הספירה והצפירה

הרגע בו מתחברת צפירת יום הזכרון וספירת העומר יוצר פיסת זמן נדירה המלמדת אותנו על החולשות של אנשים גדולים, ועל התרופה להן
הספירה והצפירה

הצפירה ביום הזיכרון לחללי צהל פגשה אותי, יחד עם המוני בית ישראל, בבית העלמין בנתניה. שם טמון חנן אחי הי"ד שנפל בקרב בלבנון. יש בדקה זו של הצפירה עצמה של כאב ורוממות כאחד. תמיד חשתי כי היא מעין תפילת "קול נדרי" הלאומית, ואילו המעמד בבתי העלמין נחשב בעיני כתפילת נעילה.

באותו רגע, התודעה של המושג "נשמת ישראל", הנשמה הקולקטיבית שלנו כעם, נוכחת בבהירות שאין כמוה. זה רגע שבו אני מתקרב להבנה של הפסוק שנאמר קודם קבלת התורה "וייחן שם ישראל" ו- "כאיש אחד בלב אחד". בדקות אלו אני באמת יכול לחוש ולחוות את החיבור והקשר לאנשים שסביבי למרות שאינני מכיר אותם. אותם זרים, הם האחים שלי ממש. המושגים של רעות ואחווה אחריות ומסירות, מהדהדים בחלל של משכן החללים ונמשכים לשיח ולמנגינה הנוגה שעל גלי האתר. עם זאת, הקסם הזה מתפוגג אט אט כשאנו חוזרים לחיי השגרה, למה?

השאלה הזו מחזירה אותי לימי ספירת העומר שעוברים עלינו כאן ועכשיו, מזכירים לי את המגפה האיומה שפקדה רבבות מתלמידי רבי עקיבא. "משום שלא נהגו כבוד זה בזה", כך מסבירה הגמרא. כל שנה עולה השאלה חדש- כיצד יתכן שאנשים גדולים כאלה, שאחרי הכל היו תלמידיו של אחד מגדולי התנאים, ינהגו כך? בהבנה שלי – דווקא משום גדלותם, דווקא מכוח הידע הרב והוודאות שהייתה לכל אחד מהם בדרכו המיוחדת, אולי לא השכילו להבין שלא כל האמת נמצאת בדרכם וגם אצל החברים והקולגות שלהם יש ביטוי ייחודי של האמת, ביטוי שחסר אצלם.

"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם"

אנו נוהגים לומר משפט זה בסיום תפילת השחרית (על פי הגמרא – בסוף מסכת ברכות). כך מסביר אותו הרב קוק: "יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות. אם כן, כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה, וע"י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמתי אי אפשר שיבא לעולם כי אם דווקא ע"י תואר של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל, השיטות שיש בחכמה, ויתבררו איך כולם יש להם מקום כל דבר לפי ערכו מקומו ועניינו. ואדרבא, העניינים הנראים כמיותרים או כסותרים, כשמתגלה החכמה האמתית לכל צדדיה יראו שרק ע"י קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות וכל המקצועות החלוקות, דווקא על ידם יראה אור האמת והצדק, ודעת ד' יראתו ואהבתו, ואור תורת אמת. ע"כ ת"ח מרבים שלום".

יתכן שבזה אולי המפתח להבנה שריבוי דעות הוא ברכה ובלבד שיעשה התיקון של ימי הספירה, שמתקן מעשיהם של תלמידי רבי עקיבא. אני חוזר למעמד העוצמתי שבבית העלמין הצבאי ומוצא שם כבוד, כבוד לחללים אבל גם כבוד לאדם. כבוד לאחים הזרים סביבי, כי לרגע אחד אנחנו מבינים כי האחווה שחשים שם היא אמתית וכנה, השונות והמחלוקות מתפוגגים וכאילו אינן אל מול הביחד הנדיר והשברירי הזה. אילו השכלנו להמשיך את העמדה נפשית  של כבוד גם אל מחוץ לבית העלמין, אל החיים, אל ל"ג בעומר שמגיע זמן קצר אחריו (ומסמן את היום בו פסקה המגיפה בה לקו תלמידי רבי עקיבא), בוודאי היינו מקימים את צוואתם של אלה שלכבודם התכנסנו, אז למה זה כל כך קשה לנו?

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *