בסופו של דבר, אנחנו לבד. אנחנו מייצרים כל כך הרבה רעש, שיחות, מסכים, הודעות, ערוצים, דפים, מהדורות, חגים, ארוחות. כל כך הרבה פעילות. יש כל כך הרבה מעגלים שמקיפים אותנו, בני אדם יוצאים וחוזרים, מדברים, מתווכחים, בטוחים בעצמם, מנסים להאמין, מבקשים להאמין, מתאמנים בלהאמין. במבט מבחוץ, אם לרגע נעצור, זה נראה כמו מקהלה חסרת מנצח, בה כל קול מתחרה באחר, וכל הקולות והצעקות מבקשים להכהות את אותה מסקנה, לטשטש אותה, לא לאפשר לה להתקרב, לגעת בנו ביד הקרה והריקה שלה.
יש שעה אחת ביום שתמיד נמלטת מאותו רעש. שעה אחת ביום שכולה כנות, דממה וחשבון נפש. השעה הקשה ביותר שלנו, אבל גם האישית ביותר. זו שבה אנחנו מתייאשים ובה אנחנו פורצים קדימה. השעה הזו היא שעת הדמדומים שלפני השינה, אותו מרווח קצר בין ערות לשינה. אנחנו מרפים את הגוף, הידיים, הרגליים, השרירים, העפעפיים, הכל נשמט ונסגר. אנחנו מרפים את הנפש, מה שהיה היום ומה שרצינו ולא היה, מה שיהיה מחר ומה שלעולם כבר לא יהיה, התקוות, הפחדים והבקשות. אנחנו מרפים כדי ליפול לתוך המוות הקצר שבשינה, וכמו עם המוות הגדול יותר, אפשר להיכנס לשם רק מתוך דממה, רק אחרי שהנחת את הצרור המגובב שלך, רק כשהפסקת לזוז, לנוע, לרצות להגיע.
השעה הזו היא שעה קשה יותר עבורי בימים ובשבועות האחרונים. זהו טור על פרידה, פרידה זוגית, לאחר זמן רב של יחסים חמים, קרובים ומשמעותיים. לאחר בנייה מאומצת של הבית השברירי, שהוא תמיד המקום החזק ביותר ובאותה מידה האתר שבו אנחנו מוכנים להיות הכי חלשים. לאחר פתיחת החדרים הפנימיים לעוד אדם. אחרי כל זה אותה לחישה היא כבר לא לחישה, אותו קול שנמצא תמיד שם, אורב מאחורינו, מלווה אותנו מבלי להראות את פניו, אותו קול מופיע בשעת הדמדומים ומוסר את עצמו בהתלהבות, צעקן, שמח על שעת הכושר. בסופו של דבר אנחנו לבד, הוא אומר, ומונע מהשינה לבוא, חוזר על עצמו שוב ושוב במין שמחה נקמנית, מזכיר את מה שהיה אמור להיות מופיע, ואת מה שהוחמץ. פרידה, בוודאי, היא אתר מוכר לכולנו, כולנו עברנו בתחנה הזו, שיש בה סדקים וכתובות גרפיטי, כולנו עברנו בכל זאת כל אחד עומד שם בשעת חצות לבד. הכביש מלא תחנות בודדות, ובכל אחד מהם אדם אחד, ופנס בודד מאיר את ידו השמוטה.
בסופו של דבר אנחנו לבד, ואותו לבד פירושו הניסיון העיקש לפענח את הקיום, להבין מדוע ולמה, לאן ללכת ומתי. השאלות והתשובות מופיעות בבהירות הגדולה ביותר באותה שעת דמדומים, שיש בה גם סכנה, אבל גם אפשרות. אולי כמו תמיד, פניה העתיקות של הקלישאה הם עדות על הצדק הטמון בה: היכן שמצוי השבר, מצויה גם האפשרות. אותן שעות בין לבין, בבהירות הקשה של חוסר ההגנה, הם אולי גם הרגעים שבהם אפשר לנסות לארגן מחדש את החפצים הפנימיים, לראות מה הוזז ממקומו ומה מנע מהבית להוסיף ולעמוד, לראות מה צריך להזיז בכדי להכניס יותר אור, יותר אוויר לתוך אותם חדרים. השינויים, המקום שבו משהו מומר במשהו, עוד צליל נוסף לתיבת התהודה הפנימית, הם מה שלבסוף נזכור במבט לאחור.
אבל הנה, שוב אני עושה את זה, שוב אני עושה את מה שדיברתי בגנותו בפסקה הראשונה, עושה כי כך אני רגיל. שוב אני מרעיש עם מילים, הסברים, שעות מיוחדות וחפצים שצריך לשנות או לחדש. שוב אני ממלא את הדף הזה במילים, ברעש, מוצא הסברים, בונה משוואות ומנסה לחזק את עצמי. שוב מספר לעצמי סיפור, כי כל מה שאנחנו עושים הוא לספר סיפור, תמיד, בכל רגע, סיפור חברתי ומשפחתי ואישי. סיפור על כך שמה שנשבר היה צריך להישבר ומה שנעקר הוא רק הכנה למה שיישתל, כל זה בעוד שמה שיש באמת בדף הזה, באצבעות המקלידות, בראש שחושב, בנפש, מה שיש פה באמת, מה שיש בי באמת, הוא ריק. ושקט. ובלבול. אני עומד באמצע מקום שאין לו סוף ואין בו צל. הוא חשוף, מדברי, חסר הגנה, מקום שמצוי בצהריים, ללא עננים, מקום רחוק מהמדרכות העמוסות, מהתנועה הקדחתנית של החיים.
כבר כתבתי פה על הצורך לעמוד ולתת לעצב להתנגש בך וכבר כתבתי על הצורך לעמוד בחרדה ולתת לה להעיר אותך, כתבתי, אז מה? המילים נמוגות עכשיו במקום הצחיח הזה, מתפוגגות בקלות כמו עשן. נעלמות. חסרות משקל ונוכחות. כל מה שנותר הוא המרחק, חסר הפוגה וחסר סיום. זחוח, נטול יחס ועומד ללא תזוזה. אפילו הטור הזה קצר מכל הטורים שכתבתי עד היום. את צמד הפסקאות שהיו אמורות להופיע פה ולמלא את הטור הזה עד סופו, תקראו כדממה.
תודה על גילוי הלב והשיתוף