ואל תשכח לשאול: מה?!

יש משהו מרגיע ומעורר קנאה בעיסוק נבון ויעיל ב"איך". אבל אם מתבלבלים הוא עלול להסתיר את השאלה החשובה "מה"
ואל תשכח לשאול: מה?!
1.

"ויכול מאוד להיות", אני אומר לטאי באנגלית הרצוצה שלי אחרי ערב ארוך בפארק השעשועים של באגן, ליד יער הצבאים של קופנהאגן, "שסוג או מתכון כלשהו של אבולוציה חברתית הותיר באי היפה וסחוף הרוחות שלכם רק את האנשים שהיו מספיק חרוצים, מודעים וחרדים בשביל להכין כיאות את רכבם, את ביתם ואת גופם לקראת מאורעות החורף. יכול להיות שהעצלנים והרשלנים פשוט לא יכלו לשרוד כאן".

"חשבתי על זה לא פעם" הוא עונה. "הטבע משנה ומעצב אותנו הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים או רוצים להודות".

"גם החרדה".

"בעיקר החרדה".

2.

כשהייתי עדיין מספיק צעיר בשביל לחלום את החיים אבל בכל זאת מספיק מבוגר בשביל לחשוב שאני אוטוטו הולך לחיות את החלום, עניינו אותי בעיקר שאלות של "מה". מה אני עושה כאן. בשביל מה כל הכדור הזה שמסתובב סביב עצמו וסביב השמש. מהי מטרת החיים. מה קורה אחרי שמתים. מה קורה לפני שמתים. מה.

בתקופה ההיא מקומות כמו דנמרק שעממו אותי עד מוות. אין פה נביאים. לא מתווכחים כאן עם הידיים בקולי קולות. הכל כאן באיך. איך משפרים את איכות החניונים הסגורים של כלי רכב דו גלגליים. איך מחלקים בשווה את משטח האריזה שאחרי הקופות בסופרמרקטים כך ששני לקוחות יוכלו להניח את המצרכים שלהם בשקיות מבלי שיתערבבו אלה באלה. איך ואיך ואיך.

בשבועיים האחרונים שלנו כאן, מצאתי הרבה ענווה באיך הדני. לפעמים עד כדי קנאה חסרת שליטה. איך מוליד איכות. איכות אמיתית מולידה ענווה. כבוד לתנועה באשר היא תנועה.

התרשמתי מאוד. זה בטח אומר משהו על הגיל שלי, שהולך בדרך כל גיל. וכנראה גם על הרבה שרלטנות ובטלנות שהספקתי לראות לחוות וגם… לייצר, בשם ה"מה".

3.

ועדיין בשם ה"מה". לא מזמן התמזל לי לקחת חלק בכיתת אמן נדירה של אהוד בנאי. "מעבר לסאונד, להפקה ולמיומנות הטקסטואלית והמוסיקלית", הציע אהוד, "אתה גם יכול לשאול את עצמך – את מה זה משרת? את מה משרת השיר החדש שכתבת?"

האם שירים אכן חייבים "לשרת" משהו? אני מניח שכן. זה לא חייב להיות עניין לאג'נדה פוליטית, ערכית, או חברתית. יכול להיות שיר ש"משרת" את תנועת הלב העדינה של הכותב. או את הצורך שלו להחיות זכרון ילדות עמום. אבל טוב לזכור שאין באמת דבר כזה "איך" שהוא לעצמו. יש "איך" שמודע למה שהוא משרת ויש שמודע פחות.

אנחנו משקיעים, בשירים וגם בטריוויות החיים, המון ב"איך". יש בו משהו מרגיע. אבל לפעמים נדמה שההיסטוריה האנושית כולה היא סיפור מעגלי של הפיכת ה"איך" מדרך ענווה ונקייה להקים סכר או לגדל ילד, לדרך ערמומית ומתוחכמת להסוות את השאלה הגדולה של הקיום. או בלשונו החד פעמית של רבי נתן תלמידו ומביא דבריו הנאמן של רבי נחמן מברסלב. שיחות הר"ן. אות רפו:

פַּעַם אַחַת אָמַר לִי בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן.
אַתָּה הֲלא מְדַבֵּר עִם אֲנָשִׁים. יֵשׁ לְךָ לִשְׁאוֹל אוֹתָם: מָה?!
וְאָמַר תֵּבָה זאת "מָה" בְּהַמְשָׁכָה וּבְקוֹל גָּדוֹל מֵעמֶק הַלֵּב
כְּלוֹמַר שֶׁרָאוּי לִשְׁאל לִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵין חוֹשְׁבִין עַל אַחֲרִיתָם "מָה?!"
כְּלוֹמַר, לְאַחַר כָּל הַסִּכְסוּכִים וְהַבִּלְבּוּלִים וְהַמְּנִיעוֹת וְהַטְּעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת שֶׁל שְׁטוּת וָהֶבֶל שֶׁיֵּשׁ לְרב בְּנֵי אָדָם תֵּרוּצִים שֶׁל שֶׁקֶר עַל שֶׁרְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ
אַף עַל פִּי כֵן סוֹף כָּל סוֹף מַה יִּהְיֶה מִמְּךָ
מַה תַּעֲשֶׂה בְּאַחֲרִיתְךָ וּמַה תָּשִׁיב שׁוֹלְחֲךָ דָּבָר
וּמָה אַתָּה חוֹשֵׁב
וְכִי אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה גֵּר בָּאָרֶץ הַזּאת
וְכָל יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ הֶבֶל וָרִיק כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלֶה וְכוּ'?!
וְכָל זֶה אָדָם יוֹדֵעַ הֵיטֵב, וְאִם כֵּן מָה אַתָּה חוֹשֵׁב?!
שִׂים לִבְּךָ לַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֵיטֵב, וְהַכְנִיסֵם הֵיטֵב בְּעמֶק לִבְּךָ וְאַל תַּשְׁלִיכֵם אַחֲרֵי גֵּוְךָ.
'הֲפךְ בָּהֶם וַהֲפךְ בָּהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לְךָ נַפְשְׁךָ לְשָׁלָל'

4.

מבין שלל המצוות וההנהגות בפרשת כי תצא, שנקראה בשבת שבה היינו בקופנהגן, נמצאת שם גם שיחה נהדרת בין ה"איך" וה"מה". זהו לשון הכתוב: "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ".

החלק הראשון פשוט: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך". תהיה בן אדם. קח אחריות. תשים לב שלא לסכן את עצמך ולא את הזולת שתלוי בך. ושים לב: הדמים בכל מה שנמצא ברשותך הם עליך. עד כאן שירת ה"איך". שירת הבנאי הזהיר ובעל הבית האחראי. בחלק האחרון מגיע גם ה"מה" – "פן יפול הנופל ממנו".

מי הוא ומה טבעו של זה שיפול מהגג שבנית בחוסר אחריות? התורה קוראת לו "הנופל". כלומר, אדם שטבוע בגורלו והגיע זמנו ליפול מגג. ולכאורה יכולנו לומר שמה זה משנה מעקה או לא מעקה, וכולהו מן אללה, אם הגיע הזמן שלו ליפול הוא יפול בכל מקרה. אז בשביל מה להתאמץ כל כך על מעקה?

ונראה לי שקו האיזון הוא: "פן תשים דמים בביתך". כלומר, גם אם אנחנו בסך הכל פיפס קטנטן בחייו ובגורלו של הזולת, וגם אם חלילה הגיע הזמן שלו ליפול, אם הנפילה התגלגלה לו על ידיך, הדמים בביתך. מה שנקרא – מגלגלים חובה על ידי חייב.

ואפשר להבין גם את ההפך – נתת למישהו עצה טובה והוא הלך בעצה והרוויח המון. ויכול מאוד להיות שפשוט הגיע הזמן שלו להרוויח ואין מה ללכת ולספר לכולם ולעצמך כמה שאתה אלוף העצות. אבל זה בפירוש הזמן שלך לתת תודה שיצא ממך משהו טוב.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *