הליכה לאין קץ

איזה מין סוגי הליכה הוריש לנו אברהם אבינו, מדוע היא אינה נגמרת ומתי בכל זאת צריך לעצור. סיון רהב-מאיר בשיעור מצולם לפרשת לך לך
הליכה לאין קץ

שתי הגדרות מפוצצות ניתנו לפרשה הזאת.

הרש"ב, האדמו"ר החמישי של חב"ד כתב שזהו "השבוע השמח באמת". אדם צריך לחיות עם הזמן, כלומר עם החלק היומי של התורה, של פרשת השבוע. ומי שחי כך, עבורו זה שבוע טוב באמת. פרשת בראשית התחילה בבריאת העולם אבל נגמרה בתחילת חטאי האנושות. פרשת נח מתחילה בהשמדת העולם ונגמרת בהולדת אברהם. כך שבשתי הפרשות האלה מעורב שמח עם לא שמח. בפרשה שלנו, "לך לך", כל השבוע חיים עם אברהם אבינו – הראשון שמסר נפשו על פרסום אלוקות בעולם ומי שהנחיל את מסירות הנפש הזו בירושה לכל היהודים. כך שכולה שמחה.

הגדרה מעניינת שנייה, של חז"ל, היא הצורה שבה קראו לאברהם: "האדם הגדול בענקים". זה נשמע כמו פרסומת להמבורגרים, אבל ככה חז"ל אומרים לנו וואו על אברהם. חנן פורת כתב על הפרשה "מבראשית בפעם השלישית". התחלנו כבר פעמיים, עם בריאת העולם ועם העולם החדש שאחרי המבול. שני המקרים היו כישלון. עכשיו אנחנו מתחילים עם דמות חדשה שממציאה סטארט אפ חדש ומצומצם בהרבה: עם אחד עם ארץ אחת. ניסיון לזקק וצמצם ציפיות אל דבר אחד שאולי יהיה בהמשך מודל אוניברסלי אבל כרגע הוא צריך להתחיל בקטן. (השיעור המלא, עם הציטוטים המלאים והסיפורים שבין לבין – בסרטון שבראש הדף).

תמידיות או דרמה

"לך לך" הוא משפט שאולי כל קאוצ'ר מתחיל משתמש בו, נשמע קצת שחוק אולי להגיד ש"לך לך" מיועד לכל אחד ולא רק לאברהם. ה"נתיבות שלום" – האדמו"ר הקודם מסלונים, מבקש לעשות זום אאוט על הנסיונות של אברהם. אלה שמתחילים בלך לך מארצך ונגמרים בלך לך אל ארץ המוריה – לעקידת יצחק. הוא מצטט את ר' יצחק שתוהה על שני ה"לך לך" האלה ואומר שאינו יודע מי מהם חביב יותר. שאלה משונה לכאורה – כי איך אפשר להשוות בין יציאה למסע לבין עקידת בן – דבר שאין קשה ממנו לאדם?

מובא בשם האר"י הקדוש שאין דומה אדם לאדם אחר, ולכל אדם יש עניין מיוחד שעבורו ירד לעולם. תפקיד ששייך רק אליו ולכן נאמר "לך לך". אל ייעודך, אל תיקון נשמתך, אל תפקידך העיקרי בעולם. אדם – גם אם הוא עושה מעשים טובים כל חייו – אם לא עשה את התפקיד שיועד לו, הוא לא עשה את העיקר.

ולפי זה הוא מבאר את התהייה של ר' לוי ומסביר – שני נסיונות עומדים בפני אדם בחייו: אחד תמידי, המאבק היום יומי של אדם עם תכונותיו הרעות ועם התאוות שסביבו. וסוג שני – של ניסיון קשה בהרבה אבל חד פעמי. ובין שני אלה תוהה ר' יצחק באמת – מה חביב יותר. עמידה בניסיון כזה או כזה. ההתמודדות התדירה והאפורה או הדבר הגדול והחד פעמי. ושניהם נאמרים בלשון הליכה כיוון שבניגוד לעניינים גשמיים, ברוחניות האדם חייב להיות תמיד בתנועה קדימה, משום שעמידה במקום משמעה תמיד התדרדרות.

לך לך בארצך

ללכת אל ארצך זה תמיד הירואי. אבל מה קורה כשאתה מגיע? איך לשמר זהות ועל משמעות כשאין מאבק הירואי. האם התפקיד שלנו נגמר כשהגענו, או שהחיים הליברליים והרגועים כאן הם מציאות מבלבלת בהרבה?

המשורר שאול טשרניחובסקי, בשבתו ברכבת בברלין ב-1923 כתב לעצמו את השיר "אומרים ישנה ארץ":

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ
אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ,
אֵיפֹה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,
שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי-לֶכֶת
צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.

נִכְנַס כָּל הַנִּכְנָס
פָּגַע בְּאָח כְּהִגָּמְלוֹ
פּוֹרֵשׂ אֵלָיו שָׁלוֹם
וְאוֹר לָאִישׁ וְחָם לוֹ

אַיָּם: אוֹתָהּ אֶרֶץ,
כּוֹכְבֵי אוֹתָהּ גִּבְעָה?
מִי יַנְחֵנוּ דֶּרֶךְ
יַגִּיד לִי הַנְּתִיבָה?

כְּבָר עָבַרְנוּ כַּמָּה
מִדְבָּרוֹת וְיַמִּים
כְּבָר הָלַכְנוּ כַּמָּה
כּוֹחוֹתֵינוּ תַּמִּים

כֵּיצַד זֶה תָּעִינוּ
טֶרֶם הוּנַח לָנוּ
אוֹתָהּ אֶרֶץ שֶׁמֶשׁ
אוֹתָהּ לֹא מָצָאנוּ

אוּלַי כְּבָר אֵינֶנָּה?
וַדַּאי נִטַּל זִיוָהּ.
דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ
אֲ – דֹנָי לֹא צִוָּה.

מאוחר יותר באותה שנה, מבקשים ממנו להופיע בוועידה חגיגית של תנועת "החלוץ", ועבורה הוא מתקן את השיר לגרסה חדשה:

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
אֶרֶץ רְוַת שֶׁמֶשׁ…
אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ?
אֵיפֹה אוֹתוֹ שֶׁמֶשׁ?

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ
עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,
שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי-לֶכֶת
צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.

אֶרֶץ – בָּהּ יְקֻיַּם
כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה,
נִכְנַס כָּל הַנִּכְנָס –
פָּגַע בּוֹ עֲקִיבָא.

"שָׁלוֹם לְךָ, עֲקִיבָא!
שָׁלוֹם לְךָ, רַבִּי!
אֵיפֹה הֵם הַקְּדוֹשִׁים,
אֵיפֹה הַמַּכַּבִּי?"

עוֹנֶה לוֹ עֲקִיבָא,
אוֹמֵר לוֹ הָרַבִּי:
"כָּל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים,
אַתָּה הַמַּכַּבִּי"

שלמה ארצי ב-1973 הלחין את השיר עם הסיומת הראשונה:

ונעמי שמר ב-1979 הלחינה את השיר בגרסה השנייה:

חנן פורת כתב, בהקשר של הפרשה ושל השיר: התביעה ללכת אינה מסתיימת בדרך אל הארץ אלא נמשכת גם אחרי הכניסה אליה. מי שמנתק בין השניים, יתבלבל כשיגיע וישאל – איה אותה ארץ.

גבול לחסד

ישנה אופנה הרווחת להתייחס אל אבות האומה כאל סחבקים, לנתח אותם בעיניים האנושיות שלנו, להמציא, להוסיף ולחלוק על דעתם כאילו היו אחד מהחבר'ה. זה נכון שיש שבעים פנים לתורה, אבל כדאי ללמוד אותן לפני שמוסיפים את ה-71 שעלה בדעתנו. הרי בכימיה או במוזיקה קלאסית אף אחד לא היה חושב להמציא פרשנות משל עצמו לפני שלמד היטב את מי שקדם לו.

נחמה ליבוביץ' הביאה ציטוט יפה של שד"ל, שכתב לפני מאות שנים: "משה רבנו חטא חטא אחד, ומפרשים העמיסו עליו עוד לפחות 13 חטאים ויותר. כל אחד בודה מלבו עוון חדש. על כן נמנעתי אני מלהעמיק חקירה בדבר הזה מתוך יראה שמא ייצא לי פירוש חדש ונמצאתי גם אני מוסיף חטא חדש למשה רבנו".

בפרשה שלנו, לשרה אין ילדים והיא מציעה לאברהם את הגר. יש פה קרבן מאוד גדול מצדה. ואז הגר מתחילה ללעוג לה "ותקל גבירתה בעיניה". "ותענה שרי ותברח מפניה". אנחנו מגלים כאן פתאום שגם להגר יש קדושה – המלאך מדבר איתה ומבטיח לה הבטחות, על נצחיותו של ישמעאל מצד אחד ועל היותו פרא אדם מצד שני.

והרמב"ן כותב על הסיפור הזה: "חטאה אמנו בעינוי הזה ושמע ה' אל עניה (של הגר) ונתן לה בן שיהיה פרא אדם לענות זרע אברהם ושרי בכל מיני העינוי". נחמה ליבוביץ' שואלת, בעקבות הרמב"ן, ובעקבות מפרשים נוספים: "אולי רצתה התורה ללמדנו לא להתמתח מעל קומת אנוש. לא לכבוש את היצר האנושי…אולי?" מוסריות יתר מובילה לפעמים לאכזריות של דורי דורות. העינוי, הבריחה, ההבטחה וההיסטוריה העגומה של זרע אברהם ושרה מול זרע הגר הוא סיפור שהתחיל כולו בצעד הוויתור העל-אנושי של שרה. מוסריות יתר, אומרת ליבוביץ', היא לא בהכרח מוסרית.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. תודה רבה!!!!
    מהנההה ומעניין!

    ליעוז כהן
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *