לשלם כדי להיות שלם

כמה מאכזב לראות את הגוף, שמתנגד לכוונות הטובות של הנשמה. כמה קשה להיווכח שלמעשים נכונים יש תוצאות כואבות. אבל דווקא זה, המחיר והקושי, יוצרים את השלמות שבמעשינו הטובים
לשלם כדי להיות שלם
1. הגוף

"הדבר הכי קשה זה הגוף", אומר לי מאיר דרך המראה של הפז'ו הוותיקה שלו, שאנחנו קוראים לה הבהמה, ושלוקחת אותנו עכשיו דרך הטיילת של תל אביב לבית המחסה לילדים בדרום תל אביב, "יותר מהדרך, יותר מהדיכאון של להיכנס לשם, אפילו יותר מתחושת האין צדק בעולם – הכי קשה לקבל את האיתותים של הגוף, שלא רוצה ללכת למקום עצוב שכזה. את הלחץ בחזה. את הבטן הרגיזה. את החוצפה הכל כך אותנטית של הגוף שלך שאומר לראש –"תרד ממני! לא בא לי! לא מתחשק! עזוב אותי. לא רוצה".

הדבר הכי קשה זה הגוף. הגוף מגיע אחרון. אתם בטוח מכירים את זה. לילה שלם של החלטות גדולות משמעותיות, מתקנות. וחוסר החשק, על גבול הבחילה, לגשת לעניין כשמגיע הבוקר. איך מורידים החלטה טובה לגוף? למה הגוף כמעט תמיד לא רוצה את מה שאני רוצה לרצות?

לילה שלם אני קורא ולומד על אברהם. ועל הקלילות של החסד. של התנועה. פרשת "לך לך" גדושה בצרות איומות ונוראות שנוחתות על ראשו של אבי המאמינים. רעב, גלות, שבי, מלחמות בחוץ , מלחמות בבית. עד שנולד לו בן – קוראים לו פרא אדם. עד שמבטיחים לו את הארץ – מנחיתים עליו שעבוד מצרים. ועד שנותנים לו מצווה – אומרים לו לחתוך.

ספר הצרות של אברהם מסביר למה זה הוא ולא מישהו אחר. על אברהם של לפני "לך לך" לא כתוב "צדיק תמים". למעשה, לא כתוב עליו במפורש שום דבר משמעותי. לומר שזה יכול להיות גם אתה ואת. ושלחלופין, יכול להיות ששלוש מאות איש שמעו "לך לך" לפני אברהם. אבל הוא הראשון שהלך. הראשון שהאידיאלים שהוא שמע ירדו מהראש דרך כל הגוף ועד לרגליים.

איך הוא עשה את זה? איך הגוף שלו הסכים לקבל ובחפץ לב את מה שהגוף שלי עדיין לא. אני חושב שהעובדה שאנחנו קוראים לספר הצרות של אברהם – ספר הניסיונות (ניסיון מלשון נס קטן) מלמדת המון. לא ביצוע יוצא דופן של הדברים מושך את תשומת הלב, וחלק ממעשיו אף יכולים להיראות לנו מקוממים. אבל הידע של אברהם לברך את המציאות גם כשהוא מתווכח איתה, הוא בעיני מהפכני. אברהם פועל במישור של הכל טוב והכל לטובה ואת הכל צריך לתקן ולשנות.

על המישור הזה, בתודעה הזו, כל צרה היא נס קטן. ניסיונצ'יק שכזה. אפילו צרת השגרה והאשמה. זאת הצרה הקשה מכולן. המכבידה מכולן. הצרה שכל המשפחות נופלות בה. שכל הסמים מתחרים עליה. השגרה. והאשמה. והמחיר שצריך לשלם.

2. המחיר

והיה שם מחיר לשלם. לא פשוט להיות אבא של מישהו שהשם שלו הוא אב רם. המקרא שותל רמזים לגבי תולדות משפחת תרח, אבי אברם, והמדרש מרחיב ומספר. על האבא עובד האלילים. על הבן הגדול שמנתץ את כל הסחורה בחנות הצלמים המשפחתית. על מלך בבל, שבעקבות תלונת האב, גוזר לזרוק את אברם לאש (אור כשדים). ועל האח הקטן, הרן, אביהם של שרה ולוט, שעושה חשבון שאם אברם ניצל הוא איתו ואם נשרף, הוא עם האלילים. אברם ניצל. הרן כופר באלילים, נזרק לאש ונשרף.

וזהו האבא של שרה. אבא של לוט. האבא של כל המשפחה שהולכת עם אברם לכנען בצו האלוקי, נשרף כביכול כתוצאה מהמרדנות של אברם. לא שהייתה ברירה אחרת. אבל היה מחיר. תמיד יש מחיר. ואולי, אני חושב, חשבון סמוי שנפתח בתוך המשפחה פנימה.

גם לגבי היחסים בין אברם לאביו, המדרש והמפרשים לא חוסכים. הפסוק האחרון בפרשת נח ממית את תרח האב בגיל 205 בעוד השעון הכרונולוגי של סיפור הדברים סופר לו 145 שנים. רש"י מסביר שהודעת הפטירה הוקדמה על מנת שלא לעורר לזות שפתיים על המהפכן שבשם המהפכה עזב את אבא לבד.

אבל אם לא היה טוב לעורר לזות שפתיים מדוע רש"י מעורר אותה? כנראה בשביל להדגיש שגם אם אתה איש אמונה וחסד כאברהם והולך לך מארצך ועומד בכל הצרות והניסיונות, תמיד יש מחיר שצריך לשלם. גם על המעשה הטוב והאצילי ביותר. ותמיד יהיה למישהו להגיד עליך משהו. וגם הוא יהיה צודק. אבל דווקא המחיר שאתה משלם הוא השלמות האמיתית שלך. והוא לא פחות אתה מההשגות וההישגים המופלאים ביותר שהשגת.

ויש בהבנה הזו משהו מרגיע, אני מוכרח לומר.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *