לא פשוט להיות פשוט. אמרו את זה קודם, לפני, אבל זה לא משנה. זה עדיין לא פשוט. העולם הזה תמיד מבלבל אותי. המציאות נדמית בעיני כסרט עם מספר קווי עלילה במקביל, כך שאין לי מושג איזו מהן אמתית, איזו דמיונית ומה למען השם הולך לקרות בסופה של הדרמה המפוקפקת הזו שקוראים לה חיים.
ברור, כולנו רוצים להיות טובים. לבחור במסלול הראוי, ללכת בדרך ישרה. אנחנו רוצים להיחשב אנשים ערכיים. אבל, מה לעשות, לא תמיד הנתיב הזה מסומן באורות נוצצים, כמו נתיב ההמראות שמאחורי הבית שלי. לרוב אין לך מדריך עם וסט צהוב ותמרור זוהר בידו המוליך היישר אל עבר המטרה בלי להתבלבל בדרך.
אני מנסה כל מיני שיטות בשביל להצליח להתהלך בשדה הקוצים הזה של המציאות מבלי לכאוב כל כך. אני לבד, אני יחפה, וזה דוקר. לא תמיד החיים מספקים לי אקססוריז משוכללים להגן על עצמי מפניהם.
מדי פעם אני עוצמת את העיניים ומחליטה להתמסר לאינטואיציה שלי, לתת לה להשתחרר מכבלי חוסר הביטחון והספקנות שהיא אסורה בתוכם רוב הזמן. ברגע שזה מתחיל להרגיש טוב, שהיא מתחילה לפסוע צעד, השדון הסקפטי שבתוכי שוב ינקר בי. "היי, את חושבת שאת יודעת? ככה סתם פשוט יודעת? מעצמך? שכחת את הטעות שעשית בפעם האחרונה?". אני מנסה להשתיק אותו, ואת החברים הנודניקים שלו שרוחשים בי עם קולות שניים, ולחזור לסמוך על עצמי. לפעמים אני מעדיפה להידקר מהקוצים אבל לדעת שזאת הייתה הבחירה שלי ויחד עם השמחה על השחרור והחיבור והתעוזה אני מרגישה מסכנה פחות, אמיצה יותר.
יש פעמים שאני דווקא מעדיפה לשאול. לרוב זה את אותם שניים שלושה אנשים קרובים אשר על דעתם אני סומכת ובאהבתם אני בטוחה. אני משכנעת את עצמי שאני פתוחה לרעיונות, אך בסופו של יום בוחרת להתאים את השאלה לאדם שייתן לי את התשובה שאני חפצה לקבל. זה נח, התורנות הזו בה שאלותי מתחלקות בין אנשים שבטוחים שהם תורמים לי מתבונתם, כאשר תפקידם היה בעיקר לחזק אותי בהחלטתי.
קורה ואני מחליטה באימפולסיביות לקפוץ לברכה. לא מסתכלת קודם אם יש מים או מודדת גובה. נכנסת למצב של חיילת, קדימה וחזק בלי לראות, בלי לשאול, בלי לעצור. מתעלמת מהכאב וממשיכה במלחמה. אין זמן לעצור, להתלבט או לשאול שאלות. עכשיו זה הישרדות, פשוט לפעול. לא, זה לא חייב להיות מצבים קיצוניים, זה ממש ביומיום. הילד מקיא על כל הרצפה בדיוק כשהשליח נכנס בדלת עם המוצרים של הסופר, הטלפון מצלצל מהבנק, הבנות רבות מכות והחתולה לא מפסיקה ליילל. אני מנסה להרגיע את עצמי, מרוקנת את המוח, את הלחץ שגואה, את הגועל, התסכול, המסכנות והבלבול ופשוט פועלת כמו רובוט. אחר כך כשירגע קצת נעצור ללקק את הפצעים משדה הקרב.
לא תמיד אני מראה את זה, אבל האמת היא שלרוב אני די אבודה. כשאני בוחרת להסתכל קדימה אל האופק והוא נראה לי כל כך רחוק, אני מבינה שאולי לעולם לא אוכל להגיע אליו באמת. איפה המנוחה והנחלה אליהן שאפתי? ההגשמה העצמית שהבטיחו לי? הסיפוק והשמחה?
אבל כשאני מציצה הצידה, ממש קרוב, אל החצי השני שלי, לבעלי, אני מבחינה שהוא הולך באותה דרך אבל בצורה אחרת. יש לו מפה שהוא מצא והוא דבק בה ולא עוזב, כמו תינוק בן יומו שאלמלא אמו לא היה שורד אפילו יום אחד. אולי זה בגלל שהדרך שלו יותר קוצנית משלי, אולי בנתיב שלו יש גם סלעים ומהמורות ואפילו איזה רימון או שניים מסתתרים שם במעבה האדמה. אני יכולה לנסות לנחש אך איני יודעת באמת את הסיבה, היא טמונה במעמקי נפשו. את התוצאה אני יכולה לראות. היא מוחשית, עקבית, ברורה והיא עובדת בשבילו.
לפעמים אני מקנאה. מקנאה בו שהוא מצא. מקנאה ביכולת לקבל, להכיל, להתבטל למול המורה הרוחני, למול הטקסטים הצמודים, ולהמשיך לינוק מאותו מקור כל הזמן בלי הרף. זה ברור שזה עוזר לו. הוא קופץ מעל הרימונים וניצל כל פעם מחדש וכמו אחד שמצא הוא רוצה לצעוק בקול רם "יש לי תרופה למחלה שלנו. היא כאן, זמינה, מונחת, נגישה ומרפאת". אבל הוא מתאפק. הוא לא אחד שיצעק למרות שזה בוער בו, למרות שהוא רוצה להיטיב עם כולם. במקום זה, הוא הולך לעוד איזו התבודדות.
זה לא פשוט להיות פשוט, במיוחד אחרי כל כך הרבה שנים שהשתדלנו בכל הכוח להתחכם, להראות שאנחנו יודעים, לירוק ציניות לכל עבר, לצבור ידע כללי כאילו זה אבנים יקרות ולהישאר מעודכנים בכל האפנות האחרונות. זה לא פשוט להיות פשוט פתאום ממרום גילאי הארבעים פלוס מינוס, אחרי שכבר חווינו והיינו ונסינו וטעמנו כל כך הרבה. זה לא פשוט להיות פשוט אפילו שגילינו שכל זה לא באמת עובד ומשהו עדיין חסר ועדיין דוקר וכואב לנו המון.
זה לא פשוט עבורו, ובטח שלא עבורי, להחליט לזרוק את השכל הזה שצבר משקל מכובד, זה שאנחנו קוראים לו ה"אני" שלנו, ובמקומו להטמיע לתוכנו משהו אחר ממישהו אחר, זקן, מיושן ובעיקר מת. זה מאוד לא פשוט להכיר חכמה עתיקה, להחליט להתבטל אליה ולחיות לפי התורות והעצות שהיא מספקת. אנחנו הרי רוצים לסלול את הדרך לבד, ולא ללכת בדרך סלולה, אבל אני מביטה בו ולפעמים מרגישה שהוא, הוא מצא את הפשטות שלו. אני עדיין מחפשת.
