במסגרת ניסיונות הטור לאוורר את החדרים הפנימיים אנחנו מגיעים היום לקנאה, שהיא המכוערת מכל המדורים הפנימיים, אבל תחילתה באותו דבר שגורם לנו לנוע קדימה, לממש את עצמנו ולהקים את חיינו. כן, הקנאה היא המנוע הגדול שלנו. ההשוואה והבחינה של מעשי אחרים ומעשיי, ובעיקר הפער בין אלו לאלו גורמת לנו להתעורר, לקום, לנער את הקיפאון וללכת על השביל לעבר מימוש עצמי. ברגעים האלו, הקנאה ממירה עצמה להשראה. המתח בין האחת לאחרת, או האיזון בניהם הוא הוא המדד למקום שבו אני ניצבים, ודרכם נקבע האם אנחנו מאוזנים ושמחים בחלקנו, ואז יכולים לתת מקום לאחר, או שאנחנו עדיין שוחים באותה ברכה מעופשת של צרות עין.
אין רגעים של מיאוס עצמי גדולים מהרגעים שבהם אתה חש כיצד העין הפנימית שלך מצטמצמת לחריץ קטן. קול פנימי בתוכך מקלל את האחר, זה שרק הרגע סיפר לך על דבר ההצלחה שלו. אדם עומד מולך, כולו נלהב ופתוח, קולו נרגש, עיניו מול עינך, לחות מהתרגשות, ובתוכך, בעוד אתה מברך אותו, אותו קול יבש ומר כבר עורך רשימות ובהם מה שיש לבן השיח ומה לך. אותו קול כבר תולה את ההצלחה בגורמים שונים ומשונים, אותו קול כבר מתמרד על העולם חסר הסדר, הבוגדני, הלא הוגן שנתן את המתנה לאחר ולא לך. בעולם הספרות, שמקיף אותי, לתכונה הזאת יש קרקע פורייה מאוד- פרסים, מלגות, פסטיבלים, ביקורת מפרגנת, כתבת דיוקן בעיתון. אם אתה נותן לאותו קול את הבכורה הוא ידבר ללא הפוגה ומאידך, ללא אותו חיכוך האחד בשני, ובעיקר ביצירות גדולות, אי אפשר לפתוח את חדרי השפה, אי אפשר לשאוב את הכוח לבנות עלילות מקיפות אדם ועולם. עולם הספרות הוא עולם קשה למי שמתמודד עם אותו קול סדוק, אין יום ללא תנועה בעולם הספרות, אין יום ללא כותבים שצועדים קדימה, מבליטים את הדשדוש שלך. אבל זה נכון לכל מקום ולכל מרחב.
פעמים רבות ניסיתי לעצור לרגע, ללכת אחרי עקבות הקנאה, להגיע למקור הנביעה שלה, ללפות את ראש הנחש בידיי. שנים רבות לא הצלחתי, היא פרצה שוב ושוב כמו משום מקום, גוברת על הכל, שולטת על השעות וממלאת אותם כרצונה. שולחת את העיניים לחפש, לבלוש ולמלא את הפנקס. לא שהיום הצלחתי, והיא מתפרצת עדיין, אבל לפחות דבר אחד אני יכול לראות: היא כל כולה קשורה אלי, לקרבה או ריחוק מנקודת המרכז שלי, מעשייה, מהתפתחות, מלימוד. היא אינה שייכת כלל לזה שמולי ואינה שייכת כלל להצלחה שלו. האדם שמולנו, אותו אחד שמעיר בתוכנו את אותו קול יבש הוא רק תזכורת על המרחק, ועל הצורך לחזור. אבל להגיד את הדברים הללו משול ללא להגיד דבר, הרי כל העולם שלנו, כל כולו, על החיצוני והפנימי, כולו עומד על אותו ריחוק וקרבה לאותה נקודת מרכז, שאלת השאלות, שאלת האושר, אם מותר בכלל להשתמש במילה הכבדה הזאת היא שאלת האיזון הפנימי.
האסטרטגיה הראשונה ביחס לאותו חיפוש אחר איזון, והנסיוב המשוכלל ביותר כנגד הקנאה היא עשייה. מי שהשעות שלו מלאות במעשה, פנוי פחות, ומי שפנוי פחות מוצא את עצמו אוחז פחות את העט וממלא פחות את פנקס ההשוואות. אחד ההרגלים הראשונים שרכשתי הוא להיות תמיד עסוק בכתיבה של משהו חדש, לחשוב קדימה על היצירה הבאה, להיות שקוע בכתיבה. הדבר השני ביחס לחיפוש אחר האיזון הוא אימון בהכרת תודה, ובקשה על האחר. כן, כמה שזה נשמע כפוי, ומזויף, צריך להתאמן, בינך לבין עצמך, על אותה מיומנות. אני, למשל, בוחר לעשות את זה בתפילת שחרית, התפילה היחידה שאני מתפלל בכל יום, לבדי, עם ההשכמה. בכמה וכמה מקומות בתפילה הכנסתי נוסח אישי של בקשה למען האחר ומקומות של הכרת תודה ביש, שהם שני הצדדים של משוואת האיזון. אם פעם אחר פעם אתה חוזר על המילים הללו, הם הופכות למציאות. אני ניגש קודם כל לבסיס, לבקש בריאות לאחרים, העדר של משברים, העדר של בושה. בשביל להגיע למקומות עדינים של שמחה עם האחר על אירועי חיים פשוטים צריך להתחיל מהמילים הגדולות, לאט לאט אותו חומר נפש כהה הולך ומתעדן, הולך ומשתכלל, ולפתע הוא יכול לפנות מבקשת הבריאות הפיזית לבריאות נפשית ולפתע שמישהו מספר לך על הצלחה, אתה מוצא את עצמך נוגע באותם איחולים כלליים שחזרת עליהם בבוקר.
הדבר הנוסף, ואולי החשוב מכולם, הוא האימון להגיד את המילים ממש, לאדם אחר, במציאות. גם אם אתה עדיין לא עומד מאחוריהם, גם אם הם חורקות כשהן יוצאות ממך. להתאמן לברך. באלמנט הזה, ובזה בלבד, יש לרשת החברתית כוח גדול, ואולי גם בבחינת מצווה הבאה בעבירה, הרשתות הללו יגרמו לנו (ואולי יותר מזה לדור שאחרינו) להיות מיומנים וקרובים הרבה יותר בתגובה לאחר וביחס אליו. הרי הרשתות החברתיות, בבסיסם, הם בדיוק זה, מקום להכיר באחר, ולתמוך בו. הפילוסוף עמנואל לוינס, במובנים מסוימים, היה שמח עם ציר החיים בפייסבוק, אם כי היה בוודאי שואל את עצמו מיד כמה מזה נותר לאחר רגעים ספורים. נכון, הרשתות הללו הגיעו כי נוצר ריחוק עצום, כי כלל לא ידענו לדבר האחד עם השני, כי כל מוסד החברות התפורר, ונכון, זה נעשה באופן מלאכותי וממכר, אבל יש שם, בתוך המציצנות ובזבוז הזמן, גם משהו בעל טעם. אולי בעתיד, בשעה שאותו עולם וירטואלי יהיה כבר שחוק ומוכר מדי, נוכל לחלץ את הקלות בה אנו תומכים באחר דרך האצבעות המקלידות ולהפוך את זה למילים, למגע, למלחמה בקנאה.
