ההשקה הרשמית עדיין על האש (סמנו לכם ביומנים את 22.3, ערב-ערב פורים), אבל אמש נחנכה הפעילות בבית ליבא בנוה צדק, תל אביב, בערב טרום-השקה מרתק שבו עלו על הבמה המוזיקאי יוסי בבליקי (איש להקת פונץ' לשעבר וכותב הטור היפהפה "תלמוד בבליקי" באתר "ליבא") והסופר עוזי וייל.
השמש הקופחת בשילוב עם 102 אחוזי לחות, מדביקים יחד (גם) מקבצים מעניינים של נוף אנושי.
יהודים עולים, יורדים, צפים, מקוננים, נודדים, מתקשים, ממורמרים, שבעים, גולים… כולם ללא יוצא מן הכלל, מזיעים. וזה נפלא, כי אז בשעות שבהן השמש במרכז השמים, סביב השולחן פה בבית ליבא נדבקים קצוות. מקצות הגלובוס לקצוות מחשבה. אידיאולוגיות ואורחות חיים שבכל יום אחר טסים באוטוסטרדות מקבילות, פתאום ביום חם אחד, במקום רחוק במיוחד, מתיישבים זה לצד זה לנשום עוד נשימה עמוקה. פתאום נסלל מחלף מקשר שמציע נקודת התרעננות.
מפעם לפעם נשמע צליל חבטה חזק ומטלטל שמהדהד בין עצי הקוקוס פה בחוף פאלולים, גואה. עוד קוקוס התרסק ממרומי אחד העצים. יעשו חובבי הפיזיקה את חשבון עוצמת החבטה של פרי קשיח במשקל של כשני קילו שטס לכיוון האדמה מגובה של כשבעה עשר מטרים.
באופן כללי אני משתדלת להיות בתנועה זורמת בלי עצירות מיותרות. ואם בכל זאת אני נאלצת לעצור, אז לא לפני שאני שולחת מבט זהיר כלפי שמיא בתפילה חרישית למרחבים פנויים נטולי קוקוסים בשלים שמתכננים נטישת צמרת לטובת התחככות עם האדמה. ואם ישנו קוקוס בודד שהחליט להישמט עלי אדמות, יהי רצון שלא אהיה עבורו חציצה חיה.
ואז אני מרגיעה את עצמי במחשבה שתכל'ס, מה הסבירות שבדיוק במקום ובזמן נתון, בדיוק בדיוק שם ניפגש אני וקוקוס טועה? וכתשובה לתהייה מחזקת זו, באה ועולה הסטטיסטיקה לפיה בכל שנה מתים מקוקוסים נופלים כמאה וחמישים אנשים. אמיתי.
אומרים שהבית הוא במקום שבו הלב. מחוויות השבוע האחרון למדתי על בשרי שמומלץ שיהיו גם כמה קירות ממשיים שיקיפו את הלב במשכנו. ארבע קירות עם דלת, חלון, ואם אפשר גם איזה מרפסת קטנה כדי שהלב יוכל לדפוק תקין, שיהיה פנוי לחוות, ליהנות, להרגיש עטוף ומוגדר. כמה גבולות גזרה בסיסיים שאפשר לצאת מתוכם, לחוות עולם. וגם לשוב.
אז נסענו לפתוח את "בית ליבא" בגואה. בשבעה ימים עברנו – דוד, אני וארבעת ילדינו, ארבעה מעונות בחיפוש אחרי הבית המיוחל. אחד שיהיה מספיק ביתי וגם מספיק קרוב למרכז ההתרחשות, שיוכל לשמש כבסיס מכיל לכמות גדולה של אנשים ומאידך גם יאפשר שגרת משפחה אינטימית. ובמחילה מהקוראים לא אכנס לנושא הנוחיות בהודו, שכן בבסיס הנוחיות הכללית יושב לו חדר נוחיות קטן וסמוי מעין אך מרכזי כל כך בשגרת היום, במיוחד עם ארבעה ילדים לא רחוקים מגיל גמילה. לא ארחיב.