מנאלי היא עיירה קטנה למרגלות ההימלאיה. עיירה שהפכה לאתר אהוב על ישראלים וכעת, לשמחתי, גם על התיירות ההודית הפנימית. אני משער שהפופולריות שלה קשורה באותה סיבה שבגללה גם עמק פארווטי זוכה למושבה ישראלית עצומה – הקרבה לשדות הקנביס ולכפרים שבהם מכינים את הצ'ארס, שמן קנביס דחוס ואיכותי. מנאלי, בעיני, היא מיקרוקוסמוס של המטייל הישראלי הצעיר. ולצערי, לרוב אני לא מתלהב מהמטייל הזה.
החבורה הישראלית היא תופעה בעייתית ואגרסיבית בעיני. התנועה בקבוצה הופכת את האדם לכזה העסוק במערכת היחסים בתוך הקבוצה יותר מאשר בכל דבר אחר, ומתוך כך ישנו הפסד של מערכת היחסים עם הסביבה שמקיפה אותו, כלומר המקום, ובתוך כך גם מערכת היחסים המשתנה שלו עם עצמו. בכל הקבוצות שבהן התבוננתי, האנרגיה הגברית שלטה. לא הגברים, האנרגיה הגברית. קולניות, מאבק סמוי על מיקום בקבוצה, הכרזה רועשת על האני, מיניות מסובכת. אותן הכרזות עשויות טקסי הדלקת צ'ילומים (כלי עישון), השתלטות על מסעדות והשמעת מוזיקה בקולי קולות.
מצערת אותי ההחמצה: ראיתי יותר מדי ישראלים עוברים את הודו מבלי לגעת בה – איזה הפסד! אבל מאידך, לאורך כל הדרך פוגשים את המטיילים הבודדים, הזוגות. פוגשים אגף סמוי בישראליות, אגף בלתי נשמע אבל כזה שכבר מונה אלפים, אולי מאות אלפים, שקשרו את חייהם בצורה כזו או אחרת למזרח או לטיולים בכלל. אלו שהתאהבו, שהחיידק בתוכם.
מהו אותו חיידק? בפשטות, הרצון להרחיב את הקיום, למתוח את גבולות ההכרה, גבולות שעשויים משפה, מתווי פנים, ממנהגים, מאמונות. כמה שאתה מכיר יותר, נע אל תוך צורות חשיבה אחרות וצורות קיום שונות, אתה מרחיב את גבולות ההכרה שלך, כלומר, את העולם שלך. לפתע, מתוך אותה התרחבות, הבלעדיות מתפוגגת. מי שאתה, המקום שממנו אתה בא, מאבדים את הקשיחות שלהם, את החד-ממדיות. לפתע הקיום המוכר שלך הוא אפשרות אחת בתוך גן שלם של אפשרויות.
מתוך הכפילות הזו, בין הקבוצה ליחיד, בין ההתכנסות בקבוצה הסגורה והמוכרת לפתיחות אל השונה, שאלתי את עצמי היכן קולם של אותם מאות אלפים, בתוך הישראליות המבעבעת. נדמה שאנחנו נבלעים גם בינינו לבין עצמנו, בקהילות קטנות בפרדס חנה, בטבעון, באמירים, בתל אביב ובירושלים. אולי הגיע הזמן לצאת לעבר החברה שסביבנו? להמיר את הקבוצות הסגורות, הקולניות והעסוקות בעצמן פתיחות ובהרחבה, למתוח את הגבולות הנוקשים, לאתגר את מנאלי אשר בישראל או את ישראל שבמנאלי.
בינוני פלוס תוספות
הודו השתנתה. הייתי פה לפני עשור למשך שנתיים וחזרתי כעת, עשר שנים אחר-כך, למקום שונה. השינוי הגלוי מיד קשור בעיקר לשני דברים – התפתחות הרשת האלחוטית וההתפתחות המואצת, המוחצנת, של מעמד הביניים ההודי. המעמד הזה, שהיה כמעט לא קיים לפני עשור, צומח בקצב מהיר בימים אלו. הבעיה היא, שהשינוי בחייו הוא בעיקר בייבוא של קיום מערבי והחצנה של קיום כזה. הלבוש, המוזיקה ומעל לכל האסתטיקה, עוברים שינוי רדיקלי.
זה בולט בעיקר באידיאל היופי. אותו אידיאל עבר מהפכה, לא פחות, בעשור שלא הייתי בהודו. הרזון הוא הדבר הראשון שהדהים אותי בביקור הזה. רזון כיעד נכסף, כהצהרה על מצב סוציו-אקונומי. רזון כעדות למודעות עצמית, להתרוממות מעל החברה המסורתית, רזון המלווה בביגוד מערבי, ביגוד שמקדש את אותו רזון ומבקש להפוך אותו למושך, כזה שיתקיף את העין וימשוך את המבט אליו.
את אותו מעמד ביניים פגשתי שוב ושוב מכיוון שעוד דבר השתנה באופן חד בהודו – תיירות הפנים. בדרמסלה, במנאלי, ברישיקש, בכל מקום ראיתי את ההתעוררות וההתפתחות של תיירות הפנים ההודית, עדות נחרצת להתפתחות הכלכלית המואצת. תיירות הפנים הזו היא תופעה נהדרת, שמחזירה למקומות רבים ש"נכבשו" על ידי התיירות המערבית את הקולות המקומיים, ובכלל, התופעה הזאת גורמת למדינה הזאת, שהיא יותר אוסף של אין ספור מדינות ולשונות, להפוך מאוחדת יותר, מוכרת יותר לתושב המקומי.
אני תוהה כיצד לגשר בין התופעות, איך לסכם את ההתפתחות של המעמד הבינוני ההודי שמוחק את המקומי בשם המערבי, אבל גם פותח את הודו עצמה, את היופי האין סופי שלה לתייר המקומי? כמו בכל דבר, הדברים מסתחררים יחד, החיובי והשלילי, האובדן והרווח מחוברים האחד לשני, נעים יחד, מפותלים זה בזה, כמו וישנו ושיווה, יד אחת משמרת ואחת הורסת.
האטרי על הגנגס
אחד מן החוויות המרכזיות ברישיקש, או נכון יותר ברם-ג'ולה ולקסמן-ג'ולה, עיירות האשראמים שליד רישיקש הוא טקס האטרי שנערך בערב, לפני השקיעה בגת פארמראט ניקטאן (parmarth niketan), שם יושב אשראם אותו מוביל היום הגורו סוואמי צ'ינאננד סארסוואטיג'י, אחת הדמויות המרתקות במרחב הרוחני ההודי. סוואמי צ'ינאננד מעורב כולו במאבקים אקולוגיים וחברתיים בהודו. הוא הקים ארגונים המבקשים להילחם בעוני, בבורות, בזיהום ובהרס הגנגס. הוא יזם את האנציקלופדיה ההינדואיסטית הגדולה ומנסה לגשר בין דתות: מודל מוצלח של מנהיג דתי בן זמננו, שנע בין המקומי לאוניברסלי ומבקש לעבוד מתוך שיתוף פעולה במקום בדלנות.
בערב שאנחנו היינו באטרי, הוא לא היה. שורות של פרחי כמורה ברהמינים ישבו מול האש, מסביבם הלכו והתמלאו המדרגות במאמינים. קבוצה של מטיילים ישראליים בטיול מאורגן התיישבה לפנינו. השירה הלכה וגברה, הטבלה וההרמוניום ליוו את המזמורים, הרחש בקהל גבר: הטקס הלך והתקרב. בדיוק ברגע הזה הורה המדריך לקבוצה לצאת והם קמו, כולם, ויצאו מהגת. כיצד אף אחד מהם לא מתקומם? התאכזבתי, הם הגיעו עד לטקס, עומדים לחוות פעם אחת בחייהם את ה"בהקטי" הדבקות ההינדואיסטית, ובשם לוח הזמנים הם קמים? היכן העצמאות, הרצון האישי?
השירה נפסקה והמנורות נדלקו, ההמון זז בהתרגשות, פרחי הכמורה הרימו את הנרות והמאמינים התנפלו על נרות השמן, מושכים את האש אל פניהם לברכה וטהרה, המנורות המרצדות נעו במהירות בין המאמינים, נחטפות מיד ליד, הפסוקים נשמעו ברקע וכמעט כמו שזה התחיל בפתאומיות, ברגע זה נמוג. הפרחים והמנחות נשלחו על פני מי האמא הגדולה – נהר הגנגס, וההמון החל לצאת החוצה. ואז הכול נרגע וחיי הנהר חזרו לשגרה. מוכרי צ'אי ופרות, חנויות של מזון, ילדים משחקים, מסעדות, זוגות על גבול המים, סאדוהים מסתובבים ברחובות, יחפים, מגודלי שיער, רזים, מכוניות ואופנועים, אבל האש המשיכה לבעור והמנגינות המשיכו להישמע.
יונתן ברג הוא משורר – זוכה פרס יהודה עמיחי, סופר ונווד. הרומן הראשון שלו, ״עוד חמש דקות״, ראה אור באחרונה בהוצאת עם עובד. במדור "מסעי" הוא עובר בין תחנות – גיאוגרפיות, תרבותיות ואישיות, בדרך אל מסע חוצה יבשות שבו הוא מקווה למצוא עוד נתח מעצמו. על תחנות קודמות במסע אפשר לקרוא כאן.
