במאי טלוויזיה היה מחלק את הדרמה אחרת: בפרשת ויגש מופיעות בזו אחר זו שתי דרמות, הרגעים הכי מרגשים בתורה בערך. אבל התורה היא לא במאי טלוויזיה, היא קולית הרבה יותר והמטרה שלה היא להורות לנו דרך. לא לסחוט מאיתנו דמעות ולהביא אותנו לפרק הבא. (השיעור המלא, עם הציטוטים המלאים והסיפורים מעולם התקשורת – בסרטון שבראש הדף).
המתנה לתיקון
ההתגלות של יוסף לאחיו נעשית במהלך מסוים עם מטרה. הוא לא מגלה להם מיהו ברגע המפגש הראשון.
בתיקון ובתשובה יש שלושה חלקים – הראשון הוא וידוי, השני חרטה והשלישי הוא עזיבת החטא. כבר בפרשה הקודמת שמענו את האחים מתוודים "אבל אשמים אנחנו", וממרחק השנים, נזכרים פתאום בתחינותיו של יוסף ברגע האמת ומתחרטים על מעשיהם. מה שחסר פה הוא השלב השלישי, של עזיבת החטא. ושלא נטעה – לא מדובר פה בעניין משפחתי פנימי, אלא בעניין לאומי, לדורי דורות.
אבל איך עוזבים חטא כזה? ובכן, יוסף במהלך מדהים לוקח את בנימין אליו, אחרי שנחשד בגניבה. וכאן, בנקודה הזו, מתחילה הפרשה. יהודה ניגש ופוצח בנאום – הארוך ביותר בספר בראשית – על קורות המשפחה. הרבי מלובביץ' אמר על הנאום הזה: "כשכואב, צועקים". ויהודה צועק ואינו מוכן להשאיר את בנימין מאחור.
אם יוסף היה מתגלה לאחיו לפני הנאום הזה – איך היו יכולים להסתכל לו בעיניים? אבל עכשיו, אחרי שהם מוכנים להימכר לעבדים ולא להפקיר אח, בשלב הזה אחרי שהתיקון הושלם באופן הכי חד, מהפקרת אח לדבקות באח, ברגע הזה יוסף אינו יכול להתאפק ומתגלה לפניהם. הוא לא חושש להישאר איתם לבד – הוא קולט את עומק התשובה שלהם. יוסף בוכה, כל מצרים שומעת. אבל התורה שומרת על איפוק. "אני יוסף, העוד אבי חי?".
מה הערך הלאומי של הסיפור הזה? חנן פורת מתאר במשל ואומר: "בשערי הבקו"ם של גלות מצרים, עומד כביכול 'רופא כל בשר ומפליא לעשות' ומזריק לוורידיה של משפחת יעקב את נסיוב הערבות ההדדית". הנסיוב הזה מכיל – כמו כל חיסון – רכיבים של המחלה עצמה. קנאה, שנאה והתנשאות. אבל בפרשה שלפנינו משפחת יעקב מתגברת על כל החיידקים האלה וכעת הגוף הלאומי שלנו יודע שהוא יכול לעמוד בפני כל תלאות הגלות שעוד נכונו בעתיד, בלי שתתפורר האומה.
מעגל של צודקים
משפחת יעקב צריכה להתרגל גם למודל חדש של משפחתיות. עד עכשיו, בכל דור נבחר בן אחד שממשיך את אביו. זה אולי גם מה שהפחיד אותם ביוסף – האפשרות שרק הוא יהיה בן ממשיך ליעקב. אבל כאן, מופיע מודל חדש. כולם יחד אמורים להמשיך את הדרך. כל אחד בדרכו. כל אחד מהם יילך בדרך מסוימת, יקבל ברכה אחרת. וכך זה צריך להיות.
גם בימינו, כשהנושא של יחסי דתיים-חילונים עולה יחסית הרבה על הפרק, אנחנו שוכחים שהאחדות רלוונטית גם ביחסי דתיים-דתיים. יש כל כך הרבה זרמים, גישות, חסידויות וביצות, וכמה מאתגר להבין שאין מריבה ביניהם. גם כשכל אחד הולך בדרכו, כולם נמצאים במרחק שווה מהקב"ה. צריך להכיר במגוון שיש בין המאמינים, בסגנון האחר של כל אחד ובכבוד שיש לתת לו.
מדרש מקסים, שאת מילותיו שר מרדכי בן דוד, מתאר כך: "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן. וכל אחד ואחד מראה באצבעו… זה ה' קיווינו לו ויושיענו (מסכת תענית לא). מחול – הכוונה היא למעגל. הקב"ה נמצא במרכז ואין מישהו שקרוב אליו יותר מאחרים. כולם באותו המרחק וכל אחד רואה בדיוק את ה"זה" – את הנקודה שאותה אהב וניסה להאיר בחייו, ואין סתירה ביניהן.
בדיוק על הדבר הזה הם גם בוכים בשעת המפגש. לפי רש"י, על בתי המקדש שעתידים להיחרב. על מה ייחרבו בתי המפגש? על שנאת חינם. על זה שמסר האחדות הזה, שהופנם עכשיו על ידי האחים, לא יופנם במלואו על ידי העם עוד דורות רבים.
שלווה מושלמת
המפגש של יעקב ויוסף אחרי 22 שנה שבהם נחשב האחרון כמת, אמור היה להיות רגע ממוטט מהתרגשות. אבל יעקב מגיע אליה עם שלוות נפש מופלאה, וברגע המפגש, מול יוסף, מול האחים וכל משפחותיהם, משפחתו של יוסף, פרעה וכל עם מצרים – הוא אמנם לא מתבייש לבכות, אבל כמו כל דבר בסיפור הזה, וכמו כל חיבוק שאינו רק דרמה משפחתית טלוויזיונית, יש כאן משהו עמוק יותר. יוסף נופל על צווארו פעמיים, אבל יעקב, לפי המפרשים, אומר קריאת שמע. אולי בגלל שזה היה זמן קריאת שמע, ואולי כהצהרה שזה הדבר הנכון להגיד עכשיו. זה הרגע להיות מאופק ושקול.
הרב שלמה וולבה, מאבות שיטת המוסר וחסיד גדול של איפוק, שליטה עצמית ושלוות הנפש, אומר על כך: לומדים מכאן את הנהגת האבות ומדרגתם – יעקב לא שוכח לרגע את בורא עולם ולא את שלוות הנפש – ואפילו ברגע כזה אינו יוצא מגדרו. בדורנו, אומר וולבה, התרחקנו מזה מאוד ו"אצל כל אחד מורגש שהוא אינו חי במנוחה עם עצמו. רוב הימים והשנים נמצא האדם בטרדות ובעצבנות, ברצונות ובדמיונות על עצמו. וכשמזדמן לאדם להיות בחברה – אז הוא נהפך לאדם אחר מיד". הגדולים, אומר וולבה, הקפידו מאוד לעבוד על עצמם כדי להישמר תמיד במצבם ולא להשתנות, ואצל יעקב אבינו, שאינו משתנה ברגע כזה – זוהי שלמות.
זה הפוך כמעט לגישה הרגשית, המתפעלת והקולנית של ימינו. אבל זוהי גישה שכדאי להרהר בה, וגם אם לא להגיע אליה, להתקרב אליה במשהו. שלוות הנפש היא חלק מביטחון עצמי עצום – היכולת לעמוד אל מול כל הקהל הזה ולומר קריאת שמע, כי זה מי שאתה, וזה הדבר הנכון. כל אלה, הם לא שיעורי בית שאנחנו מקבלים מאבותנו, אלא די.אן.איי. שמאפשר לנו ללכת בדרכם.
השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים. בשיתוף שמיא נחלאות.
לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״
רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?
אפשרות אחת: הצטרפו לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
אפשרות שנייה: הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו.
ההצטרפות לקבוצות מצריכה שני שלבים פשוטים:
1. הוסיפו את המספר של ליבא 058-70-75-455 לרשימת אנשי הקשר במכשיר שלכם.
2. לאחר שהוספתם את המספר, אנא שלחו הודעת וואטסאפ (לא סמס) למספר הנ"ל, וכתבו "הצטרפות".
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.
