לסבתא שלי זכרה לברכה היתה זווית מיוחדת שממנה הביטה על העולם. ייחודה של זווית הראייה שלה היה בסלקטיביות הקיצונית שלה. היא ראתה אך ורק דברים חיוביים וטובים בעולם ובאנשים.
זה היה כל כך קיצוני עד שאם היה מדובר במישהי אחרת הייתי מטיל ספק באמינותה, אבל זו היתה סבתא שלי והיא באמת ראתה רק טוב בעולם. היא שכללה את האמרה מפרקי אבות – "הווי דן כל אדם לכף זכות" (אבות א, ו) – לרמה הגבוהה ביותר. רק זכויות.
היא עלתה לארץ ישראל אחרי שנים בגולה והצליחה לשמור עד יום מותה על אמונתה במניעים שהביאו אותה לעלות לארץ: ארץ זית שמן ודבש, ארץ הקודש שחלמנו עליה אלפיים שנה, ארץ שאסור לדבר בה רעה.
כשכולנו התאוננו על השרב הכבד ועל השמש היוקדת, היא ראתה שמש טובה שכמוה זורחת רק בארץ ישראל. כשהשמים קדרו וירד גשם זלעפות, היא בירכה על גשמי הברכה שיורדים על אדמת הארץ. שום דבר לא בלבל אותה; הכול היה מיוחד, יפה וטוב.
אחד הסיפורים המופלאים עליה היה העובדה שבשל בעיות הראייה שלה ובעיקר בשל האמון המופלג שנתנה ביושבי הארץ, כאשר היא סיימה נסיעה במונית היא נתנה לנהג את הארנק שלה וביקשה ממנו שיוציא כמה כסף שנדרש בעבור הנסיעה. בעיניים הסקפטיות והציניות שלנו זה היה מופרך לתת לנהג מונית ארנק פתוח כדי שיוציא ממנו כמה כסף שהוא רוצה. בעיניה זה היה הדבר הטבעי והישר ביותר לעשות. שהרי גם נהגי המוניות בארץ היו נפלאים בעיניה.
ואולי זה רק אנחנו שבעיניים הצרות והקטנות שלנו ראינו בהתנהגותה ביטוי לאופטימיות קוסמית מופרכת ותלושה, ובעצם דרכה היתה ביטוי של ריאליזם צרוף ובהיר?
אולי השמש הישראלית היא באמת הטובה ביותר והגשמים הם ברכה לאדמה? הרי לא פעם נדמה שבאמת אור גדול ומקסים נסוך על הרי ישראל וערי ישראל, אם רק נביט מעבר לשרב המייצר זיעה. נראה לי שבאמת אין מראה יפה מהגשם הניתך עלינו, אם רק נצליח להתרומם מעל לתסכול בשל הפקקים שמביא הגשם או בשל מערכות הניקוז הכושלות שנבנו כאן.
וגם נהגי המוניות: נראה שבמבט ריאלי ולא סטריאוטיפי ומצולק, ניתן לסמוך על נהגי המוניות בארץ. באמת רובם לא גנבו, לא גונבים ולא יגנבו. אז האם בגלל שוליים צרים או רחבים, אבל תמיד שוליים, שחוטאים וכושלים, נטיל ספק בכל נהגי המוניות בארץ ישראל?!
אולי אלה אנחנו שפשוט לא רואים נכוחה?
מדוע התייחדה סבתא שלי בראייה אופטימית-ריאלית זו? ייתכן שחלק מהתשובה טמון בעובדה שהיא עלתה לארץ ממניעים ציוניים מובהקים. היא ידעה להעריך את כל מה שאנו רואים כמובן מאליו. היא ידעה לזכור את כל מה שאנו הספקנו לשכוח. את מה שהיה כאן לפני שאנשים טובים הקימו את המדינה; את כל המפעל האדיר שהוקם, מתוחזק וממשיך לצמוח כאן; את הקדרות שבגולה גם אם השמש זורחת שם; את הערבות ההדדית שיש כאן גם אם בשוליה משחרים גנבים לטרף.
אם מצליחים לראות שכל שיש כאן צמח בעבודה קשה, כמעט יש מאין, אז הזווית משתנה ופתאום הלעג והקלס והמרמור וההכפשות כלפי כל הטוב שזכינו בו נראים כמו פסימיות מאוסה ולא כמו ריאליזם מדויק.
וכך פני הדברים גם אצלנו. אם נביט רק ישירות בתמונה הניבטת מול עינינו, אזי נתפתה ללעג ולתסכול ולעין רעה, שהרי הדרך עודנה כה ארוכה. אך אם נצליח להתרומם מעל לתמונה הקפואה של הרגע ונראה מאיפה התחלנו, התלמידים ואנחנו, מאיפה אנחנו באים, או אז לא נעז לדבר רעה ולא נוציא דיבת הארץ או האדם או התלמידים שלנו. או אז שמש יקרה תאיר עלינו וגשם של ברכה יֵרד עלינו ונהגי המוניות ייראו לנו לא כגנבים אלא כישרים ואמיצים.
ארץ יפה יש לנו ואנשים בה טובים מטוב.
מתוך הספר "מקום בעולם – מחשבות על חינוך", הוצאת "ידיעות ספרים", 2013
חילי טרופר הוא איש חינוך וחברה, המשמש מנהל אגף החינוך, רווחה ותרבות בירוחם. ממקימי עמותת "במעגלי צדק", עמותת "שכן טוב" ו"קרן פסיפס". בעבר כיהן כסמנכ"ל עמותת "אחריי!" וניהל את תיכון ברנקו וייס רמלה – שהתפרסם בסרטו של בן שני "תיכון ההזדמנות האחרונה" ששודר ב"עובדה" בערוץ 2. שימש כעוזר בכיר לשר החינוך שי פירון.
