כן, אפילו זו לטובה

פרשת בחקותי היא פרשה מאתגרת, פרשה המכילה בתוכה נבואות זעם שממבט ראשון נראות קשות מנשוא. כשמתחילים לנתח אותן למול ההיסטוריה היהודית, לא רק שמגלים שהנבואות שנכתבו לפני אלפי שנים התקיימו אחת לאחת, אלא גם שהן כנראה הדבר הטוב ביותר שקרה לנו כעם

קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו בסוף העמוד

פרשת בחקותי, הפרשה האחרונה של ספר "ויקרא", מתחילה בהצהרה מאד מאתגרת:

אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.  ד וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.  ה וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם.  ו וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם

הפסוק הראשון: "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ – וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ", יכול להיקרא גם כמו סלוגן של אם-אז, בעברית מודרנית אמר זאת ראש הממשלה כך: "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו". אבל כאן המקרא מדבר אלינו, אנחנו הנמענים וזה המנגנון לפיו עובדת ארץ ישראל – התנהגות מסוימת גוררת תגובה מסוימת.

אני רוצה להתמקד בשתי מילים בפסוק הנ"ל:

"אם בחקותי תלכו"

בחקותי – נתקלנו כבר במצוות, במשפטים ובהוראות. כאן אנחנו נתקלים בחוקים. חוק מלשון חקיקה. כשכותבים על דף בדיו – הכתב נפרד מהחומר שעליו נכתב, אם חוקקים אות בסלע היא חלק בלתי נפרד ממנו והם למעשה אחד. היחס למצוות צריך להיות לא כחוזה עם בעל הבית בנחלאות אלא כדבר שחקוק על לוח לבנו.

בואו נרחיב את נקודת המבט להיבט האקטואלי: שיח פוליטי כופה חוקים הוראות בדרך קבע, אבל האמת היא שאין כפייה ברוחניות, פשוט כי זה בלתי אפשר. רוחניות צריכה לנבוע מתוכנו זה לא יכול להיות שיח של "מגיע לי", "אתה טועה", או אפילו "אתה צודק".

שתי כתבות שפורסמו לאחרונה, הראשונה ב"הארץ" והשנייה ב"גלובס", מדגימות את הרעיון.

הראשונה, שנכתבה ע"י ליבי שפרילנג, הנה קינה מודרנית שתוהה "מדוע נעלם הסטייק הלבן ממסעדות בישראל?". בין היתר היא מתארת כי נהיה קשה יותר ויותר להשיג מנת חזיר במסעדות המובילות בתל אביב. הסיבה: הלקוחות פשוט ממאנים להזמין את המנה הזו, הגם שמדובר על מסעדות שאינן כשרות בעליל.

השנייה, שנכתבה ע"י ליאור אורבך, נקראת "כמעט שבת שלום: ירידה ברייטינג של מגזיני החדשות בערבי שישי", ומנסה לנתח את הסיבה לירידה הדרמטית. לאחר פירוט אחוזי הצפייה ורפרטואר התכניות שהערוצים השונים משדרים לנו, מגיעה המסקנה: התחרות בכלל אינה בין הערוצים, אלא בין האלטרנטיבה הנוספת- יותר ויותר חילונים מסורתיים מעדיפים לשבת לארוחת שבת משפחתית מאשר לצפות בטלוויזיה. המהדורות הללו, שגם ככה נטולת מנעד רחב של אורחים, עקב אי השתתפות של עיתונאים דתיים ומסורתיים, הופכות לאטרקטיביות פחות ופחות. אפילו אילה חסון, המגישה של "שישי" לא הייתה מסרבת להעביר את המהדורה המרכזית ליום אחר. "להגיד שאם זה לא היה בחמישי לא הייתי מאושרת? זה היה נהדר", היא אומרת בחיוך.

אז אם המגישה אומרת שהייתה שמחה להיות בבית – זה אומר משהו. אם היא מעדיפה סעודת שבת משפחתית ולא איפור ואולפן ומיקרופון ולחץ ורייטינג, אז כולנו מעדיפים. ושוב – לא כפייה. מישהו אמר לסגור טלוויזיה בשבת? מישהו נכנס למישהו לצלחת או לסלון? לא, אנשים בוחרים בשמחה וברצון את הזהות שלהם, מעדיפים פאנל פרשנים שכולל את הבעל האישה הסבתא הילדים הגיסים ולא את אברמוביץ' ורוני דניאל. בחוקותיי, זה חקוק בנו מתוך הזדהות.

