איפה מתחיל הסיפור שלנו

איך זה שהדרך להתחדשות תמידית כרוכה בהרגשת שייכות לעבר? סיון רהב-מאיר בשיעור לאלול על פרשת "כי תבוא", צילום מיוחד ל"ליבא" מבית כנסת המחתרות בירושלים

שני צדדים מעניינים יש בפרשת "כי תבוא". האחד מבקש מאיתנו להיות מחוברים אל סיפורי עבר ואילו השני מבקש מאיתנו להתחדש כל הזמן. סיון רהב-מאיר על חקלאות, תקשורת, אקטואליה ומרדף אחרי ריגושים, בשיעור שצולם עבור "ליבא" בבית כנסת המחתרות" בירושלים. מומלץ לצפות בשיעור המלא.

"כעיתונאית", פותחת סיון רהב-מאיר, "ספר דברים הכי מדבר אליי". זהו ספר של דיבורים ושל סיכומים. משה רבנו חוזר על הדברים שקרו עד עכשיו ומוסיף לנו פרספקטיבה וחידושים על כל אחד מהם. נקודת מבט ייחודית לו, שמאירה את הסיפורים באור אחר. למעמד הזה של לעצור ולהסתכל אחורה, יש קשר לחודש שבו אנחנו נמצאים.

לא סתם אנחנו קוראים את ספר דברים בחודש אלול. בדיוק כמו בספר הזה, אנחנו צריכים לעצור בנקודה הזו, רגע  לפני שמשהו מתחיל ולעשות חשבון נפש על מה שהיה ומה שיהיה. להסתכל לרגע אחורה ולהתבונן. בחסידות מובא שכל אדם צריך לעשות לעצמו באלול ספר דברים.

יודע חקלאי פיקח

פרשת "כי תבוא" מקדישה מקום מכובד למעמד הבאת הביכורים. החקלאי שהגיע לארץ המובטחת והתיישב בה ועמל וחרש ונטע והשקה והתפלל, מגיע סוף סוף לשלב שבו הוא יוצא לשדה ומוצא פרי ראשון על העץ. בשלב זה, שבו כל חקלאי עייף וגאה היה רוצה לקטוף את התאנה, להיכנס הביתה להראות לאשה ולילדים ולטעום ממנה, באה התורה ומצווה משהו אחר לגמרי. החקלאי שלנו צריך לסמן את התאנה בסרט, ומאוחר יותר לשים אותה בטנא ולצאת למסע לירושלים. מסע שבסופו מחכה לו אתגר מעצבן לא פחות: הוא צריך לעמוד מול הכהן ולשאת נאום שלם. נאום היסטורי בלתי נגמר על תלאות עם ישראל – והכל בגוף ראשון יחיד – כאילו הדברים קרו לו. מה הקשר בין התאנה שלו לבין מה שעשו לנו המצרים?

רש"י אומר – "שאינך כפוי טובה". היכולת של החקלאי לראות את מקומו בתוך הסיפור הגדול, להיות מודע למה שקדם לו, הוא חשוב. אפשר הרי לראות תמיד איך האקטואליה מעלימה ומאבדת את הסיפור הגדול יותר, את התמונה המלאה.

זום אאוט מהמציאות

אחרי חטיפת שלושת הנערים לפני שנה, מספרת רהב-מאיר, ישב הרב דוב זינגר – ראש ישיבת "מקור חיים" שבה למדו שניים מהם, עם תלמידיו לערב של שירה ודיבורים. אחרי שירה ארוכה, הוא התייחס לבלבול שעלול לעורר מצב כזה של שירה בתוך חרדה וחוסר ודאות. הוא סיפר להם, שמוקדם יותר העביר שיעור לקהל "שאינו דומה לזה שבישיבה" ברמת השרון, וששם ביקשו ממנו המשתתפים להסביר את פשר השירה הזאת, שנראית מהצד משונה ביותר.

תשובתו לאותו קהל, שאותה הסביר גם לתלמידיו בישיבה, היתה כזו: "בכל סיפור וסיפור, השאלה היא מאיפה מתחילים לספר ואיפה מסיימים". כל אדם שמתבקש לספר על עצמו, יתחיל בנקודה אחרת, ולא דומה מי שיתחיל לספר על מעשיו בשנה האחרונה למי שיתחיל את הסיפור ביום לידתו, ושניהם שונים ממי שיתחיל את הסיפור מלידת הוריו. אנחנו – הסביר הרב זינגר – חיים מדי יום גם עם האבות ובמקביל חושבים בכל תפילה עד לנכדים שטרם נולדו לנו. "מי שהסיפור שלו יותר רחב, יש לו יותר כאבים – אלו שעברו כל הדורות. אבל הוא גם יודע שהסיפור לא מסתיים היום".

בעיני, אומרת רהב-מאיר, זה מתחבר בדיוק לרש"י ול"שאינך כפוי טובה". היכולת לעשות זום אאוט מהמציאות אל הדבר הגדול יותר ולהכיר בכך שאתה חלק ממנו.

תתחדשו

בשני מקומות בפרשה מדברת התורה על "היום הזה", ובשני המקומות רש"י מפרש את הביטוי הזה בדרך דומה – "שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים", ו"בכל יום כאילו היום באת עמו בברית". הטריות הזו היא אולי הברכה הכי גדולה שיכולה להיות לאדם. אנחנו מטבענו רודפים כל הזמן אחרי חדש. בתקשורת, בחיים, באתגרים ובחיי הרגש.

הרב שלמה וולבה – שעסק בעבודה רוחנית על פי ספרות המוסר, עשה חלוקה בין אלו שמקיימים מצוות באופן טכני ומכוח האנרציה ואלו שמרגישים התחדשות בזה כל הזמן. ההתחדשות – הוא אומר – היא דרישה של הנפש. היא חייבת לקרות. אלא מה – היא יכולה לבוא או מצד הקדושה, או ממה שנמצא מחוץ לקדושה. מי שלא ימצא את ההתחדשות בצד הנכון, יילך לחפש את הריגוש במקום אחר. ולכן, על אלול הוא אמר: "זוהי כל עבודתנו – חדשו מעשיכם".

צילום מיוחד ל"ליבא" מתוך סדרת שיעורים בבית כנסת המחתרות בירושלים.
השיעור מתקיים בכל יום רביעי ב-21:00. לצפייה בשיעור הקודם של סיון רהב-מאיר, לחצו כאן

 

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *