סיפורה של מרים

פרשת חוקת (תשע"ח): פרשת השבוע שלנו מוכרת בעיקר בזכות עניין פרה אדומה שמופיעה בתחילתה, אבל אנחנו היום נתמקד בדמותה של מרים הנביאה, אחותם של משה ואהרון, שסיפורה מסתיים בפרשה זו

(השיעור מתקיים מדי יום רביעי ב-21:00 ב"היכל שלמה", קינג ג'ורג' 58, ירושלים. לקבלת השיעורים וגם קטע יומי קצר ישירות לסלולרי סמסו את שמכם בלבד למספר 052-5940059. הווידאו של כל השיעורים נמצא באתר "ליבא")

ברוכים הבאים. פרשת השבוע היא פרשת "חוקת". יש בה שני נושאים שבדרך כלל מדברים עליהם – מצוות פרה אדומה, שפותחת את הפרשה, ובעצם פותחת את כל נושא טעמי המצוות. הרי זו תעלומה, למה צריך פרה אדומה, מה בדיוק תכליתה ותפקידה, וזה גורם לנו לשאול האם צריך להבין את הטעם של כל מצווה ומצווה, או שאם נבין את כל הסיבות – אז זו תהיה מערכת הוראות מ"איקאה" ולא תורה, כלומר אני לא אמור להבין הכול. יש אמירה מפורסמת בספרים הקדושים: "אילו ידעתיו – הייתיו". אם הייתי יודע כל דבר שאלוקים רוצה ואומר, הייתי אלוקים. יש מימד של מסתורין, ורבים עוסקים בכך בפרשנות לפרשת חוקת. ועוד סיפור גדול בפרשה – סיפור המים והסלע והמקל של משה. משה מכה את הסלע במקום לדבר אליו, וכמו שילדים יגידו לכם בצדק: צריך לדבר ולא להכות – ולכן נגזר עליו שלא להיכנס לארץ ישראל, הוא יעמוד על הר נבו ויראה את הארץ מנגד, אבל לא יבוא אליה עם בני ישראל.

אבל בין הנושאים האלה, מופיעה בקצרה פטירתה של מרים: וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם.

זה מופיע בין פרה אדומה לבין הסיפור עם המים והסלע, למה מיד אחרי פרה אדומה? ובכן: רש"י: ותמת שם מרים – למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: כמו שפרה אדומה מכפרת, אף מיתת צדיקים מכפרת.

אנחנו היום בלי פרה אדומה, בלי המושגים של טהרה, של מעבר מחושך לאור באמצע החיים שלנו, אז חכמינו מזכירים שיש טהרה גם כשצדיק נפטר ומסתלק מהעולם הזה. הוא מכפר על הדור, וגם אנחנו מחליטים עם פטירתו לעשות דברים לעילוי נשמתו – וזה בעצם לעילוי נשמתנו כאן בעולם הזה.

אז אלה הפסוקים שמופיעים לפני כן, ומה מופיע מיד אחרי הפסוק הזה על פטירת מרים? ממש ברצף, הפסוק הבא הוא: וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן.

רש"י: מכאן – שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים.

מרים נפטרה – והמים יבשו. יש מושג במקורותינו, "בארה של מרים", באר שליוותה את העם בנדודים שלו במדבר. כשאין את מרים – מיד יש "מי מריבה", זה השם שהתורה נותנת לסיפור הזה שמגיע אחרי פטירתה. ובכלל, זה מעורר מחשבה: ארבעים שנה היו להם מים בזכות מרים, אבל הם גילו את זה וידעו להודות על זה – אחרי שזה נעלם. אנחנו מכירים את זה מחיינו, אתה לומד להעריך משהו אחרי שהוא נעלם.

אז אנחנו רואים מה לפני ומה אחרי פטירת מרים. בחסידות הרי נאמר שצריך "לחיות עם הזמן", לחיות עם הפרשה – צריך להקדיש יותר זמן למרים. בשבוע שעבר למשל, בפרשת קורח, קראתי על רב גדול שממש התרחק מכל דיון בנושא מחלוקת. כיוון שזה הנושא המרכזי בפרשה – הוא לא רצה לעסוק בו ואמר לאנשים: תבואו אליי אחרי פרשת קורח. כלומר, הפרשה היא לא איזה סיפור רקע נחמד לחיים שלנו, אלא הדופק שלה והתוכן שלה ממש קשור לתוכן של החיים שלנו שמתרחשים באותו שבוע. אז בואו נכיר יותר טוב את מרים. אני מתביישת לומר שזו הפעם הראשונה שאני עוברת ככה על תחנות חייה, על מסלול חייה. למרות שאת כולן הכרתי בגדול, מלמעלה, זו הזדמנות להעמיק באישיותה.

קודם כל תזכורת: מרים היא בת של עמרם ויוכבד, משבט לוי, היא אחות של אהרון ומשה, והיא אחת משבע הנביאות שקמו לעם ישראל (אגב, שבע הנביאות הן: שרה, מרים הנביאה, דבורה הנביאה, חולדה הנביאה, חנה, אביגיל ואסתר). בואו נסתכל רגע על המילה מרים בלי ניקוד: מרים. (רגע, אם כבר אז בואו נסתכל על המילה מרים בפונט מרים – מרים. זה לא פונט סתמי, הוא עוצב על ידי המעצב רפאל פרנק בתחילת המאה הקודמת, הוא קרא לפונט על שם בתו מרים, וזה אחד הגופנים הפופולאריים ביותר, לפעמים הוא הבחירה האוטומטית של מעבדי תמלילים, והוא נחשב גם יציב וגם עדין, ובסיס להמון פונטים אחרים שנוצרו לאורך השנים).

אוקי, אם תקראו את המילה הזו, מה תקראו קודם כל? מָרִים. דברים קשים ומרים, של שעבוד מצרים. פרשנים רבים מסבירים מסביר ששמה ניתן לה כמישהי שממתיקה את המרירות, וגם – מישהי שהיא בתנועה של מרי כלפי מצרים (למשל, כך כותב האברבנל: "ונקראת מרים, לפי שכאשר נולדו החלו המצריים למרר חיי בני ישראל"). אנחנו לוקחים מילה שנראית רע ומר, מזכירה מרור, והופכים אותה לשם של נביאה, של מבשרת גאולה.

נחלק את המסע בתולדות חייה ל-8 חלקים:

  1. מרים המיילדת – נאמנות לערכים מול תרבות זרה

מדהים. זו לא ביוגרפיה רגילה. עוד לפני הילדות שלה, היא מוזכרת כמיילדת. לפני שהיא ילדה בעצמה, היא מיילדת אחרים. זה לא רק אין מוקדם ומאוחר בתורה, זה גם מה הסיפור שבו פותחים, במה מתחילים. היא קודם כל מוצגת כמי שפועלת למען הזולת.

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה.

רש"י: שפרה זו יוכבד על שם שמשפרת את הולד. פועה זו מרים על שם שפועה והוגה לוולד כדרך נשים המפייסות תינוק בוכה.

אנחנו כקוראי התורה, כלומדי התורה, מה הדבר הראשון שאנחנו קוראים שמרים עושה? לדבר לוולד כמו אימא שמפייסת תינוק בוכה. כמה סמלי, זה מה שהיא עושה לעם ישראל, כמו אימא לתינוק, שמרגיעה אותו.

וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים.

המאפיין הראשון של אותה מרים שאנחנו מכירים כעת – יראת אלוקים. הבסיס לכל יציאת מצרים. מה זה ותיראנה את האלוקים? למה דווקא יראה? כי פרעה מעורר יראה. פחד, אימה, הוא מלך מצרים. לכן ההדגשה שהן יראו את האלוקים יותר ממה שיראו את פרעה.

וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ. וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד. וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים.

ואז: וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן.

רש"י: לכל עמו – אף עליהם גזר. יום שנולד משה – אמרו לו איצטגניניו: היום נולד מושיעם, ואין אנו יודעים אם ממצרים אם מישראל, ורואין אנו שסופו ללקות במים. לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים שנאמר 'כל הבן הילוד' ולא נאמר 'הילוד לעברים', והם לא היו יודעים שסופו ללקות על מי מריבה.

מדהים איך מתוך שנאה לאחר אתה מקלקל גם לעם שלך. אנחנו רואים את זה עכשיו מול עזה, כמה שריפה, כמה הרס, כמה עשן ופיח מצד עזה, כשאתה הורס גם לעצמך, אולי בעיקר לעצמך. אתה מזהם לעצמך, העיקר שלשני לא יהיה. איזה אתוס עצוב. הייתה ידיעה על כך שהפלסטינים ירו פצמ"ר שפגע בתחנת החשמל הישראלית שמספקת להם עצמם חשמל…

  1. מרים הילדה – מאבק אמונה בתוך העם היהודי

מה יותר קל, מול פרעה או מול המגזר? ברור שמול המגזר. ומול אבא ואימא? עוד יותר קשה. וזה מה שמרים עושה. חז"ל מספרים שהחל מגיל חמש היא מנהיגה. שימו לב לסיפור הבא: וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי.

אומר המדרש: "וילך איש מבית לוי, להיכן הלך? שהלך בעצת בתו. עמרם גדול הדור היה. כיוון שראה שאמר פרעה 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' אמר: לשווא אנו עמלים. עמד וגירש את אשתו. עמדו כולם וגירשו את נשותיהם. אמרה לו בתו: אבא, גזרתך קשה מגזרת פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה על הזכרים ועל הנקבות. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה גזרת בעולם הזה ובעולם הבא. פרעה רשע הוא גזרתו ספק מתקיימת, ואתה צדיק וגזרתך על כל פנים מתקיימת. עמד והחזיר את אשתו. עמדו כולם והחזירו נשותיהם".

ברמה האישית – מרים היא בת להורים גרושים. זה לא פשוט. לפעמים ילד להורים גרושים שואף שהם יחזרו… והמדרש מתאר את החתונה השנייה שלהם: "עשה לו מעשה ליקוחין: הושיבה באפריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניה, ומלאכי השרת אמרו: מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה" (תלמוד).

אבל כאן יש עוד משהו – מרים בחוכמתה ובאמונתה משנה פה את ההיסטוריה. לא פחות. היא פועלת בזירה הכי פרטית ומשפחתית וביתית, אבל זו הרי הזירה הכי חשובה, וממנה היא תורמת לכל יציאת מצרים. המסר הוא מכאן ולדורות: לא להתייאש, לא משנה מה המצב החיצוני, עם ישראל לא יצטרף לאלה שמנסים להשמיד אותו אלא ינסה בכל תנאי ובכל הנסיבות להמשיך ולהתקיים.

אבל זה לא נגמר שם, כמובן. גם בפסוקים הבאים היא בעצם מניעה את העלילה ובלעדיה כולנו לא היינו פה עכשיו.

  1. מרים הצופה – "ותתצב אחותו מרחוק"

וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר. וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ.

יש פה תפקיד של "אחות גדולה", במובן מסוים לאורך השנים מרים היא אחות גדולה של האומה כולה, היא שומרת על מה שהכי חשוב – משה, אחר כך היא תשמור על מה שהכי חשוב – אמונה, מים. אבל היא לא שומרת כמו שמרטפית, כמו בייביסיטר. יש פה עוד פירוש ואספר לכם איפה שמעתי אותו:

יש בקרוב בקיץ שוב את כנס "בכל לבבך", אני מרצה פה ושם, ברוך השם, אבל תמיד הכנס הזה קצת מלחיץ אותי ומאתגר אותי כי הם מתעקשים לדבר על עבודת ה'. אי אפשר לדבר על תקשורת וניו-מדיה וביבי וטראמפ, אלא ממש על הדבר עצמו. בכל שנה יש נושא ספציפי, והשנה – ביטחון בה'. וזה יושב לי בראש כבר איזה חודש, מאז שהודיעו לי מה הנושא. יש לי ביטחון בה' שבסוף אדע מה להגיד על ביטחון בה'… אני עוד לא יודעת על מה אדבר, אבל סיפור אחד ישר חשבתי שבטח אספר שם. לפני שנים הייתי בכנס של ש"ס על דרשות תורניות. המטרה היא להוציא כותרת. הכנס די תורני ורבני, אבל בכל זאת מחפשים בין השורות פוליטיקה. היה דרשן לפני האירוע המרכזי, שזה כמובן דרשה של הרב עובדיה יוסף זצ"ל. הוא דיבר לפני כן, ואמר (כנראה זו הייתה פרשת השבוע): מרים לא רק שומרת עליו. נכון, היא גם משגיחה, ועוד נגיע לשמרטפות הזו, אבל היא מצפה לראות מה הקב"ה מתכנן. ברור לה שהכיוון חיובי, היא רק רוצה לראות איך זה יקרה. וכך מספר המדרש:

"מרים הייתה מתנבאת ואומרת: עתידה אמי שתלד בן, שמושיע את ישראל מיד מצרים. וכיוון שנולד משה, נתמלא הבית כולו אורה. עמד אביה ונשק על ראשה. אמר לה: בתי, נתקיימה נבואתך. וכיוון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפחה על ראשה. אמר לה: בתי, היכן נבואתך? וזהו שנאמר: 'וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ'. לדעת מה יהיה בסוף נבואתה".

כלומר: היא לא מחכה לראות האם הוא יינצל אלא איך הוא יינצל. והדרשן בכנס אמר שם: מרים יודעת שיהיה טוב בסוף, היא בטוחה בזה, היא רק עומדת לראות איך הקב"ה יגלגל את המציאות לקראת הטוב הזה. וככה צריך בכל דבר להאמין, הטוב יגיע, אנחנו מתבוננים ורוצים לדעת איך זה יתרחש ויתממש. אני זוכרת שבטח העברתי שם באותו ערב משהו על ש"ס למהדורה, אבל הכותרת הראשית הייתה הרעיון הזה. הלכתי הביתה ואני זוכרת שגם סיפרתי את זה לחברה שלי, שהייתה רווקה מבוגרת: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו" – בטוח יהיה טוב, רק בואי נראה איך. ברור שתתחתני, רק מעניין איך זה יגיע. היא התחתנה מאז, ברוך השם, ואני לא מסקרת תחומים כאלה בחדשות, ברוך השם, ואנחנו ממשיכים עם מרים.

  1. מרים הפרקטית, בעלת התושייה

טוב, אדם גדול יכול להיות צופה, בעל חזון, אבל לא איש מעשי. יש אמונה וביטחון ויש השתדלות. תמיד קשה למצוא איזון בין רוח לחומר. וכאן מרים מתגלה בפסוקים שמגיעים מיד אחר כך ברובד שהוא הכי תכלס שיש. בת פרעה יורדת ליאור, את זה כולנו זוכרים, ומוצאת את משה, ודואגת איך לטפל בו ומרים מציעה פתרון מדהים:

וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ.

בזכות מרים משה גדל אצל אימא שלו. זה דבר נפלא. כמה תושייה ותזמון ואיזו הנעה של מהלכים מאחורי הקלעים. אגב, אלה השנים הכי חשובות והכי משפיעות. שימו לב מה קורה במחאת המעונות, מטפלות שמתעללות בילד בגיל הזה, חלילה, מזעזעות אותנו כי זה הגיל הכי רגיש ועדין. גל המחאה של ההורים מוכיח שזה צריך להיות התפקיד הכי נערץ ונעלה וכמובן מתוגמל הרבה יותר.

  1. התקופה שבה היא לא מופיעה

אחרי "ותתצב אחותו מרחוק" – "ותתצב אחותו הצידה". לא תמיד מרים באור הזרקורים. יש פרקים שלמים שבהם היא נעלמת, אנחנו לא קוראים עליה, אל הבמה עולים משה ואהרון. אחרי שהיא הנהיגה והובילה, עכשיו הם מול פרעה, ובעצם מי שמוביל כעת זה ה'. כאן מופיעות 10 המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף. על פי המדרש מרים מקימה משפחה, היא נחשבת לאשתו של כלב בן יפונה לפי חז"ל (לא מפתיע, ענבי הגפן בענבי הגפן), ויש להם ילדים.

תקופה נוספת כזו תופיע גם אחר כך במדבר, מיציאת מצרים ועד לסיפור הצרעת מרים שוב לא מופיעה, הפעם העם זוכה למירב תשומת הלב בפרשות, בעיקר הגברים. חשוב לזכור שיש תקופות בחייה – וגם בחיינו – שהן לא תקופות לאור הזרקורים, לא כל האומה יודעת על מעשינו, למרים יש במסכת שנותיה גם זמנים כאלה וגם הם יקרים וחשובים.

  1. מרים המחנכת והמנגנת – "שירת מרים"

מרים חוזרת להיות מוזכרת ביציאת מצרים. אחרי שירת הים שמשה מוביל ("אז ישיר משה ובני ישראל") מופיעות גם בנות ישראל:
וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

מה קורה כאן? אומר המדרש: "מגיד הכתוב כשם שאמר משה שירה לאנשים כך אמרה מרים שירה לנשים".

השירה של הנשים יוצאות מצרים היא עם תוף, תופים, מחולות ומילים. עד היום בגני ילדים יש "תוף מרים", טמבורין, מעין מסגרת עץ או פלסטיק עם יריעה ועם מצילות. זה התוף הכי בסיסי בעולם והכי עתיק בעולם ואנחנו קוראים לו על שמה של מרים ועל שם השירה הזו. והנקודה הזו משלימה לנו את השנים ה"שקטות" של מרים, השנים שבהן היא לא מוזכרת. מה היא עשתה באותן שנים? היא ניגנה ושרה ורקדה עם הנשים. משה אמר בשירת הים "אשירה לה'", והם אמרו אחריו, אבל אחותו אמרה: "שירו", כולם ביחד. היא נותנת להן כוחות לגדול, מעצימה אותן.

זו נקודה שמעלה הרב משה צבי נריה. הוא מסביר שהפעילות הזו היא לא חד פעמית, אלא מה שמתואר כאן הוא דפוס הפעולה של מרים. היא מחנכת דרך החוויה האישית ולכן הנשים לא משתתפות ברוב החטאים הגדולים במדבר. הוא כותב על סביב בנות צלפחד, אבל אם נעשה סדר שוב ושוב הנשים לא חוטאות, או חוטאות פחות – במצרים עצמה (גאולה בזכות נשים צדקניות), בחטא העגל הן לא רוצות לתת תכשיטים (אומרים שזה תיקון לחטא בגן עדן, שם האישה הובילה לחטא, פה הגברים מבקשים והן לא), בבניין המשכן הן כן חוצות לתת, בחטא המרגלים (הכלי יקר אומר שצריך היה לשלוח מרגלות), בחטא של קורח (אשתו של און בן פלת מצילה אותו). למה זה ככה? הנה, כך מסביר הרב נריה:

"הדברים תמוהים. משה איש האלוקים ואהרון קדוש ה', לא עלתה בידם להעלות את המוני העם לדרגה הרצויה, ואילו מרים אחותם עשתה וגם יכולה! איך קרה הדבר? דומה שסוד ההצלחה החינוכית תלוי במידת הקשר של המחנך עם המחונכים. משה רבנו לימד, דיבר והוכיח. אהרון – תורת אמת הייתה בפיהו, אהבת השלום שלו הקיפה את כל מחנה ישראל. אולם מרים, נוסף על הלימוד וההדרכה, על מעשי החסד שהתחילה בהם עוד בגיל צעיר ביותר במצרים, היא שרה עם הנשים! היא רקדה איתן! במקרא אנו פוגשים את מרים רק פעם אחת בתוך המחולות, אבל וודאי היה דבר זה חוזר בכל הזדמנות של שמחה, בשבט או במשפחה. התורה אינה מוסרת לנו פרטים על החיים השוטפים של העם במדבר, אך המקרה הבודד יצא ללמד על מנהג של קבע. בכך נוצר קשר קרוב בין מרים לבין חניכותיה הנשים, ולקשר זה הייתה השפעה מכרעת. מה שלא זכו לו משה ואהרון, זכתה לו מרים".

כל מחנך (והיום יצאו מאות אלפים לחופש הגדול) יודע שהחוויה וההפנמה והכיף – צורבים את הדברים הכי טוב בנפש החניך.

  1. צרעת מרים

התחנה הבאה בחייה היא מאוד אישית. אין מנהיג שלא חווה טרגדיה או קושי או מכשול, ומה עם מרים? מתחילת ספר שמות לא קראנו על דבר כזה. משה כועס ומתחרט ומנהל דו שיח קשה עם אלוקים, אהרון מאבד את שני בניו בחנוכת המשכן, ומרים?

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח.

"אין נגעים באים אלא על לשון הרע. והרי דברים קל וחומר, ומה מרים שלא דברה אלא שלא בפניו של משה ולהנייתו של משה ולשבחו של מקום ולבנינו של עולם – כך נענשה, המדבר בגנותו של חברו ברבים – על אחת כמה וכמה שייענש" (מדרש)

אלוקים נוזף אישית במרים ובאהרון. מתוך אותו לשון הרע אנחנו שומעים לשון הטוב עצום על משה – "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" וגם "בכל עבדי נאמן הוא". אפשר לדון שעות בסיפור הזה – מה בדיוק מרים אמרה ולמה זה לא בסדר? מדוע זה נכנס לסידור התפילה, ומי שאומר "שש זכירות" בכל יום אחרי שחרית (מנהג לזכור 6 אירועים) אומר את הפסוק שעוד יופיע שוב בספר דברים בהמשך "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"? כלומר, למה זה אירוע מכונן שיש לזכור לדורות, הצרעת הזו? ומה פשר התפילה של משה שגם הופכת למשהו נצחי "א-ל נָא רְפָא נָא לָה"?

מרים מדברת מתוך דאגה למשה, היא "אחות גדולה" אחראית תמידית, אפילו שעברו 80 שנה מאז שמרה עליו כתינוק ביאור בין קני הסוף. ואולי צריך ללמוד מכך גם – כמו שהם אחים, אחים ביולוגים, קרובים, ככה כולנו אחים כשמדובר בלשון הרע.

אבל ברשותכם לא נקדיש עכשיו המון זמן ללשון הרע, אפשר וצריך בהזדמנויות אחרות, אבל נתעכב על ההמתנה של העם למרים, זה חלק פחות מדובר בסיפור הזה:

וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם.

ופה מסבירים חז"ל למה: "ללמדך שבמידה שאדם מודד – בה מודדים לו. מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר 'ותתצב אחותו מרחוק', לפיכך עיכב לה שכינה וארון כהנים ולווים וישראל ושבעה ענני כבוד" (מדרש)

חז"ל מייחסים זאת לאותה שמרטפות. הרי כמה פעמים ביקשו מאיתנו כאח גדול להשגיח כמה רגעים על אח צעיר יותר? יש קטע נפלא של הרב אביגדור נבנצל, שנקרא "שכר ההשגחה על אח קטן": לדבריו, חז"ל שולפים "דף חשבון" ואומרים לנו: מרים שמרה על משה, אחיה שבתיבה, בתקופה שבה מסוכן היה להיות ילד יהודי במצרים. לפי חלק מהמפרשים מדובר היה ברבע שעה בלבד (!) עד שהבת של פרעה הגיעה והוציאה אותו מהיאור. כתגמול על אותה רבע שעה יקרה, ממתינים לה שש מאות אלף איש, ובתוכם משה, עם המשכן וכל כלי המשכן – שבוע תמים. למה? רק כי ילדה קטנה ישבה פעם חמש עשרה דקות על שפת היאור, לבקשת אימה? כן, עונה הרב נבנצל, ומסביר: "כל דקה של גמילות חסד נחשבת, וכך גם כל שנייה של מעשה טוב. דקה של גמילות חסד של ילדה קטנה – ערכה הוא מעבר לכל יחס הגיוני. עלינו להבין את הכוח האדיר הזה. צריך להבין מי אנו. כל מעשה קטן שלנו יכול לשנות את העולם. שם, למעלה, מדווחים עליו בהתרגשות. איננו רואים זאת, אבל כל הארת פנים קלה, כל חיוך והתעניינות בשכן חדש בבניין – הכול נחשב, הכול חשוב. אם נרכוש לעצמנו ידיעה ברורה מוחלטת וחד משמעית שכל מעשה טוב שלנו הופך לכותרת ראשית בשמיים, הדבר יסייע לנו להיות שולטים באורח חיינו, ולא מובלים ונשטפים בזרם".

  1. פטירת מרים

מסכת החיים המפוארת הזו מסתיימת השבוע בפרשה. עכשיו אנחנו קוראים הרבה יותר נכון את הפסוק הזה שבו פתחנו: וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם.

אמרנו שבזכותה הייתה באר, ועכשיו הבאר פסקה ולכן לא היו מים. אבל מה גורם לעם להתלונן ולריב ולדבר לא יפה אל משה? ומה גורם למשה להכות את הסלע ולא לדבר אליו? הסיבה היא – הם היו כולם באבל. הם היו עצובים. משה אבל על אחותו הקרובה שהצילה את חייו. העם אבל על המיילדת, המחנכת, הנביאה. וכך כותב הרלב"ג (רבנו לוי בן גרשום): "מרים הייתה מושכת לב ישראל בחכמתה לעבוד השם יתעלה. וכאילו אמר שאם הייתה מרים בחיים לא הרסו ישראל בזה האופן לשאול המים ממשה בדברי קנטורין כאלה". ההתנהגות הזו לא מתאימה לעם ולמשה, ובהמשך הפרשה באמת מופיע תיקון. המים חוזרים, ואז מופיעה "שירת הבאר". יש בה המון אופטימיות: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ.

יש להם מים, הבאר חוזרת, והם שרים ביחד כלומר גם אחרי שזו שלימדה לשיר נפטרה, הם מחברים את השירה ואת הבאר ואת האמונה. הם למדו ממנה להגיע למקור מים חיים (ואין מים אלא תורה) והם ממשיכים בדרך בשירה, באופטימיות, אולי אפילו עם תוף מרים ביד.

לסיכום, ניסינו לספר את כל סיפור יציאת מצרים מהזווית של מרים, תוך התמקדות בה. דיברנו עליה כמיילדת, כילדה עם עצמאות רוחנית מול כולם, כמי שיודעת שיהיה טוב ורק מסתכלת איך זה בדיוק יקרה, כמי שיש לי תכלס כישורים פרטיים להזיז ולתאם דברים, כמישהי שלפעמים לא בקדמת הבמה, כמי ששרה ומנגנת ומתוך כך מחנכת, כמי שלוקה בצרעת וגם מתוך כך מחנכת, ולסיום ליווינו את פטירתה. שנזכה ללמוד ממנה. עד כאן על מרים, זכר צדיקה לברכה, וגם עלינו. בשבוע הבא – פרשה חדשה. היו עימנו. לילה טוב.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *