כשהייתי ילדה דמיינתי את החופש הגדול כמו קסטה שמחליפים לה את הצד: צד א' עד י' באב, צד ב' מ-י' באב ועד לתחילת הלימודים. הצד הראשון של החופש היה בדרך כלל מעצבן. היו בו שני צומות, קייטנה אזורית, ויכוחים מתמידים אם מותר לנסוע ללונה גל בשלושת השבועות, אם מותר לצאת למחנה של תנועת נוער בתשעת הימים, הגבלות על קניות ועל מוסיקה ועל אוכל ואווירה של באסה כללית (שבדרך כלל גובתה גם במזל מחורבן. ברצינות: תאונות מטופשות, אירועים שחיכיתי להם חודשים והתבררו כאכזבה גדולה, טיולים שהיו טעות מרגע היציאה מהבית – כל הדברים שהיו יכולים להשתבש, תמיד השתבשו בחלק הראשון של החופש הגדול).
שנאה מטפטפת, רוחשת, חסרת הגיון, מקלקלת לנו את הקיץ. הנפש צמאה לגלי ההקלה של הנחמה, אבל היא לא באה. על אלה אני בוכיה, עיני יורדה מים; כי רחק ממני מנחם משיב נפשי. אנחנו עדיין יושבים על רצפת החדר כאבלים. עוד לא הגיע הזמן לקום
שיא הבאסה היה כמובן בתשעת הימים שבין ראש חודש אב לתשעה באב, שהיו מאופיינים בשיממון איום ונורא (לא לנגן. לא לשמוע מוסיקה. לא לטייל. לא לראות סרטים. לא לקנות. מה עושים? לכי לספריה. ועדיף שתקראי ספרים עצובים). ותשעה באב עצמו? יום של מועקה איומה, כאילו דורות של סבל נושמים עכשיו אנקות אחרונות של ייסורים. דימויי האימה של "איכה". הקינות. הרעב. הסחרחורת.
צד א' של הקסטה נעצר כבר בתשעה באב עצמו, בחצות היום. לרגע השינוי היה אפקט קבוצתי: ביישוב שבו גדלתי היה מקובל לערוך פאנל קהילתי בתשעה באב בצהרים, לשבת על רצפת המועדון ולדון בחשבונות הנפש של הקהילה לשנה האחרונה. באו גם ילדים, כמוני, ומתבגרים, ומבוגרים כבדי ראש. לפאנל היה רייטינג של שמונים אחוז– מה כבר אפשר לעשות בתשעה באב בצהרים, אם לא לנהור אל המזגן של המועדון היישובי? ותמיד, באמצע איזה דיון לוהט או מונולוג נוקב של אחד מחברי ועדת חינוך, מישהו היה מודיע שהגיע חצות היום. באנחה ובאברים חורקים התרוממה העדה מן הרצפה אל הכסאות, וגל ראשון של הקלה היה מגיע. אוויר שלא ידעתי שכלוא השתחרר בנשיפה, והוא הלך והשתחרר בהדרגה עד מוצאי הצום ואל היום שאחריו. הקסטה החליפה צד: החופש הגדול הגיע, והפעם הוא הגיע באמת.
השנה החופש מאחר לבוא: בוטלגים מצד א' של הקסטה ממשיכים להשתחרר. החום הסמיך, מייבש המוחין, מעמעם קצת את ההכרה אבל לא את האסונות: ילדה נרצחת במצעד של סובלנות. תינוק נשרף בעריסתו. שנאה מטפטפת, רוחשת, חסרת היגיון, מקלקלת לנו את הקיץ. הנפש צמאה לגלי ההקלה של הנחמה, לרוח קרירה, משחררת. אבל היא לא באה, ואנחנו נדבקים למזגנים הניחרים, חוששים לצאת החוצה. על אלה אני בוכיה, עיני יורדה מים; כי רחק ממני מנחם משיב נפשי. אנחנו עדיין יושבים על רצפת החדר כאבלים. עוד לא הגיע הזמן לקום.
אני מחפשת נחמה ואין לי. הכאב עדיין גדול מדי, מוצק וחוסם את הגרון.
אני נזכרת בקינה של תשעה באב, קינה שהיינו שרים אחרי תפילת שחרית של הצום. "אלּי ציון ועריה / כמו אישה בציריה / וכבתולה חגורת שק / על בעל נעוריה". זוכרת שקראנו לציון, לאם המיתולוגית שלנו, לצרוח כמו אישה שכולה. ואני חושבת: בעצם, למה לא לבכות? למה לרוץ בכוח אל הנחמה? האסונות של אמצע אב שיכלו אותנו מילדה שמחה ואוהבת, מתינוק שחיוכו מאיר, ומשאננות בוטחת באדם שאנחנו, שהפכה אשמה וחרדה. גם להיאסף אל היגון, גם להתמלא בצער, גם זה צעד בדרך אל הנחמה שתבוא.
הנחמה תבוא. היא לא באה עדיין, והצער עוד לא מרפה, אבל גם הצער הוא הדרך. "כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו". הדמעות נאספות, והן אוצר, כוח, הבטחה של נחמה. הן עוד יביאו לנו את החופש הגדול.
