הכל תלוי בי

שם, באמצע הודו, עם אלבום חדש של אביתר בנאי ביד, הבנתי פתאום שהפיוס, החזרה, החקירה והטלטלות - תלויים רק ברצון שלי. ולמרות זאת, כשחזרתי לתל אביב, שכחתי
הכל תלוי בי

השיר הזה, "תחרות כלבים", (שעל המפגש איתו כתבתי במדור הקודם) היה צומת. דרכו התחלתי לצעוד בשביל חזרה, לעבר היהדות, לעבר המקום שממנו באתי, לעבר מי שהייתי, בכדי לחבר את כל אלו למי שהייתי אז. הקשבתי לשיר ואז מצאתי את עצמי עומד בכניסה לגסטהאוס במיין-באזר בדלהי , שואל כל אחד שיוצא ממנו אם יש לו את האלבום החדש של אביתר בנאי. זה לקח יום שלם, אבל בסוף מצאתי. ובתוכו מצאתי את תעודת הזהות החדשה שלי.

הייתי אחרי שנתיים של טיול, אבל משהו התחיל להסתיים ודבר אחר נפתח. האלבום הזה היה כולו שיחה ארוכה של אדם שעומד בין לבין, בדמדומים, רגע לפני שהוא מתחיל ללכת הביתה. באותו רגע שבו נולדת האמונה בעצמך, האמונה באפשרות לתקן, לבנות חיים, להתקרב לשקט, להתקרב לבית. לא הגעה היתה באלבום הזה, לא מופע של ביטחון, אלא גישוש. הבטחות שאדם מבטיח לעצמו רגע לפני שהוא נרדם, כשהוא יודע שאפשר. הוא עוד לא יכול אבל הוא יודע שאפשר, שיש סיכוי.

הייתי זקוק לשעה כזו. שכבתי על מיטה בגסט האוס בווארנסי, עיר קדושה, מלאה טקסים ומאמינים. שכבתי על מיטה בגסט האוס בצפון הודו, בבגסו, כפר קטן למרגלות ההימלאיה והקשבתי לשעה של אביתר. היכולת לחזור לעצמך, כלומר להאמין בחקירה שלך, בעובדה שאתה מחפש, באמת מחפש, ולעובדה כי מובטח למי שמחפש גם למצוא.

הרבה מאוד חלקים הסתחררו בתוך אותה לידה מהירה – היכולת לחשוב על ישראל כמקום שמורכב מעבר והווה. כלומר, קשר מורכב שחציו מעבר לזמן, מעבר להיגיון וקשור למסורת, לאבות, לסיפורי אגדה ובעיקר לכמיהה לאורך שנים ארוכות, רובן מיוסרות, של בני המשפחה העתיקים שלנו. אבל יש גם הווה, והעבר לא יכול ולא אמור להיות זה שיכסה את ההווה המורכב. לא בגלל האתמול, היום יכול להיות מסוכסך וחסר כיוון.

היתה באלבום הזה תנועה זהירה של אדם אחד – אביתר – לעבר ההווה. הוא גישש את דרכו , עדיין לא בטוח בהווה אבל מוכן להתחיל להאמין בו. מוכן לקבל את העובדה הפשוטה מכולן, אבל גם הקשה ביותר- שזה תלוי בו כפי שזה תלוי בכל אחד. זו הייתה הבשורה הגדולה של האלבום הזה עבורי, זה תלוי בי, הפיוס והחזרה, היכולת לבנות מחדש את מערכת היחסים עם היהדות, עם המולדת, עם השפה, עם המאבקים שבכל אלו, היכולת הזו תלויה אך ורק ברצון שלי. למרות מרחק השנים בינינו, המשפחה שכבר הייתה לאביתר, העובדה שעוד נותרו לי חודשים רבים של שיטוט במזרח, עמדנו שנינו על אותו צוק מביטים לאותה ארץ מובטחת. אבל לא ידענו, אני לפחות לא ידעתי, אם יותר לי להיכנס אליה.

האלבום הבא של אביתר "אותיות פורחות באוויר" מצא אותי בתל אביב. רווק, סטודנט. עברו שנתיים בארץ ועדיין ההתקרבות לא התרחשה. הסיבה שבגללה חזרתי, הרצון לחדש את הקשר הלך והיטשטש. הייתי עסוק, עדיין, ברדיפה אחרי מה שהעבר הדתי שלי החסיר ממני. עדיין נסעתי למסיבות, עדיין יצאתי בלילות. אני זוכר את ראש השנה באותם ימים – חג שמימש באופן מלא את הקיטוב שבתוכו חייתי. בערב החג הראשון הייתי בבית כנסת, כך גם בבוקר. התפללתי, מחבר בין מה שהכרתי לבין תחושה חדשה שהתחילה לפעם בתוכי, תפילה חדשה שהתחילה להיוולד מזו הישנה והשחוקה כבר. אבל בערב השני מצאתי את עצמי ברכב בדרך למסיבת טרנס ליד יער יתיר. את כל יומו השני של החג עברתי מול הרמקולים הענקיים, מול אלפי רוקדים שמבקשים ביחד התעלות מבלי שהם מכירים את המילה.

ואז שמעתי את "אורייתא". השיר שבו אביתר מודה לתורה, ללימוד. השיר שבו הוא אומר "עד שנפגשנו, אני ואת, הייתי צריך את הכאב כדי להתקרב". אותו כאב מוכר לכל מי שחוצה את העיר הגדולה בשנות הרווקות, אולי לכל אחד שחוצה את שנות עיצוב העצמי שלו – עדיין כאוטי, ממהר מדי להתייאש, חש כל תנודה בחיי הרגש בעצמה בלתי מרוסנת. נע במהירות בין קשרים שהוא מניח עליהם את כל העתיד שלו לבין חודשים ריקים שכל מה שיש בהם הוא חיפוש אחרי משהו שאפילו אי אפשר לתת לו שם, משהו שחומק ונעלם בכל רגע שבו נדמה שהגעת.

אבל השיר הזה, בעבורי, לא היה רק על אותו כאב וגם לא רק על היהדות אלא גם, ואולי בעיקר – על היצירה. החלק השני של הפזמון בשיר שבו אביתר אומר – "עכשיו אני יודע כמה עומק יש בלי גבול בנחמה" הוא משפט שבתוכו עומד אדם שמוכן להיכנס אל הפרטים, אל המעשים היום-יומיים, אל המשפחה, הלימוד, החשבונות. מישהו שמוכן שהעולם לא רק יטלטל אותו, שעוזב את הדימוי הנערי של העולם כמקום של הרים ועמקים, שמוכן לקבל מישור.

מהו מישור? מישור פירושו התעמקות במשהו – בשפה, במקצוע, באשה, בספר. מישור פירושו להיות מוכן להצמיח שורשים. מישור פירושו יום אחרי יום בלי הרצון כול הזמן לנוע לעבר האופק, לעבר משהו עם צבעים עזים יותר, מלאים יותר. מישור פירושו לוותר חלקית על הפנטזיה ולהסכים לשגרה. גם לימוד תורה, במקרה של אביתר או כתיבת השירה, במקרה שלי, הם פעולות מתמשכות, ארוכות טווח, שיש בהן הרבה קריאה וחשיבה והתעמקות ומעט יצירה אישית. צמצום של האני כדי לספוג משהו רחב יותר, ואז, רק אז לתת לאני לעשות עוד צעד קדימה ולהגיד משהו, לשיר משהו, לכתוב משהו. הקריאה, יודע כל מי שכותב, חשוב יותר מן הכתיבה, והלימוד, יודע כל לומד, חשוב מהצורך לכתוב עוד חידוש.

אחרי האלבום "לילה כיום יאיר" נפרדו קצת דרכינו. אולי זו יבשת המשפחה, שמי שנמצא בה מתרחק ממי שעוד לא הגיע אליה, אולי זו הכניסה עמוק יותר ויותר לתוך החיים הדתיים. משהו באלבום "יפה כלבנה" היה כבר מרוחק בעבורי, כאילו אביתר התקדם, והציע לי לבוא אתו אבל אני הייתי זקוק לעוד זמן, לסיים עוד כמה עניינים בחלק המבולבל יותר, חסר הסדר של הקיום. אבל אני מתקרב לשם, לבית ולמשפחה, ואולי שם ניפגש שוב, זה מול זה, כמו בעשור וחצי האחרונים.

יונתן ברג הוא משורר – זוכה פרס יהודה עמיחי, סופר ונווד. הרומן הראשון שלו, ״עוד חמש דקות״, ראה אור באחרונה בהוצאת עם עובד. במדור "מסעי" הוא עובר בין תחנות – גיאוגרפיות, תרבותיות ואישיות, בדרך אל מסע חוצה יבשות שבו הוא מקווה למצוא עוד נתח מעצמו.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *