1.
בשביל מי שלוקח ברצינות את הזמנים המאתגרים שבין א' אלול לשמיני עצרת ושמחת תורה – הימים שאחרי החגים עלולים להיות מבלבלים ומתסכלים. הגוף לא משהו אחרי כל החום והאוכל, האיזון העצבי לא במיטבו כי המון חילופים של קודש וחול וילדים בחופשה וצרימות במשפחה לא עוזרים לעצבים. המון תקלות שיודעות לבקר דווקא בזמן שמחפשים קודש וטהרה.
ומעל כל זה – התביעה התמימה שנתחדשה, שמכאן ואילך כל זה יתנהל אחרת.
כל זה כלומר אני. הבית שלי. היצירה שלי. האמונה שלי. אני מרגיש שאני צריך להוציא מעצמי תבואה הרבה יותר ברוכה ומדויקת. היה לי מספיק זמן בשביל להבין כמה רעל עבר במערכת. למדוד את הנזקים. להכיר בחסרונות ובפגמים. ולהעמיס שק ענקי של מטרות, תיקונים, תכונות שאני רוצה לקנות, סביבת עבודה שאני רוצה לשפר. לשנות. להשתנות. להגיע לרצף קוהרנטי של התפתחות. לשמוח בו.
וזה מה שהופך את הימים שאחרי החגים לכזה תסכול. כי הילד דווקא חטף התקררות על היום הראשון של הבית ספר או הגן. כי הלכת לבקר קרוב משפחה חולה ואיבדת את הוויזה בדרך לשם או בדרך חזרה. כי בעבודה צריכים ממך כפול חומר ובזמן, ואפילו תבן אין, כי היו חגים ולא היה זמן לקושש. כי המדינה החליטה להשתגע דווקא בשבוע השפוי הראשון שלך. כי שבוע זה לא שלושה ימים.
וזה נורא מתסכל לגלות שככל שאני רוצה קדימה העולם כאילו החליט לסחוב פול טורבו אחורה. ומה יהיה הסוף? התחושה היא של כמעט פגיעה אישית. איך אפשר לעבוד ככה? הקדוש ברוך הוא – או שתתן לי לתקן או… לא יודע מה.
בהתאמה גמורה מגיע גם הלימוד השבועי של פרשת השבוע או יותר נכון, פרשת החצי שבוע – "בראשית". 2000 שנה בשלושה ימים. כל הבריאה המופלאה. אדם וחוה. אשד של קודים אורות וסודות שמנצנץ. הרי רק על המילה בראשית אפשר למלא ספריה בפארק הירקון. ואתה כולך חדש. ואתה מושיט את היד לגעת בזוהר והופה עבר השבוע.
2.
אז הנה משהו קטו-גדול מפרשת הבריאה שיוכל אולי לעזור בזמן המתעתע הזה. היום השלישי. פעמיים כי טוב. אבל הפעם השנייה – זו שבה יוצאת שפעת העשבים והאילנות והארץ מתכסה בירוק הנפלא – קצת קשה להכלה. איך להסביר צמחיה בעולם נטול שמש, ירח וכוכבים? בעולם שלפני הזמן? רש"י יסביר בפרק ב' שהצמחייה של פרק א' לא יצאה את פני השטח לפני שנברא הזמן והאדם. אבל עדיין קשה להבין. אלא אם כן אנו תופסים את העולם שלפני הזמן כעולם של קודים. אחרי שהבנת אותם, אפשר להתחיל להניח שמש וירח וזמן.
הרב קוק זצ"ל פותח הבנה גבוהה ונפלאה לגבי מהות ההפרש שבין רצון הבריאה להתנהגות הארצית שלנו, הנבראים, כפי שהיא משתקפת ביום השלישי. היום שבו האלוקים מצווה על הארץ להצמיח "עץ פרי", ואילו היא מוציאה דווקא "עץ עושה פרי". ואומר הרב קוק באורות התשובה: "מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו". זה האידיאל. לשם אנחנו שואפים. שהדרך לפרי, לסגירת האוברדראפט, לתואר השני, לאלבום הבא שלי, או להתפייסות בין העמים השמיים, תהיה יותר מסתם אמצעי והכנה. שתהיה לנו דרך. ושתהיה מחוורת, משמעותית וטעימה כמו הפרי.
זה כולל לא רק עניינים חומריים כמו בריאות, פרנסה או משפחה והנאה. גם הדרך לתיקון עצמי בעולם אידיאלי אמורה להיות מחוברת וממלאת בדיוק כמו התיקון. אין דבר כזה באמת לסבול בדיאטה בשביל להרגיש טוב עם עצמך אחר כך. אין דבר כזה באמת חינוך שגורם סבל לילד בשביל שהוא יצא "מבוגר אחראי ומועיל". יש אפס או אחד. ואתה בוחר בכל רגע.
3.
אבל נשאלת השאלה: אם באמת מגולם בבריאה הפוטנציאל ל"טעם העץ כטעם הפרי" איך זה שהארץ עשתה הבדל והוציאה "עץ עושה פרי"? מה טוב בזה? מה חסר לנו בארץ בשביל להפוך את 99.9 אחוז הדרך להיות בטעם הפרי וההישג?
ונראה לי שהדיוק בכתובים עונה על השאלה ומגדיר את ההפרש. הבורא אומר: "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו…"ואילו הארץ מצידה: "ותוצא הארץ דשא עשב… ועץ עושה פרי למינהו…"
כלומר הציווי היה להדשיא. להצמיח. אבל הארץ הוציאה. זה הפרש נפשי עדין מאוד בין להצמיח לבין להוציא מעצמך. בין לזהות איכות ולתת לה את התנאים לצמוח. לבין לבטא, לפרסם ו"להוציא לאור" את סך כל התכונות הגנטיות והסביבתיות שלך. קו דק מאוד מאוד. וגם אני עדיין מאוד נבוך מולו לפעמים. את הרצון להוציא מעצמי אני כבר מכיר מצוין. הרצון להצמיח הוא עדיין בדרך. שתהיה לנו דרך.
