בלק, אאוט

פרשת בלק תשע"ח: מה הפירוש של "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" ולמה דווקא בלעם היה זה שהכניס את הברכה הזאת לסידור התפילה?

(השיעור מתקיים מדי יום רביעי ב-21:00 ב"היכל שלמה", קינג ג'ורג' 58, ירושלים. לקבלת השיעורים וגם קטע יומי קצר ישירות לסלולרי סמסו את שמכם בלבד למספר 052-5940059. הווידאו של כל השיעורים נמצא באתר "ליבא")

לשיעורים הקודמים של סיון רהב מאיר

פרשת השבוע היא פרשת בלק. אין בה מצווה אחת, לא "עשה" ולא "לא תעשה" ובכל זאת קובעים חכמינו קביעה מדהימה: "ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה? משום טורח צבור". (מסכת ברכות)

איזה גילוי. האם היינו צריכים לקרוא את זה פעמיים בכל יום? למה? מה חשוב כל כך? ורק כדי לא להטריח אותנו זה לא צורף לקריאת שמע? אם כך, זה מחייב אותנו להכיר הרבה יותר טוב את הפרשה הזו. נשתדל לעשות זאת הערב.

קודם כל, תקציר הפרשה: בלק הוא מלאך מואב, הוא רוצה לקלל את עם ישראל וקורא לנביא בלעם. בלעם מסרב תחילה אבל בסוף יוצא לדרך, על האתון המפורסמת שלו, ושלוש פעמים הוא עומד בשלוש נקודות שונות ובמקום לקלל – מברך. הוא מדגיש שהוא אומר רק מה שאלוקים שם בפיו, אבל ההתרחשות חוזרת על עצמה שוב ושוב ואז שוב, בלק מאוכזב, ובסוף הפרשה מופיע חטא בעל פעור – קשרים פסולים בין בני ישראל לבין בנות מואב, וגם בין בני ישראל לבין אלוהי מואב, ואז פורצת מגיפה קשה.

ועכשיו נחזור ונשאל: למה זה כל כך חשוב? למה זה אמור להיות יחד עם קריאת שמע, בוקר וערב? חשבתי שאולי קודם כל חשיבותה של הפרשה היא בגילוי ה"נשק הבלתי קונבנציונלי" במזרח התיכון – הברכה והקללה. יש משמעות לא רק לכלי נשק פיזיים אלא לדיבור, לאמירה, ובפרט של דמויות רוחניות. בלק מבין את מה שלא כולנו מבינים היום – שאם הוא לוקח נביא, אדם רוחני, ומבקש ממנו להתפלל נגד עם ישראל – זה משמעותי. הקרב הוא לא רק פיזי אלא גם רוחני, תודעתי, תפילתי.

ושנית – הפרשה מאפשרת הצצה ל"מאחורי הקלעים" של ההגנה האלוקית עלינו. ה"חתם סופר" כותב שלכל דבר יש עדים בתורה. מסיפורי האבות, דרך גלות מצרים, קבלת התורה וכו' וכו' – את הכול כולם רואים ומספרים הלאה. אבל את הסיפור הזה לא ראינו. משה שמע על כך לראשונה מפי הקב"ה וכתב זאת בתורה כדי שנלמד שלא הכול קורה ברובד הגלוי. כדי שנדע איך כל הזמן מתכננים נגדנו תכניות והקב"ה מצילנו מידם. רק לאחרונה נחשף סיפור הקלסרים עם איראן, סיפור גונן שגב – מדי פעם נותנים לנו להציץ והסמוי הופך לגלוי, אבל גם עכשיו מנסים לקלל ולקלקל לעם ישראל, חלילה. אנחנו לא יודעים כל מה שאויבינו מתכננים.

הפעם אנחנו נתמקד בברכה אחת של בלעם, יש אומרים שהיא המשמעותית ביותר, האמיתית ביותר, שהיא ממש נובעת מתוכו. בכל שאר הפעמים הוא ניסה לדבר דברים רעים ואיכשהו יצאו דיבורים טובים. הפעם זו ברכה שלו והיא נכנסה לסידור התפילה ופותחת אותו בכל בוקר. בהתחלה מסופר:

וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹוקים

ואז הוא אומר:

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

זו קריאת התפעלות ספונטנית שנחקקה אצלנו עמוק בלבבות, וגם בסידור התפילה. זה חקוק על ארון הקודש, זה הולחן בשירים חסידיים, ממה הוא כל כך מתלהב? מה הוא ראה? איכות הגגות? הבתים? הדשא? או במילים אחרות – מהו ה"מה טובו"? מה כל כך טוב? אנחנו נתמקד בשלוש תשובות שונות לשאלה מה הוא ראה, כלומר מה בעצם הברכה, מה הסגולה שלנו, מה מיוחד בנו ועל מה צריך לשמור ולהקפיד. בואו נראה:

1. "שוכן לשבטיו" – זהות ברורה

הוא ראה את העם שוכן לשבטיו, כלומר – לכל אחד זהות מובחנת וברורה. כל אחד הוא יודע מי הוא ומה הוא ואיפה הוא מונח. יש אצל חז"ל הסברים לשם המוזר של בלעם:

בלעם – בלא עם (כלומר, בלי לאום, לאומיות)

בלעם – שבלה עם (כלומר, מטרתו לבלבל את עם ישראל)

הוא עצמו לא היה עם זהות ברורה, והוא רצה לבלבל גם את הזהות שלנו. בלי דיון עמוק וארוך בפוסטמודרניות, נאמר שגם היום מוכרים לנו תחושה שחופש – זה לזרוק את כל המסגרות ולפרוץ את כל הגבולות. להיות "אזרח העולם הגדול". אבל זה לא נכון, כי אף אחד הוא לא אזרח העולם הגדול, לכל אחד יש מבטא וכתובת ומראה ועם. אנחנו לא אוסף אינדיבידואלים, אוסף איים מנותקים, אנחנו חלק מרקמה אנושית, ממארג. את זה בלעם רוצה להשכיח. וזה לא רק לאומיות, לאומיות זה עוד החלק הקל, זה גם המשפחה. זה מעגל קרוב יותר מהמעגל הלאומי, וגם פה בלעם ממש מתבלבל כשהוא רואה את העם שוכן לשבטיו, שימו לב לתיאור:

"בלעם הביט בהם ויצאה עינו כנגדם שלא היה יכול לגעת בהם, שנאמר 'וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו' – אלו הם הדגלים. התחיל ואומר: מי יכול לגעת בבני אדם אלו, מכירים את אבותיהם ואת משפחותיהם, שנאמר 'שוכן לשבטיו'".

עבורו זו מעלה גדולה: כל אחד יודע מי אבא שלו ומי אימא שלו. לנו זה מובן מאליו, אבל זה לא מובן מאליו. בלעם מגיע מתרבות של עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. הוא חי בעולם שכולו פריצת גדר, הוללות, אלילות, תועבה ופתאום הוא רואה מול עיניו תום וצניעות ופשטות יופי חן טוהר.

אגב, הרב שמשון רפאל הירש מדייק ואומר: כתוב פה "מה טובו" – לא "מה יפו". יש הבדל בין טוב לבין יפה. הוא אומר: מה טובו – כי הבתים שראה מתאימים לחזון המוסר ולטובה האמיתית של אומה.

במקום אחר חז"ל אומרים שהדגלים היו "גדר וגדולה לישראל". איפה שיש גדר, שיש גבול, שיש אסור ומותר – שם יש גדולה. שם אפשר לצמוח.

יש עוד כמה דגשים של פרשנינו בכיוון הזה:

בני ישראל "מכירים את אבותיהם ואת משפחותיהם". הם לא רק יודעים מי ההורים שלהם טכנית, הם גם מכירים במעלתם, מתגאים בהם וממשיכים את דרכם.

ובנוסף – המילה "אוהליך". הם במדבר, במצב ארעי, זמני, ובכל זאת – הם שומרים על עולם יציב ואמיתי.

נסכם את הנקודה הראשונה – וזה רלבנטי מאוד היום – לאומיות ומשפחה הן אבני יסוד בחברה. מי שלא יבין את זה בטוב, יבין את זה ברע. האיחוד האירופי רצה למחוק גבולות ולאומיות – וקיבל את משאל העם בבריטניה (ה"ברקזיט") וקיבל גל פליטים שמשנה מבפנים את הזהות הלאומית של מדינות אירופאיות. אובמה והילארי לקחו את אמריקה לצד ליברלי מדיי – וקיבלנו את טראמפ. זו תנועת מטוטלת. אי אפשר שהאיסלם הפנאטי יהיה עם זהות, ואנחנו נהיה רק ליברלים ופלורליסטים ומכילים, אטומים תלושים בחלל. נתן שרנסקי בספרו "בזכות הזהות – תפקידה החיוני בהגנה על דמוקרטיה" כותב שדווקא הדמוקרטיה חייבת להעצים מורשת, היסטוריה, זיכרון ועומק.

אז אנחנו רואים שזה לא עניין עתיק של בלעם, אלה הדיונים הכי אקטואליים שמתנהלים יום יום באו"ם, באקדמיה, במערכת המשפט, בתקשורת, בפיד.

2. "מה טובו אוהליך" – פרטיות

פרטיות היא גם מילת מפתח אקטואלית מאוד. המשפט "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" הוא קריאת התפעלות ספונטנית. רש"י מסביר את הצופן, את ההתלהבות: זה מחנה של המונים, צפוף וחם שם, עם אנשים שונים מהרבה שבטים, 40 שנה הם זזים יחד ושוב חונים ושוב נוסעים, ועדיין – איזה פלא, איזה נס, איזו ברכה – הם יודעים להפריד בין רשות הרבים לרשות היחיד. הכי קל להגיד "יאללה בלגן", ונתארגן על עצמנו כבר כשניכנס לארץ ישראל, כי שם לכל אחד יהיה בית. אבל לא, הם שומרים על צנעת הפרט אפילו במדבר. זו חברה בריאה, טהורה, בלי חטטנות יתר אצל האחר, מתוך הבנה שיש לכל אחד זכות לפרטיות. בלעם רואה צניעות, אצילות, וזה מרשים אותו, ומאליה יוצאת הקריאה הזו מפיו: מה טובו אוהליך יעקב.

לא מצאתי תשובה לשאלה למה רש"י כותב את הנקודה הבאה פעמיים. זה לא אופייני, כל מילה אצל רש"י מחושבת, ובכל זאת, תראו:

וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹוקים.

רש"י: שוכן לשבטיו – ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינם מעורבים, ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אוהל חברו. ותהי עליו רוח אלוקים – עלה בלבו שלא יקללם.

ואז שוב:

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

רש"י: מה טובו אוהליך – על שראה פתחיהם שאינם מכוונים זה מול זה.

מה קורה פה? למה זה כל כך חשוב? יש פה סוד שאפשר לקרוא לו: "הפרדת רשויות". הפרדת רשויות אמיתית. לא בין השופטת למחוקקת למבצעת, זה גם חשוב, אלא בין רשות הרבים לרשות היחיד. התורה דורשת מאיתנו להכיר בכך שיש תחום ציבורי ויש תחום פרטי. ושוב, זה מדהים – במדבר זה היה חדשני כי העולם היה פרימיטיבי, והיום זה חדשני כי העולם הוא "מתקדם". הרעיון שהאוהלים לא פתוחים אחד כלפי השני (בעיקר כאמור במדבר הפתוח, שיכול להפוך להפנינג) הוא יסודי ובסיסי, אולי לכן רש"י חוזר על זה פעמיים, אולי לכן זה מופיע כל כך הרבה בסידור התפילה ובחיינו, הפסוק הזה.

יש פה לפחות שתי קומות של פרטיות – אחת, להבין שכל הדיון התקשורתי שעוסק בעיקר בצוקרברג ובחברות הגדולות הוא רק צד אחד של המטבע. הוא לא הדבר עצמו. מה פייסבוק תדע עלינו זה חשוב, אבל יותר חשוב מה אנחנו עצמנו נשתף ונפרסם. "זיהוי ביומטרי" וכל הדיונים על התאגידים הגדולים ועל גוגל – חשובים פחות מההיבט האנושי מהצד שלנו. האם אנחנו נצליח לחנך את מי שנולד לעידן הזה, שיש דברים שהם שלי ולא של כולם, שיש גבולות. יש היום אפליקציה לילדים של "יומני היקר" בתוך הטלפון – כדי ללמד אותם שלא כל מה שבטלפון הוא של כולם, כי יש מחוזות פרטיים. לדעתי זו ממש עבודה שלנו לעבור חוויות ולא להוציא אותן החוצה לעיני כל. מי שעובד עם ילדים רואה לפעמים תפיסת עולם שלפיה I am what I share. הולכים לפעילות כלשהי, אבל ברגע שכבר העלו והצטלמו בכלל לא צריך את המשך הפעילות. הייתי, צילמתי, נגמר. אין פנים, רק חוץ.

כלומר הברכה שבלעם מאבחן בנו, היא הנושא היום בחקר תקשורת וחברה: מרשל מקלוהן חוקר התקשורת הנודע המציא את הביטוי "הכפר הגלובלי" – מצד אחד כפר, מצד שני גלובלי – כבר ב-1959. הוא חזה שנגור בעצם באותו אוהל אחד גדול. היום מדברים על "החברה השקופה", חברה של אובדן פרטיות. והנה בא בלעם לפני אלפי שנים ואומר להיות זהירים מול כפר גלובלי ומול חברה שקופה. הוא מוצא בנו ייחודיות בכך שאנו מקפידים על מרחב אישי ואינטימי.

ומי יודע שזה חשוב? מרק צוקרברג בעצמו. אחת התמונות המדהימות בנושא הזה היא תמונה שלו, הוא הצטלם במשרדים שלו, עם לפטופ מאחוריו, אבל מישהו טרח והגדיל את תמונת המחשב הנייד שלו, ורואים שם שמרק הדביק סלוטייפ פשוט על המחשב שלו, איפה שיש פתח למצלמה ולסאונד. מה הוא אומר לנו פה? האוהל שלי סגור. האוהל שלכם הכי פתוח, לכם אין אוהל בכלל, אין יריעות בד, אני רוצה לדעת עליכם הכול, אבל אני רוצה לשמור את הסודות שלי, אני יודע כמה המידע לא פרטי ומביא סלוטייפ פשוט.

אז דבר ראשון, צריך לדעת שזה קיים, המאבק הזה. עצם ההפרדה בין פרטי לציבורי – זה דבר גדול בימינו.

שנית, כדי לעלות רמה, צריך גם לדעת שמה שקורה בתוך האוהל – בדרך כלל יותר חשוב ממה שקורה מחוץ לאוהל. בחוץ זה הרבה פעמים שואו ותדמית, אדם נבחן גם רגע אחרי שהוא סוגר את דלת הבית ונכנס פנימה. שימו לב לפירוש הבא על הנקודה הזו:

"מה שאומר דוד המלך 'אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי' – איך אפשר כל ימי חייך? ימים ולילות תשב בבית השם? לא תאכל, לא תשתה, לא תדבר עם בני המשפחה והחברים? הכוונה היא ש'בית השם' יהיה הבית שלך. אתה לומד, מפרנס, מגדל ילדים – ואתה מתפלל ששם תרגיש שכינה כל ימיך" ("נתיבות שלום")

אומר לנו ה"נתיבות שלום": הבית שלך הוא משכן לשכינה. לא סתם מקום לבוא לישון ולאכול ולצאת לעוד יום של עשייה בחוץ. הבית הוא גם מקום עשייה בפני עצמו. איפה שלא עושים לך לייק – שם יותר חשוב ומשמעותי מאיפה שכן עושים לך לייק. זה האתגר. יש מושג ידוע ושמו FOMO, הפחד מלהפסיד, fear of missing out. זהו החשש להחמיץ משהו שקורה, לא להיות בעניינים, לכן שולחים כל הזמן יד לטלפון, לא בגלל משהו ספציפי וממוקד, אלא סתם בגלל התחושה שאולי משהו קורא ואנחנו לא בעניינים (ואני לא מדברת על מי שבודק עכשיו תוך כדי מה קורה במונדיאל…). שמעתי מהרב נתנאל אלישיב הגדרה יפה: שבמקום FOMO הוא מנסה לפתח בתלמידים את הפחד להפסיד את עצמם, את החיים שלהם. הרי אם אתה רץ אחרי מה שכתבו אחרים אתה לא מספיק לפתח את החיים שלך. בזמן שאתה פוחד להפסיד מחשבות של אחרים אתה בינתיים מפסיד המון מחשבות שלך.

3. "שוכן לשבטיו" – כל אחד מבטא את ייחודיותו וקדושתו

נעבור לנושא השלישי והאחרון. בעצם יש קשר בין הנושא הקודם לנושא הזה – אם יש לאדם זהות משלו הוא פחות מסתכל מה קורה אצל אחרים. אם אתה עסוק בעשייה חיובית שלך אתה לא מקנא כל הזמן ובודק ובוחן, פשוט אין לך זמן ומקום בתודעה עבור זה. האדמו"ר מקוצק אמר שהוא מאחל לחסידים לו שהם לא יחטאו, פשוט כי לא יהיה להם זמן לחטוא (כאילו האדם אומר: הדשא של השכן ירוק יותר? לא יודע, לא היה לי זמן להסתכל על הדשא של השכן. אני עסוק).

לפי הפרשנות הזו, בלעם רואה את העם "שוכן לשבטיו" ובמצב של "מה טובו" – כי כל אחד היה בשליחותו הייחודית והחשובה. כמו שכתב רבי משה קורדוברו:

"וכל אחד ואחד מישראל יש לו אחיזה בתורה מסוד נשמתו".

זה משפט יפה, אבל איך מאמינים בו ומיישמים אותו? בלעם רואה מולו אומה שבה באמת יש מקום לכל אינדיבידואל (וזה מאזן את הנקודה שבה פתחנו – של לאום ושל משפחה. יש לכל יחיד מקום מיוחד בתוך זה).

אחד מראשוני החסידות, בעל ה"מאור ושמש", הרב קלונימוס קלמן אפשטיין, כותב על הנקודה הזו את הדברים היפים הבאים:

"הכלל הוא: שכל צדיק יאחז דרכו והילוכו בקדושה, ופותח לו פתח לעצמו. ולא לעשות מצוות אנשים מלומדה. דהיינו, לפי שראה רבו כך עשה, או חברו עושים כן, גם הוא יעשה כמעשיהם ותנועותיהםלא כן הדרך, כי אם כל אחד יפתח לו פתח ושערי קדושה בפני עצמו. וזהו 'ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה', היינו שלא הסתכל אחד לילך בפתח שפתח חברו בקדושה, כי אם כל אחד הלך בפתחו אשר פתח לעצמו. לזאת – 'ותהי עליו רוח אלוקים' – ששרתה עליהם שכינה".

כלומר, כל אחד והמסלול הרוחני שלו, כל אחד צריך לפתח נתיב בעולמו. פתחיהם לא מכוונים זה כנגד – לא כדי לבדוק מה הם קנו באיקאה, אלא מבחינה רוחנית.

לפעמים במגזר הדתי יש חיפוש אחר "משימת הדור", מישהי שאלה אותי בשיא הרצינו אם הפקודה עכשיו היא "הטובים לתקשורת" או "הטובים לתרבות". אין פקודה. הפקודה היא: הטובים – למה שהם טובים בו. מי שטוב בתורה שיילך לתורה (חשוב מאוד), מי שטוב בדברים אחרים שיילך לדברים אחרים. כמו שקראנו פה, "כל אחד יפתח לו פתח ושערי קדושה בפני עצמו".

בעוד כמה ימים תחל תקופת "שלושת השבועות", בצום י"ז בתמוז (השנה זה בי"ח בתמוז, ביום ראשון). כל שלושת הדברים שדיברנו עליהם קשורים לחורבן הבית ולימים המתקרבים: כמה חשוב שיהיה עם ולאומיות ומשפחה, כמה חשוב שיהיה מרחב פרטי ומרחב ציבורי (ואגדות החורבן עוסקות ב"חורבן הבית" תרתי משמע, לא רק בבית המקדש אלא בבית הפרטי, שצריך להיות משכן לשכינה) וכמובן כמה חשוב שכל אחד יביא את שליחותו המיוחדת לידי ביטוי.

אני רוצה לסיים בפינתנו "מכתב הרווקים", אבל הפעם זה רווק מיוחד. יוסי, בן 26, שמע את הסיפור שהוקרא פה על המוסלמי לשעבר שהתגייר והתחתן עם אחת מהוותיקות פה בשיעור, ואביחי אברהם, המתנדב המסור פה מאחורי הקלעים, הפתיע אותי וסיפר לי שיש עוד סיפור כזה כאן, וכך מספר יוסי:

"אני מכיר את החתן שהתגייר, נפגשנו פעם בסעודת שבת והקשר ניתק, אני מאוד שמח לשמוע שהוא סיים את הגיור והתחתן. אני ממשפחה ערבית מוסלמית מהצפון, בתיכון למדנו עברית, לא יהדות אלא עברית, והיה ספר לימוד שאני שומר עליו עד היום. היה שם ליקוט של כמה קטעים מהתנ"ך ומפרקי אבות, רק כדי ללמוד את השפה, והיה שם גם סיפור מקוצר על מגילת רות, והסיפור של אברהם מספר בראשית. אני זוכר את אחת המשניות שם: איזהו חכם? הלומד מכל אדם. איזהו גיבור? הכובש את יצרו. איזהו עשיר? השמח בחלקו. כשראיתי את זה בפעם הראשונה זה פתח לי פתח אל האמת. משהו בערכים שגדלתי עליהם התנפץ. חשבתי שגיבור זה אחד שהורג אנשים, שעשיר זה אדם עשיר כי יש לו כסף, אבל זה היה אחר. בתיכון התעורר בי עניין לדעת מה זה עם ישראל, ישבתי על האינטרנט, והבנתי שאין לי מה לחפש בכפר כי אני רוצה לקיים את דרכו של אברהם, לעשות צדקה ומשפט בעולם, ואת זה עושים דרך התורה. התגייסתי לצבא והכרתי מחלקת ביני"שים (בני ישיבות), נצמדתי אליהם, יצאתי לקצונה ליחידה מובחרת, סיימתי הליך גיור, למדתי קצת בבינתחומי אבל הבנתי שזה לא מתאים לי והלכתי ללמוד בישיבה בחיפה, ועכשיו אני בירושלים, עובד בהייטק. הייתי בשיעור הרבה מאוד פעמים אבל עכשיו זה יוצא על שעות העבודה שלי. אני מחפש מישהי טובה, יראת שמיים, והשבוע אני חושב שלא צריך להתאמץ כדי לחבר את הסיפור שלי לפרשה: 'מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל' – גדלתי בסביבה שעוינת את ישראל וחיפשתי למה לשנוא את ישראל, כי זו הייתה הנורמה. הסתכלתי עליהם טוב ימינה ושמאלה ומכל מקום שחיפשתי לקלל ולשנוא – מצאתי להיפך, שזה עם מיוחד שמביא לעולם ברכה. הוא כל כך מבורך – שהצטרפתי אליו".

וואו. תשמע, יוסי, ברוך הבא. תודה רבה לך, תודה רבה לכם. שיתקיימו בכולנו ברכותיו של בלעם ולהבדיל – ברכותיו של יוסי. ניפגש בשבוע הבא ב"ה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *