". ("מכתב מאליהו")

  1. מגיד

הגענו למנה העיקרית. המנה העיקרית היא דיבורים בלילה הזה. זו מצווה לספר, ואנחנו לא מברכים עליה כי היא מצווה שנמשכת כל השנה, כך מסבירים לנו פרשנינו. אנחנו עכשיו לא מברכים "אשר קידשנו במצוותינו וציוונו לספר על יציאת מצרים", רק כי זה נמשך ונמשך לאורך כל חיינו. ומה העיקר? "והעיקר של הסיפור היא החדווה והשמחה שבליבו בעת הסיפור" ("יסוד ושורש העבודה"). קודם דיברנו על תמימות ועכשיו דיברנו על שמחה. זו הדרך להעביר את הסיפור.

בכלל, ליל הסדר מזכיר שהמתנה הכי גדולה שאפשר לתת למישהו – זה סיפור שהוא חלק ממנו. הערב הזה הופך כל אחד מאיתנו לחלק קטן אבל חשוב מסיפור ענק. בעולם שמופצץ באינפורמציה, אנחנו לא צריכים עוד אינפורמציה אלא קשר, פשר, הקשר. כאן ליל הסדר הוא פשוטו כמשמעו ליל הסדר. הוא עושה סדר, והוא יוצר חדווה ושמחה.

טוב, אנחנו לא נלמד כאן את כל החלק שקרוי "מגיד", רק נקריא מייל חשוב ששלח רונן אביקיסר מרעננה, מנהל תחום מערכות טלפונים בחברת יורוקום, וכך הוא כותב: "אני בטוח שרוב הציבור טועה בנקודה הבאה: רוב רובו של העם שר את 'מה נשתנה' במנגינה שלימדו אותנו בגן, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, מכל הלילות, ורובנו חושבים שההמשך הוא התשובה לשאלה. הבן שואל: מה נשתנה הלילה הזה בכל הלילות? ואז עונים לו: שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה! ובכל הבתים הילד מתחיל ב'מה נשתנה', ועונים לו בקול : הלילה הזה כולו מרור, הלילה הזה שתי פעמים, הלילה הזה כולנו מסובין! אבל זו לא המשמעות ואם אדם חושב שהילד שואל 4 שאלות ומקבל 4 תשובות הוא לא הבין כלל את מבנה ההגדה. אמרתי זאת לאנשים מכל המגזרים, כולל אנשים מבוגרים שכבר ערכו עשרות לילות סדר, והם הופתעו מאוד לשמוע ולהבין. אז נזכור: לקטע הזה קוראים 'ארבע קושיות' כי הוא מציג רק ארבע שאלות, בלי תשובות. ומה התשובה? ההגדה כולה. הילד מציג ארבע קושיות ואנחנו מתחילים לעשות ולספר ולספר. ההגדה פותחת בארבע קושיות ואז הערב הוא תשובה אחת ארוכה. אל תפספסו את מבנה הערב. חומר למחשבה, ואולי חומר לכתבה. רונן אביקיסר".

"חומר לכתבה" זה מעניין – משה נוסבאום פורץ לשידור עם סקופ: אנחנו שרים את מה נשתנה לא נכון. זה תיק "4 קושיות"… בכל אופן, בסוף מה נשתנה מתחילים לענות, ובגדול: עבדים היינו לפרעה במצרים… מעשה ברבי אליעזר וכו' שהיו מסובים בבני ברק… כנגד ארבעה בנים דיברה תורה… מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו… והיא שעמדה… דיינו… ועוד ועוד.

  1. רחצה

נטילת ידיים עם ברכה. כל השנה נוטלים לקראת אכילת לחם, עכשיו נוטלים לקראת אכילת מצה, לקראת מצווה שנתית.

  1. מוציא מצה

הגיע הרגע. אנחנו מברכים ואוכלים בהסבה:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹוקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ.

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹוקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה.

בספר "מרבה חיים" של הרב חיים ברים נאמר: "זר לא יבין זאת כיצד אפשר להעמיס כמות כה גדולה של קדושה וטהרה בכזית אחד של מצה, שהוא לכאורה קצת קמח ומים".

זה רק "לכאורה" קצת קמח ומים. יש פה עולם ומלואו, פילוסופיה שלמה בתוך המאכל הדקיק והפשוט הזה: מחטא האדם הראשון שהיה חטא של אכילה אסורה ופסולה, ועד לאכילת המצווה הזו היום, כמה חטאים ופספוסים ובלבולים וקלקולים היו לאנושות כולה ולנו, והמצה – מתקנת. שם לא אכלנו מה שאמרו, וכאן – זו אכילת מצווה מדויקת.

פסח מלמד לכל השנה כמה חשוב הדיוק בחיים. בספר "מאור עיניים", ספר חסידות מיוחד, נאמר שכל עבודת היצר הרע הוא להחליף בין ח' לה'. תחשבו על המילה חמץ ועל המילה מצה. בשתיהן יש מ' וצ', ההבדל הוא רק בין ח' לה', אותיות דומות מאוד. היצר הרע לא מסית לעבירה רחוקה, הוא מראה שזה קרוב, שזה בעצם מצווה, זה כמעט אותו דבר, כך נאמר בספר "מאור עיניים". כמה קל להחליף נכון ולא נכון, כמה מבלבל.

  1. מרור

כל אחד מהמסובים לוקח מרור, מטביל אותו בחרוסת המתוקה, מנער ומברך ואוכל. המצווה הזו היא אחת מתוך כל מצוות הלילה הזה, אחרת היינו שמים אליה יותר לב. תחשבו שזה היה אירוע שנתי, רק של אכילת מרור. הרי יש כאן דבר עוצמתי מאוד, אבל זה קורה רגע אחרי המצה אז פחות שמים לב.

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹוקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מָרוֹר.

לברך על המר (מרור) ולנסות להמתיק את המר (חרוסת) זו עבודת חיינו. יצא לי לראיין השבוע את מרים פרץ ולשמוע על משימת חייה מול ה"מרור": לבחור איך להתייחס לקושי, לבחור בכל הכוח לראות טוב.

  1. כורך

כורכים מצה עם מרור ביחד. יש הרבה פרשנויות על הכורך הזה, ראיתי אצל הרבנית ימימה מזרחי רעיון – כורך זה כמו כריכה של ספר, אנחנו רק בפרק אחד מתוך הספר הגדול, תמיד צריך להסתכל על ההקשר ולא לראות רק את האות הספציפית שלנו בתוך העלילה כולה.

אבל אהבתי גם כיוון אחר של פירוש – כורך הוא "זכר למקדש כהלל". כך היה הלל עושה. זה לא מהתורה, אלא מנהג חכמים. זו לא תורה שבכתב אלא תורה שבעל פה. כלומר זו תזכורת חשובה: מקיימים לא רק מה שכתוב במפורש בתורה הקדושה, אלא גם דברי סופרים. תחשבו על זה, שאנחנו יושבים שנים אחרי הלל הזקן אבל רוצים לשחזר את המנהג שלו, לנהוג כמוהו.

  1. שולחן עורך

כאן לא נרבה בהסברים עמוקים, אבל ראיתי ביטוי מעניין – "ללעוס אמונה". זה ערב שבו לא רק מדברים על אמונה ושרים על אמונה אלא ממש לועסים אמונה. סעודת מצווה.

  1. צפון

הסעודה מסתיימת בחלק הצפון, המוחבא, הנסתר, של הלילה הזה ושל חיינו. פרשנים אומרים שה"צפון" הוא הכניסה לתוך עומק הנשמה הצפונה. צריך להשאיר קצת מקום בבטן ובראש עבור האכילה הזו. על פי ההלכה, אסור לאכול שום דבר אחרי האפיקומן, כדי שטעם המצה של המצווה לא יעבור מהפה. ושימו לב להשפעה הנמשכת של הערב הזה: "כמו שאין הטעם סר מן הפה – כך אין האור סר מן הנשמה" (רמח"ל). זה ממש כאילו יש "ליל סדר של מטה" ו"ליל סדר של מעלה": כל דבר פיזי שעושים הוא בעל משמעות רוחנית מקבילה.

  1. ברך

ברכת המזון. אני מתביישת שרק השבוע חשבתי בפעם הראשונה על הפסוק המכונן על ברכת המזון ("ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך") בזכות טקסט שכתב מוטי קרפל על פסח. הוא כותב כך:

אנחנו עוסקים כל הזמן בצריכה וקנייה. זו תרבות של צרכנות בלתי פוסק, ביקוש מלאכותי למוצרים, יצירת תחושה פסיכולוגית של חסר חומרי מתמיד, שלא קשור לצורך האמיתי. הערכת דואגת ליצור חוסר סיפוק תמידי, תסכול, מותגים, אופנות שמתחלפות ("זה כבר לא באופנה"), אופנות חדשות ("איך עוד אין לך את זה") וכך נוצרת תרבות אנושית שיש לה יותר מכל תרבות אנושית קודמת, היא אוכלת, אפילו משמינה, אבל איננה שבעה.

"ואכלת ושבעת וברכת", מורה תורת ישראל. לא רק על האכילה יש לברך. תחושת השובע לא פחות משמעותית ממנה. אלה שני עניינים שונים. צריך "ואכלת" אבל צריך גם "ושבעת" ויש מנגנון תרבותי שלם כדי שלא נרגיש "ושבעת", שנרצה עוד. ואם אין "ושבעת" – אין גם "וברכת". החיים הופכים מקוללים, חסרי מנוח, חסרי ברכה. אנחנו עבדים, וזוהי היציאה מעבדות לחירות – ואכלת ושבעת וברכת. אני אוכל, אני שבע במה שיש לי, ואני מברך על כך.

