זה הרי היה שם כל הזמן

כל זה קרה לפני שמישהו בשכונה ידע שיש ר' נחמן מברסלב, או בעל הסולם, או ספר התניא. לפני שנודע לי שהדבר שאותו הם שומרים הכי קרוב ללב הוא הדבר שאני הכי רוצה בעולם. לאהוב את סיבת העולם
שכונת יד אליהו. צילום: תמר הירדני

הערת המערכת: שנה. שנה אנחנו רודפים אחרי עוזי וייל שיבוא להתארח עם כתביו ומילותיו ב״ליבא״. וייל, סופר ותסריטאי, אחד האנשים השנונים והחריפים מבין אוחזי המקלדת בארץ ואחד האנשים הכותבים האהובים עלינו, הוא גם אחד מהוגי הדעות המבריקים של דורנו באופן שבו הוא לומד ומנסח את האמונה שלו ואת מערכת היחסים הסוערת שלו עם הדת ועם חכמי ישראל (ועם המדינה). בטקסט הבא, שנכתב ב-2010, חוזר וייל לנקודת המבט של הילד החילוני האשכנזי שגדל בשכונת יד אליהו בתל אביב, שמגלה את הפחד, הבורות והדעות הקדומות, הרבה לפני שהוא מגיע – אחרי טיפוס איטי וארוך במעלה שלבי הסולם – אל ההבנה, העמקות והאהבה

1.

חור שחור

זה מה שבית הכנסת ביד אליהו היה בשבילי. חור שחור. אסור להתקרב. וכשאתה כן מעיז ומתקרב, קורים דברים לא נעימים. מסתוריים, ולא נעימים.

2.

למשל:

הפעם הראשונה שהתוודעתי לעובדה שיש דבר כזה, אשכנזים וספרדים, היתה שם. בית הכנסת ברחבת בת ציון, ביד אליהו. בבית ספר לא התייחסו לזה. בבית לא הזכירו את זה. עצם ההתייחסות למוצאו העדתי של אדם נחשבה אידיוטית. מעליבה את הדובר יותר מאשר את המדוברים. והנה יש מבנה, עם גג אדום, ויש בו שני בתי כנסת: לאשכנזים אסור להיכנס לאחד מהם. לספרדים, לשני.

האשכנזים היו מעטים, וזקנים, ונרגנים שהתפללו ביידיש. המזרחים היו רבים, ועצבניים, וכל הזמן צעקו על הילדים שלהם. אה, והיו גם מכות.

3.

מכות.

בבית הכנסת הספרדי היו מרביצים לילדים. לא חזק, אבל בשבילנו, הילדים החילוניים, זה היה בלתי נתפס. ומאיים. ויותר מכך: רמז שחור לגבי מה שקורה אצלם בבית. כי אם בבית הכנסת הם נותנים סטירות…

לא דיברו איתנו מעולם על אהבת ה'. דיברו על מה מותר ומה אסור. אבל לא על אהבה לדבר שהוא בסיסו של העולם. שהוא סיבתו של העולם

שבת. הילדים הגדולים מחוץ לבית הכנסת, מתים לסיגריה, משועממים, מחפשים למי להיטפל. ולמי יטפלו אם לא לקטנים מהם, החילונים, שעברו שם במקרה. היו מגיעים למגרש המשחקים עם החולצות הלבנות שלהם בתוך המכנסיים, עם הכיפה שהיתה נופלת להם מהראש כשהלכו מכות, והיו תופסים מישהו להוציא עליו את העצבים. לא מרביצים הרבה, או חזק: קצת, רק טיפה להשפיל, להפיג את השיעמום. וחוזרים לבית הכנסת אחרי חצי שעה, כי אח שלהם הגדול בא, ונתן להם בעיטה בירך, כואבת כזאת, ואמר להם שאם לא יחזרו מיד לבית כנסת, אז וואי וואי וואי מה אבא יעשה להם אחורי זה.

4.

שעמום.

בית כנסת משעמם. בבית כנסת אומרים דברים שאף אחד לא מבין. סתם מלים. מעט הילדים בסביבתי שידעו מה אומרים בבית כנסת – גם להם לא היה מושג למה הכוונה. וצריך לעמוד ישר. או כפוף. או קודם ישר ואחר כך כפוף. מי יודע? ואם לא עמדת או ישבת ברגע מסויים, הסתכלו עליך כאילו הורדת את המכנסיים לפני ארון הקודש. ואם כבר דיברנו על להוריד את המכנסיים…

5.

מין.

היה נער אחד, שלא ננקוב בשמו, שהיה אומר לנו לבוא לחצר בית הכנסת, בואו, אני יראה לכם משהו.

מה הראה? לא משהו שלא היה לנו כבר בעצמנו. והאמת, בתור ההטרדה המינית המעצבת של הילדות, זה היה כלום. אפילו מסקרן, במידת מה. הראה לנו שיש לו מלא שערות. יופי. ואז הגבאי הספרדי יצא עם מקל, וזהו. נגמר. לא חזרנו לשם יותר, כי למרות שזה היה סוג של מין, זה היה נטול בנות, ואי לכך לא ממש שווה. אבל שנים אחר כך נודע לנו שלא היינו היחידים שאותו נער משך לשם. והיו כאלה שחזרו. חלקם מפחד, חלקם כי זה הכי קרוב לסקס שלא בתוך המשפחה שהם הכירו.

ואני זוכר שהתפלאתי כבר אז, בפעם ההיא שגירשו אותנו, שחוץ מלרדוף אחרינו עם מקל ולגרש אותנו מהשטח הקדוש, לא נעשה דבר. אחד משלהם תופס ילדים קטנים ומוריד להם את המכנסיים. וכל מה שהטריד אותם שזה לא יעשה בתחומי בית הכנסת. כי זה לא יפה.

6.

המבטים.

יותר מכל אני זוכר את המבטים. גם אצל המזרחים וגם אצל האשכנזים. אנשים קשי יום. מרי נפש. הדיוק במנהגי אבותיהם היה כל מה שנשאר להם. הם חיו בשביל לנזוף בך. האפשרות היחידה שהיתה להם לחוש לרגע עליונות, על ילדים קטנים וחסרי חינוך יהודי מינימלי, שהיו שייכים לצד המנצח של הציונות.

7.

לא ידעתי עליהם דבר.

מה ידעתי? שהם מאמינים באיזה כוח שהמציאו לעצמם, שאם יקריבו לו קרבנות – את זמנם הפרטי, את השליטה בגורלם, את ההחלטה איזה מלים לומר ומתי – אז היצור הזה שמנהל את העולם יעשה טובה ולא יכעס עליהם.

לא דיברו איתנו מעולם על אהבת ה'. דיברו על מה מותר ומה אסור. אבל לא על אהבה לדבר שהוא בסיסו של העולם. שהוא סיבתו של העולם. אבל זה הרי קיים. זה הרי היה שם כל הזמן. האהבה הדחויה, המרירה, של אלה שכל מה שנותר להם זה להגיד: עכשיו עומדים! עכשיו יושבים! למה אתה בלי חולצה לבנה?! בוא הנה ילד! טראח, סטירה!

8.

לא מאשים אותם.

כל זה קרה לפני שמישהו בשכונה ידע שיש ר' נחמן מברסלב, או בעל הסולם, או ספר התניא. לפני שנודע לי שהדבר שאותו הם שומרים הכי קרוב ללב, מאחורי כל הקשיחות המרירה הזו, הדבר הזה ממש הוא הדבר שאני הכי רוצה בעולם. לאהוב את סיבת העולם. להיות מסוגל להכיר ולאהוב את עצם קיומו ומהותו של העולם.

ופתאום ראיתי את עשרות האנשים המרירים הללו, יוצאים החוצה ונהרה על פניהם. נהרת אין סוף

הם חיו בבונקר. והתנהגו כמו בבונקר.

זה היה לפני אורי זהר. זה היה לפני פופיק ארנון. זה היה בזמן שישראל הרשמית היתה מורכבת מטייסים, קיבוצניקים, מכון וייצמן וקול ישראל. וישראל הרשמית הרשתה להם להאמין בוודו שלהם, והם אכן עשו כמיטב יכולתם שזה יהיה דומה לוודו. הסתר פנים מוחלט. מוחלט.

9.

שנים אחר כך…

בשנה הראשונה שלי אחרי הצבא, עשיתי יום כיפור בדירתם הריקה של הורי, ושוטטתי ברחובות יד אליהו, והגעתי לבית הכנסת, ופתאום ראיתי את עשרות האנשים המרירים הללו, יוצאים החוצה ומברכים זה את זה, ונהרה על פניהם. נהרת אין סוף. נהרת הסליחה, האנושיות.

והבנתי שיש יום אחד בשנה שמותר לעבדי השם המרירים לשמוח. וזה יום כיפור. ומכיון שכבר ידעתי שיום כיפור זה היום היחיד שבאמת חשוב – באמת מעניין – באמת קיים – אז נעצרתי. והבטתי בהם. ובפעם הראשונה אמרתי, וואלה, לא רע.

אולי אפשר ל… אה? אולי? אתם פנויים מתישהו? ללמד? ללמוד? לחייך? לשחרר את האור הכלוא?

לא גנוז. לא. סתם כלוא. מחכה שמישהו ישים לב שמותר כבר לשחרר.

ועברו שנים. היה חם. קייצים חלפו. ולאט לאט…

או אולי: ויום אחד, פתאום!…

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *