- מה באמת?
חול המועד פסח. בצלחת שעל השיש במטבח חבילת מצות ושיירי בורקס קפוא כשר לפסח. על הכיריים סיר פסטה אורז ברגים ברוטב עגבניות, אחד לאחד המקור. בתנור ממתינות לחמניות כשל"פ למהדרין. הפריזר מפוצץ לאפות מצה שאפינו בשבוע שעבר. לאפות עם ריח… אתם יודעים… של לאפות. ואם למעיין הקטן ימאס מהבמבה, אז יש לי אופציה גם לביגלה שטוחים. ביגלה שטוחים כשר לפסח. עבור.
תקשיבו, כבר מאז שאני ילד וזה די מזמן, אני מופתע כל פסח ופסח מחדש, מהמוצרים החדשים המתכשל"פים והולכים. חומוס כשר לפסח (אוקי, לאוכלי קטניות בלבד… אבל גם אנחנו בני אדם), טחינה, עוגות, לחמניות, הכל, אבל השנה נראה שכל השיאים נשברים. חבר טוב שלי השיג אפילו בירה כשרה לפסח שחברה מתנחלים כשרים להדרין הצליחו לזקק מתמרים. הוא מדווח שהטעם ממשפחת הגולדסטאר
"מה לדעתך יקרה?" שאל אותי אחייני הטוב בפסח שעבר, "כשההנדסה הגנטית תצליח, והיא תצליח, לסנתז חיטה שלא מתחמצת? הרי כל המצווה היא לשמור מהחימוץ?"
"אז בוא נלך יותר רחוק", עניתי, "מה יקרה כשהסטנדרט הקולינרי יהיה לחם מעבדה? סוג של מולקולה עתירת ויטמינים וחומרי טעם ונטולת גלוטן? זה ירגיש כמו חמץ ויתנהג כמו חמץ אבל כימית יהיה כשר כמו חזרת וגפילטע פיש."
"מה באמת?" חייך האחיין הסקרן.
"זהו בדיוק" הרהרתי בקול רם, "שמצב כזה יכריח אותנו בוודאי לשאול ברצינות 'מה באמת?', וזאת השאלה הכי חשובה שמעלה חג החירות ואולי הכי חשובה בכלל".
- מעבדות לחרות לעבדות
בשבוע שעבר הגיע הסופר עוזי וייל לתכנית הרדיו שלי, "המחסן" בשביל לשאול איך זה שכל שנה אנחנו יוצאים מעבדות לחירות ורק שוקעים עמוק יותר בעבדות.
זאת שאלה חשובה. מעבר לתשובה המוכנה והנכונה שעבדות וחרות הן תהליך תודעתי מורכב ורב שלבי, כל אדם ואדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים ולשאול את עצמו – אם כך , אם אכן יצאתי – מהם הכבלים הללו שכובלים ומצרים אותי בכל צעד ושעל בתנועה שלי בעולם? הרי יצאתי ממצרים! אני בן חורין! בן חורין אני!
אז למה זה לא מרגיש ככה?
- בני חורין
ולא מזמן נצנץ בי רעיון שכל תולדות בני ישראל שמתוארים במקרא מספרים בעצם את סיפורה של הנשמה. סיפור ירידתה אל העולם, הגלות הקשה שלה בעולם החומר, השאיפה לגאולה ולשחרור מכבליו של החומר. ולכן אנחנו נקראים בני חורין, כלומר בני לבנים (חוור – לבן), זאת כיוון שהמקור שלנו, המקום שממנו באנו, צח ולבן כצחות הנשמה. ולשם, לצחות החוורת ההיא, הגאולה שלנו שואפת ומתגעגעת.
- בגדי לבן
זה מסדר קצת את מהלך הפרשות התמוה שזימן בשבוע הפסח את פרשת אחרי מות שעיקרה עבודת הכהן הגדול, בבגדי לבן, בבית המקדש ביום הכפורים. לכאורה, מה קשור פסח שכולו יציאה ושטף וחיות וטבע ליום הכפורים שענינו פנימיות ופנימיות של הפנימיות?
ועוד יותר מוזר – בסוף הפרשה, אחרי ענייני הכפרה והקורבנות, מגיע צרור של אזהרות קטגוריות שעניין הגג שלהן הוא איסור עריות בתוך המשפחה או מתוך יחסי מרות.
הלו: פסח. חרות. אביב. חכו קצת. איך זה קשור? ולמה עכשיו?
ונראה להבין שאחרי כל האותות והמופתים והניסים שעל הים ואלה שבמדבר, גם יציאת מצרים היא יציאה הפוכה מההגיון, יציאה מהחוץ פנימה, אל היכולת לזהות ולדון ולדבר (היציאה אל המדבר) בשאלות האינטימיות והאקוטיות ביותר של האדם, המשפחה והחברה האנושית. מאיפה באנו? למה אנחנו כאן? מה באמת? מה משחרר? איך אני בונה קשר עם הנשמה שלי? איך הנשמה שלי מנקה את הקשר עם נמל הבית? מה קורה כשהכהן הגדול נכנס לפני ולפנים ואין איש רואה אותו בכניסתו? מה קורה כשנסגרת הדלת ומשפחה נכנסת הביתה? איך מתנהגים אחרי שהדלת נסגרת?
תגידו: אלה שאלות נפלאות ממש. ובכל זאת:
- מה יהיה על החזרת והגפילטע?
יהיה טוב. ריחות של חג זה דבר חשוב מאין כמוהו. והמנהגים עושים אותנו בוודאי. אבל נדמה שככל שסממני החג החיצוניים שכל אחד הביא מהבית ידהו (והם ידהו. זאת ארץ ישראל, זה אור שמש חזק בלי פשרות) יזרח במקומם הצורך החדש- עתיק להגאל. להגיע לאל.
זה הצורך הכי גדול והכי קשה להכלה. ואולי בגלל זה פסח הוא לא חג קל לרוב האנשים שאני מכיר. וככל שנהיה יותר קל עם כל הכשל"פיות המתפרצת ככה יותר קשה עם החושך בנשמה. לא כל אחד אוהב להפגש באופן בלתי אמצעי עם הכבלים שחונקים אותו. זה לא דבר של מה בכך לצאת ממצרים. מה שכן, בשביל לצאת מהחוץ פנימה צריך אומץ. וסבלנות. ולדעת לקום אחרי שנפלת אלף פעמים. ולהשתדל לא להיות לבד.
רבי יוסי נפלא. כיוונת לגדולים .
ממליץ לך לקרוא שיחות של הרבי מילובביץ על החשיבות העצומה של מנהגים דווקא מבחינה רוחנית ומבחינה העברה מדור לדור.