 "ונתתי שלום בארץ"

המילה השנייה היא "שלום" – לפי פירוש רבי אברהם אבן עזרא (ראב"ע): ונתתי שלום בארץ –ביניכם. רבי משה בן נחמן (רמב"ן): ונתתי שלום בארץ – שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו.

וכך חנן פורת מרחיב:

"שלום בארץ משמעותו שלום בית, בתוך עם ישראל, ללא מלחמות אחים. שלום בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, בין זרמים ועדות, בין מפלגות ומחנות, למען לא נאכל איש את בשר רעהו, נוכח אויבינו הצוחקים. שלום מבית איננו 'ברירת מחדל' שיש לעסוק בה רק בהיעדר אפשרות לעשות שלום עם אויבים מבחוץ. היפוכו של דבר: רק מתוך שלום אמת עם אחים ניתן לאזור כוח לעשות שלום עם אויבים. עלינו לעצב מבית פנימה, במשפחה ובחברה, בעם ובמדינה, ואף ביחס לשכנינו שאינם מבני עמנו – רוח טובה של שלום אנושי, המלווה בחיבה ובעין טובה כלפי כל הסובב אותנו. רוח זו, ככל שתתחזק ותתעצם בתוכנו – סופה שתגבר ותנצח את רוח השנאה והמחלוקת שבנפש האדם".

בהמשך הוא מסביר ששלום מתחיל מהנקודה הכי פנימית בלב האדם (שלום של האדם עם עצמו ועם יצריו) ומסתיים בנקודה הכי אוניברסלית שיש ("שלום ירושלים", מצב של גאולה בעולם).

אגב, הפרשה מיד מוכיחה זאת: "וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ"; רש"י שואל: וכי כך הוא החשבון? והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו?! אלא, אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה.

כלומר, כוח הרבים, הציבור, השלום בינינו – מוביל לתוצאות אחרות וטובות יותר.

ספר הברכות והקללות:

בהמשך הפרשה רשומות שלל קללות לכל מי שאינו מקיים את המלצות הפרשה, ביניהם ניתן למנות: בהלה, שחפת, קדחת, ניגפתם, שכול, חיה, חרב, נקם, יסורים, השמדה, פגרים, שממה, אויבים, עוון, גועל ועוד, אך בראייה עמוקה יותר, מתוך הסתכלות בהיסטוריה הארוכה של העם היהודי, ניתן לראות כי הקללות יכולות להתפרש כברכות. דווקא בתוך המציאות הקשה ניתן למצוא נחמה.

ניקח שלוש נבואות קללה ונראה איך הן בכל זאת ברכה:

א. שממה רומנטית

וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי, אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם, הַיֹּשְׁבִים בָּהּ.

נבואה זו מתארת כיצד ארץ ישראל הפורחת תיהפך לשממון. בעיני יש בנבואה זו רומנטיקה, היא בעצם אומרת שכאשר אויבים יגיעו היא לא תתמסר להם היא תצפה לשובנו. אימפריות יעברו פה וישתמשו בה, מלכים יכבשו אותה, אבל היא לא נפרח עד שלא נשוב. למעשה, רק כעת היא פורחת בקצב מסחרר.

רמב"ן מגדיר נבואה זו "בשורה טובה, המבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אוייבנו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, ועכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם"

נבואה זו באה לידי ביטוי מרתק בספרו של הסופר האמריקאי מארק טווין. בשנת 1867 הוא יצא למסע. יוצאת הפלגה ראשונה מארה"ב אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי, וטווין הצטרף אליה כעיתונאי ושיגר חמישים טורים מהדרך. הטורים בנוגע לישראל התקבצו לספר שתורגם לעברית בשם "מסע תענוגות לארץ הקודש". שם ניתן למצוא את הפסקה הבאה, המתארת עד כמה מארק טווין השתעמם מארצנו הקטנה:

"…המדבריות הללו ריקים מאדם, תלים דהויים אלה של שממה… טול אותו תל חרבות המכונה כפר נחום;  טול את טבריה, כפר אווילי המתנמנם בצל ששת דקליו האבלים; טול אותו מורד שומם שבו דהרו חזירי מעשה הנס אל תוך הים, ובלי ספק חשבו כי מוטב להם לבלוע שדים ורוחות ואף לטבוע במים, מלהוסיף לחיות במקום כזה… טול אגם חדגוני (כאן הוא מדבר על ההכנרת), קודר ונטול מפרש זה, הנח בתוך טבעת גבעות צהובות וגדות נמוכות ותלולות… כל הדברים האלה – אם אינם מהווים חומר מצוין לשיר ערש מרדים, הרי לא ייתכן שיר ערש בעולם".  על ירושלים הוא אומר: "ירושלים עיר קודרת, שוממה, חסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה".

הקללה הזו נשמרה אלפיים שנה. מיותר לציין שכיום, אחרי שהעם היהודי שב לארצו, המצב שונה לחלוטין.

ב. פיזור סיכונים

קללה נוספת שהפרשה מקללת אותנו "ואתכם אזרה בגויים". זוהי קללת הגלות, אבל לא סתם גלות, גלות בה העם היהודי מתפצל, מתפזר בין כל קצוות הגלובוס. בין מדינות שונות ועמים שונים. אבל שוב, הפיזור הזה, הוא לאו דווקא קללה. מה זה פיזור סיכונים? מה זה פיזור מניות? כמשהו חשוב לך, אתה לא שם את כל הביצים באותו סל. פרופ' נחמה ליבוביץ כותבת "בעצם עובדת הפיזור מצאנו איזו נחמה, שבעצם עובדת הפיזור, לא תוכל לבוא עליהם השמדה כללית". המסלול של היהודי תמיד יהיה בנדידה, ובכל ארץ אליה ינדוד, תהיה שם קהילה. ובסופו של דבר, כשאנחנו מביטים אל העם היושב בציון, שהתקבץ מחדש, ניתן לראות כי הקיום של העם טמון בעובדת היותו מפוזר כל כך. בכל כיתה, מסיבה, או אסיפה ישראלית, ניתן לשים שלט: "כאן בחדר הזה מתקיים מפגשי נדיר של צאצאים מיותר מארבעים מדינות שונות ששמרו נאמנות לזהותם, ולבסוף הגישו את החלום והתקבצו למקום אחד".

ג. פטנט נגד השמדה עצמית

ולא תהיה לכם תקומה לפני אויבכם – כאן הכתוב רוצה לומר ברוב השנים של עם ישראל בגלות, ישנאו אותם. הם לא יצליחו להשתלב, הם תמיד יהיה הדחויים. בסופו של דבר, השנאה הזו שמרה עלינו כעם. שמרה על הזהות שלנו. במדינות בהם היהודים כן הצליחו להשתלב בהצלחה, ארה"ב למשל, אחוזי ההתבוללות גבוהים מאד. בשנים טובות מדובר על מעל 50%. והנה, עוד קללה שהיא בעצם ברכה.

ומי שממשיך לקרוא ושורד עד סוף נבואות הזעם, מגלה שם הבטחה אופטימית:

וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲו‍ֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם. וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה'.

כאן ניתן להאזין לקובץ אודיו של השיעור

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

השיעור שעלה צולם בתל אביב, שם מתקיים מדי יום ראשון בשעה 21:00 בהאנגר 11, נמל תל אביב.
השיעור בתל אביב בעלות סמלית של 30 שקלים.

שיעור נוסף של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים. השיעור הקרוב יוקדש לל"ג בעומר.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

אפשרות אחת: הצטרפו לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.

אפשרות שנייה: הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו.
ההצטרפות לקבוצות מצריכה שני שלבים פשוטים:
1. הוסיפו את המספר של ליבא 058-70-75-455 לרשימת אנשי הקשר במכשיר שלכם.
2. לאחר שהוספתם את המספר, אנא שלחו הודעת וואטסאפ (לא סמס) למספר הנ"ל, וכתבו "הצטרפות".
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *