צ'יאנג מאי היא עיר הנמצאת בצפון תאילנד. היא נחשבת לבירת הצפון וממנה יוצאים מטיילים רבים לטיולים בכול אזור הצפון ודרכה עוברים מטיילים רבים בדרכם ללאוס, ישנו מעבר גבול קרוב יחסית המוביל אל צפון לאוס. צ'יאנג מאי היא עיירה תיירותית ובתאילנד העובדה הזו היא משמעותית, מאוד. העיירה מלאה בתיירים וכולה מגויסת לשרת ולפנק את אותו תייר, התגייסות שמובילה, תמיד, גם לתאוות בצע ורגזנות.
יצאנו באחד הימים לטיול בשמורת הטבע "דוי אינתנון", מחשבה נאיבית שאולי שם נמצא משהו מתאילנד התבדתה מהר מאוד. אכן, היו שם כפרים של שבטים, חלקם כאלו שהגיעו מטיבט וסין, אבל גם הכפרים כבר השתעבדו לכסף התיירותי. מאוחר יותר באותו יום הגענו, אחרי ביקור בהר הגבוה ביותר בתאילנד (דוי אינתנון) לצמד פגודות, האחת מוקדשת למלך והשנייה למלכה, הפגודות החדשות עלו כסף רב, רב מאוד, והן מרשימות בהתאם. הפגודות הללו הצטרפו לכמה מקרים אחרים של מפגש עם עוצמת בית המלוכה בתאילנד. מתחם ארמון המלך בבנגקוק הוא קומפלקס יוצא דופן בעושרו, בקולנוע במרכז הקניות העצום "סיאם", לפני תחילת הסרט עומדים הצופים בשעה שדמותו של המלך מוקרנת על המסך, שידורי הטלוויזיה נפסקים לעתים ודמותו של המלך ושאר משפחת המלוכה מלווים במוזיקה דרמתית מוקרנים בכול הערוצים, במוזיאון הלאומי בבנגקוק צפיתי בסרט המתאר את מסע הלוויה של אחותו של המלך – אירוע המוני, בו משתתפים כול ראשי המדינה והצבא יחד עם המון העם בטקס ארוך ויוצא דופן.
כול אלו גרמו לי לחשוב על מלוכה ומלכים ומקומם בחיינו. קל לפתור את כול העסק הזה בצקצוק לשון של תרבות שכבר מזמן קברה את מושג המלוכה ושהיום כול סוג של עדיפות אינהרנטית זר לה ומגונה בעיניה. גם בעיניי היה בכול המופעים הללו משהו אנכרוניסטי וכפוי, ללא התלהבות ולהט כנים. ובכול זאת, צריך לרדת לשורש התופעה ולהודות בצורך שלנו, כולנו, בסיפורים גדולים מהמציאות, באפשרות הרומנטית להישלף מחיינו בפתאומיות, באמצעות סיפור אהבה נניח, לעבר עושר ופאר ודם כחול. כן, אין לנו מלך לפני הסרט בקולנוע אבל אנחנו ממלאים את אולמות הקולנוע עצמם בהם, שוב ושוב, הוליווד מבטיחה לנו שכול זה קיים ממש סביבנו, ההצלה תגיע בעוד רגע, הגבורה תשנה את חיינו, עוד נשלף מחיינו סרי הטעם לעבר משהו גדול יותר, צבעוני יותר, מפואר יותר. אם כך, חשבתי לעצמי, אולי יש פה תבונה שמפצה על האגרסיביות המעמדית והכלכלית? אולי הצורך הזה במלך ובמלכה הוא מנגנון משוכלל של סעד נפשי, של קיום ממשי, חומרי, מוחצן של אותו סיפור אגדות שמלווה את האנושות תמיד?
הלכתי עם המחשבות הללו עד לתשובה של המדריך שלנו בסיור בשמורה. הבחור הצעיר והנחמד, שהיה גלוי ופתוח לאורך כול המסע, נאלם דום מול שאלות על בית המלוכה. הוא ביקש להימנע מן הנושא, שומר על עצמו במרחק מהפקעת המסובכת. כשהבטתי בו, הבנתי שוב את המשוואה הקבועה של שני צידי המטבע: מה שעלול לרומם, באותה המידה עשוי להפוך לפער בלתי נסבל, לתסכול, לתחושה של עוול. כול אלו היו בתוכי, לא במילים שלו, אבל ההבדל בין הוליווד לבתי המלוכה היה גלוי. ההבדל התמידי בין מה שיש בו אלמנט בחירה לבין הדבר הכפוי. מותר לבקש להתרומם מעל היש, לחוש מלוטף על ידי עולם דמיוני, מותר ומסוכן לעתים, בטח במנות גדושות מדי, מותר להיכנס לאוויר הצונן של אשליה לרגע אבל כשזה ניבט מכול מקום, מכרזות ודגלים ומסכים, מהכורח לעמוד ולנופף, לעמוד ולהקשיב מדובר כבר במשהו שהנו חיצוני אליך, חסר ממשות. הכפייה, תמיד, עשויה תסכול, התגברות של זעם, הכפייה מובילה להעדר הזדהות, ואת התובנה הזאת כדאי לייבא לעוד כמה מקומות בחיינו. ועוד מילה אחת למי שמגיע לצ'יאנג מאי: אל תפספסו את המקדש הלבן בצ'יאנג ראי הקרובה. מתי עוד ייצא לכם לראות מקדש בודהיסטי עם דמותו של קיאנו ריבס מהסרט "מטריקס", ועם המלכים אלביס פראסלי ומייקל ג'קסון? כנראה אף פעם.
