מפעם לפעם נשמע צליל חבטה חזק ומטלטל שמהדהד בין עצי הקוקוס פה בחוף פאלולים, גואה. עוד קוקוס התרסק ממרומי אחד העצים. יעשו חובבי הפיזיקה את חשבון עוצמת החבטה של פרי קשיח במשקל של כשני קילו שטס לכיוון האדמה מגובה של כשבעה עשר מטרים.
באופן כללי אני משתדלת להיות בתנועה זורמת בלי עצירות מיותרות. ואם בכל זאת אני נאלצת לעצור, אז לא לפני שאני שולחת מבט זהיר כלפי שמיא בתפילה חרישית למרחבים פנויים נטולי קוקוסים בשלים שמתכננים נטישת צמרת לטובת התחככות עם האדמה. ואם ישנו קוקוס בודד שהחליט להישמט עלי אדמות, יהי רצון שלא אהיה עבורו חציצה חיה.
ואז אני מרגיעה את עצמי במחשבה שתכל'ס, מה הסבירות שבדיוק במקום ובזמן נתון, בדיוק בדיוק שם ניפגש אני וקוקוס טועה? וכתשובה לתהייה מחזקת זו, באה ועולה הסטטיסטיקה לפיה בכל שנה מתים מקוקוסים נופלים כמאה וחמישים אנשים. אמיתי.
בולעת רוק וממשיכה הליכה מהירה. כבר לא מסתכלת למעלה. מה שיבוא יבוא ועדיף לא לראות את זה מגיע.
ממשיכה ללכת והמחשבות כבר רצות ללא השגחה – איזה מוות מבוזבז זה להידפק בראש מקוקוס ואיך אין מנוחה בעולם, אפילו לא בגואה. ועל החברה המדהימה שנרצחה בסכין בפתח הבית בלי צל של קוקוס בסביבה. ואולי תמיד יש משהו לחשוש ממנו ואולי זה לא באמת משנה אם זה קוקוס, סכין, או בלוק לשמשה הקדמית, כי את כולם לא ממש אפשר לראות לפני שזה מגיע, ואפילו אם כן, אין באמת איך לעצור את זה.
מרגיש לי שכל הסיפור יושב על אמונה וביטחון. להאמין שמה שצריך להיות יהיה ולבטוח בהשם שזה טוב. וכל תחושה של פחד או חרדת קוקוסים, הם בעצם אתגר שלי באמונה.
שקיעה ואורז
אני נהנית לדפדף בסוף כל יום בתמונות שצילמתי בנייד מאז שהגענו. ותוך כדי שאני מחליקה עם האצבע אחורה חולפות תמונות של חופים וסירות דייגים, ילדים רטובים שמחים והודים צבעוניים, וכמעט תמיד אני מופתעת כשבצמוד לתמונה הראשונה שצילמתי בהודו, נמצאת התמונה האחרונה שצילמתי בארץ – שמשה קדמית מנופצת של הרכב הפרטי שלי.
כל ערב מחדש, הצמידות וקונטרסט הזה בין תמונת הפיגוע לתמונות הנופים של הודו לא נתפסים לי. קצת מפתיע לראות בקוקוס תמים איום אחרי שרק יומיים לפני הטיסה להודו חטפתי אבן שניפצה לי את השמשה הקדמית ובקבוק תבערה שבחסדי השם החטיא את בתי ואותי, עת עשינו דרכנו מביתנו בחוות עמק דותן לכיוון הסופר בפרדס חנה. ועוד יותר מפתיע להיווכח עד כמה הזיכרון האנושי קצר.
איך מכילים מציאויות שונות ורחוקות כל כך אך יחד עם זאת את ההכרה שהן כל כך קרובות. מה בין הודו לישראל? איך מה שמתרחש פה, בבית ליבא בגואה, מחובר לכל מה שגועש עכשיו בארץ? איפה עובר הציר הזה וממה הוא מורכב? ומה אני שנמצאת פה באמצע אמורה לעשות?
בהודו הזמן כמו עוצר מלכת. הוא זז בתקתוק אחר, כמו בצעדי ריקוד איטיים מעפיל קדימה ללא עוקב. שעון אין, לא לי ולא לאף אחד סביבי. את הרמזים להתקדמותו אני מגלה כאשר לפתע השמש שוב שוקעת לתוך הים ובבית שלנו מתקבצים מדי שקיעה מהפנטת, ישראלים שיצאו איש איש למסעו. השאירו את הארץ וכל מה שקשור בה קצת מאחור לטובת מסע אחר באי שבו החוק היחיד הוא שהכל מילגה (אפשרי). ושמותר פשוט להיות.
אי אפשר לארוז במזוודה של עד 32 קילו את כל העשייה והרזומה הכבדים שאני משקה ומטפחת על דרך השגרה בכדי לחזק את זהותי המחפשת אחיזות. פה, what you see is what you get. המפגש בבית ליבא בארץ הודו הרחוקה מפשיט אנשים מכל האחיזות שאנחנו עמלים ליצור חיים שלמים – תארים, כותרות, חליפות, מותגים, ויוצר מפגש עם מה שיש כאן ועכשיו. כנות ופשטות מופשטת שיוצרים מפגש נשמות מתוק.
יושבים סביב סיר מרק ואורז ומדברים על ההווה, על הפרשה, על עצמנו ומה קורה עכשיו. תחושות, רגש פשוט. רגש של פרט אחד שמרכיב אומה שלמה יותר.
יישר כח יפה ומקסים