שפוך חמתך

אחרי ברכת המזון נוהגים לפתוח את הדלת, למזוג כוס ולומר רצף של פסוקים שמכונה "שפוך חמתך": שְׁפךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּויִם אֲשֶׁר לא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכות אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לא קָרָאו. כִּי אָכַל אֶת יַעֲקב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמוּ. שְׁפךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרון אַפְּךָ יַשִׂיגֵם. תִּרְדף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה'.

זו לא רק זכותנו, זו חובתנו להתפלל. אין פה עניין של "פוליטיקלי קורקט". לאורך השנה נלחמים על פי חוק והלכה ודין ומוסר, אבל בתפילה אפשר לבקש להשמדה מוחלטת של הרוע. בואו נזכור את מחיר הדמים מאז חודש ניסן הקודם: אלחי טהרלב נהרג בפיגוע דריסה ערב פסח תשע"ז, הדס מלכה נרצחה באזור שער שכם, חנה בלדון סטודנטית בריטית נרצחה בחול המועד פסח, חיה סלומון, אלעד סלומון, יוסף סלומון בנווה צוף, שני שוטרים דרוזים בהר הבית – האיל סתאווי וכמיל שנאן, בהר אדר – אור אריש, יוסף עותמאן, סולומון גברייה, ראובן שמרלינג מאלקנה נרצח בכפר קאסם בערב סוכות, רון יצחק קוקיא נדקר בערד, הודיה נחמה אסולין נפטרה מפציעה אחרי למעלה משש שנים, הרב רזיאל שבח, הרב איתמר בן גל, נתנאל קהלני, זיו דאוס, עדיאל קולמן. השבוע בצרפת – נרצחה מירי קנול, ניצולת שואה בת 85.

על כל אלה אנחנו אומרים: "שפוך חמתך". מותר להתפלל וצריך להתפלל שימוגר הרוע בעולם.

  1. הלל

יש פרשנים שרואים ברגעים האלה את שיאו של ליל הסדר. למה? כי זו המדרגה הכי עליונה. כבר קידשנו ורחצנו וחצינו וסיפרנו את הסיפור ואכלנו וברכנו – ועכשיו אנחנו קוראים פרקי תהלים נפלאים של דוד המלך. הרבה פרשנים קוראים לנו לצאת מהקטנות ברגעים האלה – כי אתה כבר די שבע ודי עייף ואולי גם די מותש – ולא לפספס את פסוקי התהילה, ההודיה, האהבה.

אבל תכלס, דוגרי, לא כולנו שם. לא מדובר בליל סדר למלאכים. מאוד יכול להיות שאנחנו כבר עצבניים בשלב הזה. לכן ראיתי שהרבה פרשנים כאילו "מרגיעים" ומזכירים: עצם העשייה בערב הזה – מחוללת נפלאות. משהו קורה פה, גם אם אתם לא מרוכזים. רבי חיים מוולוז'ין כותב: "וכשמקיימם איש ישראלי כראוי, אף אם לא יכוון וגם לא יידע כלל טעמי המצוות, יתוקנו על ידיהם העולמות, ויתרבה בהם קדושה ואור בכל מצווה לפי שעתה ומקורה ועניינה, וייתן עוז לאלוקים יתברך שמו".

לא להתאכזב ולהתבאס. עצם זה שעשיתי את הדבר, אכלתי מצה, אמרתי הלל – זה עושה המון. אנחנו לא מבינים כלום בקבלה, אבל יש כאמור המון מקורות שמסבירים מה קורה שם למעלה בזמן ליל הסדר, איזו השפעה יש למעשינו כאן בעולם הזה על הבריאה כולה.

  1. נרצה

נקודת הרצון, כך מסיימים. רבי נחמן אומר – שנצא מליל הסדר עם רצון לשנות ולהשתנות. שלא נסגור את ההגדה ונחשוב שהסיפור נגמר, אלא נדע שיש לנו עוד עבודה: "כי לא נגמר תיקון כל העולם ביציאת מצרים" (הרב קוק).

לילה של סדר מאחורינו. דרך 14 תחנות של עבודה, ראינו שהטבע של האדם הוא להיות משועבד, והחירות דורשת עמל. בניגוד למה שנדמה, חירות היא לא המצב הטבעי של האדם. צריך לעבוד כדי להגיע אליה, וזה מה שהערב הזה מלמד.

שנזכה ללמוד ולהרגיש רק חלק ממה שדיברנו עליו פה. ניפגש ב"ה אחרי חול המועד, ערב יום השואה, ביום רביעי, ונדמה לי שכולנו כאן מאחלים לכולנו חג פסח כשר ושמח. להתראות.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *