נסעתי מלונדון לבריסטול. עיר קטנה הרחוקה ממנה שעה וחצי וניצבת בקרבת הגבול בין עם ווילס. ברסיטול היא המרכז של התרבות האלטרנטיבית באנגליה, מוזיקאים, יוצאי הודו וצעירים מגיעים אליה כדי לחיות בקהילה קרובה, חמה וצבעונית, מנוגדת במידת מה לאקלים הבריטי ובוודאי מנוגדת ללונדון, עיר שבוערת מהתשוקה להצלחה כלכלית, מה שמביא מיד את בנות הלוויה התמידיות – מהירות ותחרות.
הגעתי לפה כדי לבקר את רז וצ'ארלי, זוג שגר בבריסטול. רז היה אתי בצבא, באחד מגדודי הנח"ל וצ'ראלי היא אשתו היפה ומלאת החיים. הם השתקעו בבריסטול, מתחילים לבנות עסקים עצמאיים ולעצב חיים ביתיים.
לאורך היומיים הראשונים פה מצאתי את עצמי משווה יחד עמם את החיים סביבם לחיים בארץ. המחירים, השקט, האפשרויות של חיים באירופה חסרת הגבולות, כל אלה עמדו מול הארץ – יקרה ללא סיבה, מלאת מתח, רדופת חדשות, סוערת ובלתי רגועה. כל הסיבות שבעולם עמדו על המאזניים והכריעו לטובת העיר השקטה, שבתיה פורצים מתוך צמחייה עבותה ושיש בה צוקים נהדרים ונהר רגוע וקצב אטי. ובכל זאת, שוב ושוב, לא ראיתי שום אפשרות לעבור, לא באופן מוחלט לפחות.
מהו אותו הדבר שמכריע את כל הסיבות הנכונות? את הקיום שמגיע לנו, לדור שלי, לכל דור, את החממה שבתוכה אתה מפתח את חייך מבלי להידחף כל העת כלפי חוץ? התשובות הקלות של יהדות ועם לא פתרו את השאלה, גם לא תחושת נרדפות או סכנה, משהו אחר שאין לו שם והוא מסתורי ועז עמד מולי וסירב להצעה המפתה.
הרמוניה נשכחת
באחד הימים נסענו מבריסטול לווילס, קודם לפארק לאומי בשם ברוקן ביקינס, בו ישנם מפלי מים ושבילי הליכה בתוך צוקים וצמחיה רווית מים ואז לעיירה קטנה בשם אוגמו ביי סי, היושבת על חוף האטלנטי, חוף מלא אבנים עגולות וחלקות, טירות הרוסות ושדות בהם כבשים וסוסים. הטיול הזה היה הפעם הראשונה במסע הזה שבו הייתי קרוב לטבע, לעצים, לבריכות המים ולמפלים, לשיחי הפטל ולריח החריף והמעורר של מים ועשב.
הקרבה לטבע מעוררת מיד את המדורים הפנימיים. את הקרבה למה שחומק כל העת מהקיום המודרני – תחושה של הרמוניה, של מעגל סגור, של קיום המכיל את עצמו, נוכחות של משהו שלם שאינו מחפש ומתרוצץ אחרי השלמה ועודף, אחרי יותר ממה שיש לו. החומרים מקיפים אותנו, החשמל והעשן, האבן והמנועים, בכולם יש איזו לחישה תמידית של חסר, של רצון לזוז, להיות בעוד מקום, להתרחב הלאה, להגיע רחוק יותר. התנועה של המים מן המפל ולמטה, העבודה האטית של השורשים, ההתרחבות החרישית של טבעות העץ, כל אלו אינם נתונים לאותה מהירות חסרת כיוון. הדרכים בווילס מלאות מרחבים פתוחים לגמרי, מדי פעם נגלה בית, עיירה קטנה, כמה גדרות, מדי פעם תחנת דלק או מסעדה. השטח הפתוח, המגורים בתוך מרחב נטול שינוי, נטול התערבות, חשבתי, מקרבים את האדם לאותה הרמוניה ומרחיקים מידו את המתכת והדינמיט.
להיות אברהם
נסענו לווילס בוואן של רז וצ'ארלי, רכב לבן גדול שבחלקו האחורי יש כל מה שצריך אדם בכדי לחיות בדרך: מיטות ותנור, מקרר וספה. עיצוב מודרני לחוויה אנושית חסרת זמן: הנוודות. הרי הכל מתחיל, תמיד, באדם שעוזב את המקום שלו ומתחיל ללכת. כל מה שיש לו, ובדרך כלל כל מה שאין לו על הגב. ככה אברהם יצא לדרך, ככה יוסף הטלטל מהבור עם השיירה, כך משה יצא מהארמון, ככה, מאוחר הרבה יותר יצאו הנביאים לעבר המדבר, ככה יצאו מי שהחלו את הדתות שסביבנו.
כמה מאיתנו מוכנים להתגורר בוואן? להיות חסרי מקום, כלומר, תמיד בדרך אל המקום. כמה מאיתנו מוכנים לסבול את חוסר הנוחות למען היכולת להגיד שוב ושוב פנימה – מה רבו המראות והשפות, לראות עוד ועוד הוכחות לחגיגה הבלתי נגמרת של קפלי אדמה וערוצים ואפיקים ושפות וטעמים. כמה מאיתנו מוכנים באמת להפקיר את עצמם ללא ידוע, לחסר הסדר, להפניית העורף למוכר? כמה מאיתנו מוכנים להיות אברהם או זוג בוואן?
החלש של האתמול
בבריסטול היה נמל מפורסם. מרכז העיר בנוי ממדרגות היורדות אל המים ומטיילת לאורך צדי נהר האייבון. מסעדות וברים קטנים, ספסלים הצופים לעבר המים, בקצה הנמל ישנה ספינה עצומה "הגרייט בריטין" ספינת נוסעים שעשתה את הדרך ב-1865 מבריסטול למלבורן שבאוסטרליה בשישים יום.
לצד הטיילת עומדים פסי רכבת. אותם פסי רכבת חוצים את כל הטיילת השמאלית ונפגשים מדי פעם עם מנופים עצומים שהיו מרימים את הסחורות מהספינות שהגיעו. הנמל הזה, היה בקשרי מסחר עם כל רחבי אירופה והתפרסם מפורסם מסיבה עגומה במיוחד- הוא שיחק תפקיד בסחר העבדים שהתרחש בין 1697-1807. הספינות הביאו עבדים מאפריקה ומכרו אותם לצרפת, ספרד, אירלנד ופורטוגל. כל מה שנותר מאותם ימים הוא מוזיאון קטן ושלטי הסבר על המנופים והתעלות.
כל אותה התנשאות ושנאה, העדר הומניזם וניצול, כולו מסתכם בתווית מתכת אפורה, מתקלפת, שאיש אינו קורא. המסקנה ברורה, אבל לא נלמדת שוב ושוב: השונא של היום הוא המונומנט של מחר, היריב של היום הוא הגיבור במוזיאון השלום של עוד כמה עשורים. זה שהיה חלש ודחוי, זה שנדחף לעבר קצוות הארץ, זה שנוצל יהיה, במוקדם או במאוחר, שווה זכויות. ואידך זיל גמור.
גרפיטי של רוחניות
בנקסי הוא אמן הגרפיטי המוכר ביותר בעולם והוא מגיע מבריסטול. יצירות שלו מעטרות את קירות העיר ואפשר לפתע לראות דמויות במסכות שולפות פרחים או דובון העומד מול שוטרים חמושים על קיר של בניין עצום. העיר עצמה, בחכמה, לא נלחמה בבנקסי וחבריו, לא מהירה למחוק אותם שוב ושוב ולהיכנס למלחמה עם האומנות החדשה אלא נתנה להם מקום לביטוי והעניקה להם את מבני העיר ליצור עליהם את יצירות הגרפיטי המרהיבות שלהם.
יש משהו נכון בגרפיטי, כמו שיש משהו נכון במוזיקאים ברחוב או בנחמנים במכונית. יש משהו נכון בצבעוניות במרחב הציבורי – הסטריליות של מוזיאוני לונדון עומדת חיוורת מול היצורים העצומים והמופלאים על קירות בריסטול. יותר מזה, התחושה היא כי היצירה צריכה להיות חלק מהנוף, כלומר הדיספונקציונאלי צריך לפגוש את הפונקציונאלי. זה שאין בו שימוש, או אולי שהשימוש בו הוא לא כלכלי צריך לפגוש את התנועה של העיר לעבר תועלת ורווח. כתבתי פה פעם על החברותא בלב העיר, על ספסל – זה בדיוק זה: לתת מקום לחוויית הרוח בתוך המקדשים העצומים של החומר: הערים שלנו.
יונתן ברג הוא משורר – זוכה פרס יהודה עמיחי, סופר ונווד. הרומן הראשון שלו, ״עוד חמש דקות״, ראה אור באחרונה בהוצאת עם עובד. במדור "מסעי" הוא עובר בין תחנות – גיאוגרפיות, תרבותיות ואישיות, בדרך אל מסע חוצה יבשות שבו הוא מקווה למצוא עוד נתח מעצמו. על תחנות קודמות במסע אפשר לקרוא כאן.
