בדרך אל מסע בן חודשיים מעבר לים (ממנו יקבלו הקוראים, כמה שיש כאלה, דיווח צמוד), עברתי לכמה ימים אצל אמי, בהתנחלות שבה גדלתי בחבל בנימין. החזרה הביתה היא רגע נפשי מורכב ועמוס. כל חזרה כזו היא עמידה מול מראה יוצאת דופן. במהירות מתחלפת מולך דמות באותה מראה, היא קטנה ואז גדלה וחוזר חלילה, אתה עומד מול עצמך כילד, כנער, כאדם מבוגר. התנועה הזאת במראה היא, במילים פשוטות, חשבון נפש.
נקודת ההתחלה של אותו חשבון היא אולי הנוקבת מכולם. קשה לעמוד מול הילד שהיינו, כמעט בלתי אפשרי, הרי אלו מבנים נפשיים שונים בתכלית. איננו יכולים לחדור לאותו גוף קטן וגמיש, סקרן, תמים, נלהב, חוקר הכל בידיו ובפיו ובעיניו. חלקת אדמה קטנה נראית לו כממלכה כבירה, העולם שמחוץ לבית נראה לו אגדי, לא מובן. קשה לעמוד מולו כי הבגידה גדולה, ואין ממנה חזרה. עזבנו אותו שם, על הגבעה ההיא, השארנו אותו בקיץ הפתוח ההוא ומעולם לא חזרנו, הגב שלנו רק הולך ומתרחק ממנו. הנוף, הסירה הקוצנית העולה על הגבעות, מורדות מדבר יהודה, העיר הפלסטינית רמאללה, כולם החזירו אלי את אותו ילד, מביט מהמרפסת לעבר הוואדי, שומע את הקולות, מתחיל לפענח בהתלהבות את העולם. אותה בערה מחפשת דרך לחדור אלי ולא מצליחה, כולי כבר כבד מידע ומשוואות.
ואחריו מופיע הנער. אותה דמות סוערת וכועסת, מבולבלת. המרד שטען את גופו, שלח אותו לבדוק את הקיום בעצמה וללא פשרות, לא מוכן לקבל את התירוצים וההסברים החלקיים, את העמדות הפנים והמחוות הריקות. אותו נער שידע שהוא מתחיל עכשיו משהו שיימשך זמן רב, שידרוש ממנו משאבים רבים, שיכריע את חייו ובכל זאת הוא מרד, שינה את חייו והחל לסמן את השביל הבודד, החל לדבר בשפה חדשה, פרטית. הוא יצא בכדי להיכנס למקום חדש אותו הוא בנה, אותו הוא עיצב, אך היכן אותו נער? הוא מתבונן בי בשבילי היישוב ופניו מאשימות, הם מציבות מולי דרישות שאיני יכול כבר לעמוד בהם. הלהט, הרעננות, האומץ, כל אלו הלכו והתמעטו, הלכו והפכו לתנועה מתונה יותר, הכרחית מול עודף המשימות וההתחייבויות של החיים הבוגרים. הוא אינו מוכן לשמוע, כי הייתה שם הבטחה באופק, משהו עצום וצבעוני שעמד להגיע, משהו שהתחלנו ללכת לקראתו, והוא עוד לא מוכן לוותר עליו. כשאני מנסה לשכנע אותו הוא מביט בי בבוז.
החייל שהייתי מופיע אחריו, שלוש השנים היחידות בחיי שהשיער היה קצר, ולא רק השיער, גם הנפש קיצרה את עצמה. דווקא מולו אני רוצה לעצור רגע, לדבר אתו כשהוא יוצא ביום ראשון מהבית, התיק על הגב, הנשק מכה ברגליים, הראש שפוף, דווקא מול הדמות שלו אני רוצה לעצור, להגיד לו משהו מנחם, שזה יעבור, או שזה יחזק אותו, אבל הוא ממהר להתרחק ממני, כועס. הוא פוגש חלקים שלא ידע שקיימים בו, הוא נאבק. הגב שלו מופנה אלי, הפנים שלו מטושטשות, כפי שהם היו אז, כשהוא טשטש את עצמו, מחק את עצמו כדי לשרוד את השמירות והמעצרים והמארבים. כל מה שאני אומר לו נופל במרחק בנינו, אני חושב על החברים שלו, על כל אותם נערים צעירים בחדר הצפוף בחברון, בשכם, בג'נין.
והנה, עם בגדים צבעוניים ורפויים. רזה, שזוף, חזק, הדמות שחזרה משנות המסע מחוץ לגבולות הארץ. זה שעלה על הרים, ירד ורקד, שחה, איבד את עצמו ומצא, ושוב איבד ושוב מצא. אני מנסה להבין מדוע הוא חזר, מנסה לעצור אותו רגע כשהוא מתפרץ בכזה להט אל תוך החיים. למה אתה חוזר, אני מנסה לשאול אותו, מה ביקשת למצוא פה חזרה, מה אתה מבקש לעשות עכשיו כשהדרכים נעלמו? אני רואה אותו משיל מעצמו לאט את החום והפתיחות שהוא רכש במסעות, אני רואה אותו מתכווץ חזרה, נועל נעליים, מתלבש בשכבות, מתקשה להמשיך עם היוגה והמדיטציה. אני מנסה להגיד לו משהו מול תחושת הכניעה, לספר לו על הרווח שיש בשגרה, על ההתעמקות והשורשים, על האפשרות לצאת למסעות ולחזור. אבל לפני שאני משכנע אותו גם הוא מתפוגג.
כל אלו חוזרים ובאים ומתקרבים אל הדמות העכשווית בטיול של שעות הערב, אחרי החום הגדול, עם הרוח הקלה של השומרון, ריח הקוצים והתאנה. אני יורד במורד הכרמים ואל עבר עתיקות העי שבקצה הישוב. כל אותן דמויות יושבות זו לצד זו על הסלע האהוב עלי בקצה גבעת העתיקות, מול הנוף הפרוע והמסוכסך של ואדי מכמש היורד ונוגע במדבר וסופו בים המלח. הם כולם יושבים שם על הסלע, הם כולם ישבו שם, שנה אחרי שנה, הביטו לעבר המרחק, שהיה העתיד וניסו להבין אותו, או אולי ניסו להבין את עצמם.
והנה אני יושב על הסלע הזה שוב. הסירה הקוצנית נוגעת ברגליים, עשב יבש יורד בגל אחיד כלפי מטה, שקט סמיך של קיץ. גם אני מביט לעבר העתיד, לעבר מה שעומד לבוא: המסע, החזרה, הבנייה מחדש של החיים. עדיין מבקש לפענח, עדיין נע בין רגעים של השלמה לרגעים של ריחוק. הם מתקרבים אלי, הילד, הנער, החייל, הבחור הצעיר. לא התרחקנו כל כך אני אומר להם, הנה, אני מביט כמוכם, באותה בהלה ואותה סקרנות, מאותו מקום בדיוק. רק החומר, הגוף, משתנה. אני מזיז עם הרגל עפר ואבנים, בוטח בעולם ואז חושד בו, קם, מנער את הרגליים מהאבק וממשיך.
יונתן ברג הוא משורר, סופר ונווד. הרומן הראשון שלו, ״עוד חמש דקות״, שעוסק בילדות והתבגרות בהתנחלות, ראה אור באחרונה בהוצאת עם עובד
נוגע ללב.
יונתן התרגשתי לקרוא. פרצת עוד שכבה בסכר. השאר אותו כך והמשך לכתוב. אשמח לקרוא הלאה את רשימותיך מהמסע.
חקוקה לי בראש התמונה שלך מקיץ 2002, יושב בתוך בית ערבי בשכונת מאסקן-א-שעבייה בשכם, לא רחוק מהלונה-פארק הנטוש והמתפורר, עם גלגל הענק שחדל מלכת, ימים ספורים לפני חופשת השחרור שלך, מחכה בסבלנות אין קץ שהשעון יראה שהגיע חצות הליל, כדי שתפתח בטקס, תבעיר דף נייר טואלט, ותכריז בקול שנשרף עוד יום, עוד יום בדרך אל החופש, עוד יום שנשרף ולא ישוב.
וכמה ימים נשרפו כבר מאז ולא ישובו. וכמה חיילים.
תודה על השיתוף, מעורר.