1. בהלה. שחפת. קדחת.

לא קל עם פרשת בחוקותי. פרשת הברכות והקללות. קצרה בברכותיה, ארוכה בקללותיה שממש קשה לשאת את זה. זה החלק – הקללה – שהקורא בתורה מריץ ממש מהר. קורא ונמלט. נושא את לשונו ומדלג בין הקללות אל שער היציאה של ספר ויקרא.

בהלה. קדחת. שחפת. שלא נדע. ונדמה שהדבר הכי קשה, יותר מהכאב, מקריסת המערכות או התארכות הטיפול, הוא עלבון אי ההבנה. למה הוא עושה לי את זה? למה עזבתני? מה אתה רוצה ממני? מה לתקן? איפה הנס שהבטחת? איפה הנס שחשבתי שהבטחת? למה אתה מתעלם ממני? תגלה לי.

רש״י ורמב״ם מתארים את השחפת שפותחת את מסכת הקללות כמחלת עור. גם בתורת כהנים מתייחסים אליה כשער המחלות, תחילת הפורענות. לא טיפלת בחיצוני? זה ייכנס פנימה, יהפוך לדלקת. לא שמת לב לזיהום? אוי ואבוי.

שימו לב.

אני חושב שזה לא במקרה שמתחילים בעור ושאותיות עוֹר (הגוף) שוות לאותיות עִוִר (שאינו רואה). התחושה הקשה ביותר כשמתחילה פורענות כזו של מחלה גופנית או מצוקה נפשית היא של עוורון. אני לא רואה. ולא יודע מה לעשות. איך יוצאים מזה.

2. פנים ופנים

אבל האמת שבפרשת בחוקותי יש רמז מאוד עבה לגבי הפרקטיקה של הברכה והקללה. הבנת את הרמז? עדיין לא מובטח שתדע איך לצאת מזה בעצמך. אבל לפחות תהיה לך מפה ביד.

בואו נפתח בברכות. גם הכתוב מתחיל בהן. ועולה בהדרגה לעבר שיא הברכה: "ופניתי אליכם". ורש״י מביא מדרש חכמים שאומר: "פונה אני מכל עסקי לשלם שכרכם. משל למה הדבר דומה? למלך ששכר פועלים ועבדו לו מעט. ורק אחד מהם עבד לו הרבה. וכשבא לשלם שכרם אומר לזה: המתן מעט עד שאשלם לפועלים האחרים את מעט שכרם המגיע להם, למען ימצא לי זמן לשלם גם לך שכרך הרב".

והשאלה שנשאלת לגבי המשל המובא – האם הקדוש ברוך הוא לא יכול לשלם את השכר הרגיל של כולם וגם את השכר המיוחד של מי שעבד אותו במיוחד?

ונדמה לי שמה שהמשל בא להגיד לך זה שאינטימיות, בוודאי אינטימיות עם הבורא, היא תהליך ארוך ואיטי יותר. והשכר שלה – העובדה שאתה יודע איך להתקדם לעבר מטרת חייך כאדם, להיות דומה לבורא, הוא איטי ונקנה בהרבה עבודה. הסוד שרש״י חופר כשהוא מפרש את הביטוי – "ופניתי אליכם" – הוא שאור הקדושה מאיר על דרך איטית מפרכת וקשה. דרך ההשגחה האישית.

וזאת הברכה האמיתית. שיש דיבור. שהשם פונה באופן אישי ופרטני אליך. ואתה יוצא מדרך כל העולם: מהחרב שעברה בעיר, מהמחירים שהאמירו וגזרו רווחה או מהבחירות האחרונות בבריטניה. עכשיו זה אתה מול הבורא בדרך ההתפתחות. ומעכשיו הטוב והרע שמתחדשים עליך הם בסך הכל רמזים להתפתחות.

מעניין למצוא "פנים" גם בפרשת הקללות: "ונתתי פני בכם". ושוב רש״י מזדרז לקבוע ש"פני" משמע ״הפנאי שלי״. שהשם אומר שהוא לכאורה "יעזוב הכל" בשביל לשלם לנו כגמולנו.

וצריך לשים לב לשינוי שבמציאות הפנים. שבניגוד ל"פניתי אליכם", שאור השם פונה אלינו ומאיר את הדרך, ב"ונתתי פני בכם" – הפנים, אור השם, נכנס ו"מתחבא" בתוכנו ואנחנו צריכים לחפש את אור השם, את הדעת, להבין מה קרה לנו. לחפש בפנים. במקרה הזה אור השם בעצם נכנס בנו ומאיר על הנקודה החסרה והפוגמת.

זה לא נעים. בגלל שאור השם הוא אמת. והנקודה החסרה והחולה הזאת שהוא מאיר עליה תאיר ותציק. ולכן נכתב"ונתתי פני בכם, ונגפתם לפני אויבכם". כלומר, המגפה היא לפני ולפנים. וצריכים להכנס פנימה. "ורדו בכם שונאיכם, ונסתם ואין רודף אתכם". אפשר לברוח עד מחר אבל אין ממי ואיך. מי יכול לברוח מעצמו.

אם כך, אנחנו מדברים גם על המחלה ועל מצוקת הגוף והנפש כהשגחה פרטית של השם. הארה פנימית. ישר מהבורא.

שזו דרך אמיצה מאוד להבין את המציאות. מי רוצה מחלות? מי מחפש מצוקות וקללות? בטח שלא אני. אבל צריך אומץ להתבונן.

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר