1. ליאון, לשון ומשרוקית
גם בשבת שעברה היה לוהט. יש לה לב חם, לתל אביב. יצאנו מבית הכנסת מוכי תדהמה. נורא חם. ולח. "ליאון, זה רק התחיל", הפצרתי, "בשביל מה אתה מלמד יוגה? בחייך, תעביר לי כמה תרגילים להוריד את הטמפרטורה של הגוף".
"יש תרגילים", הוא ענה בחוסר חשק, "אבל קח משהו פשוט בינתיים, תעשה ככה", אמר ועיגל את הלשון לצורת u או משרוקית, "ושאף אוויר"
"ככה?" שאלתי, "וזה הכל"?
"זה לא הכל", הוא הסביר "אתה צריך גם להוציא את האוויר דרך האף".
"ברור. אבל זהו? זה עוזר?"
"אתה מקרר את הלשון ככה."
"אבל אני יכול לשתות מים עם קרח ולקרר את הלשון"
"נכון"
"אז מה טוב בזה?"
"שאם אתה במדבר למשל, אתה יכול לעשות עם הלשון ככה."
"אבל אני פה. ויש לי מים קרים במקרר".
"וגם מזגן. למה שלא תפתח מזגן?"
- ערב שבת – הלך הקומפרסור
ובינתיים הלך וחלף עוד שבוע. ותכף שבת. ואני מתכונן לעשות הרבה משרוקיות בלשון. כל השבוע המזגן חרחר ואתמול הגיע הטכנאי ואמר שהלך הקומפרסור. רק בשלישי הבא יביאו חלפים. בינתיים אנחנו כאן כל המשפחה דרוכים, מפורקים ומקווים לטוב. זה מדהים התלות הזאת במכונה, של אנשים בריאים וחזקים בסך הכל. ברור שבעולם שבו כולם מתקררים מלעשות משרוקית עם הלשון היינו פוחדים עכשיו פחות, אבל יש משהו בלתי מוסרי בעליל בלקרר את רשות הפרט על ידי פליטת נשיפות חמות לרשות הרבים.
מצד שני "לקרר" זה צורך קיומי. כמה מריבות משפחתיות, מכות בין אחים, דיבורים מכוערים, והתמוטטויות עצבים מנע המזגן או לפחות ריכך. אתה חוזר הביתה בקיץ שבור ורצוץ. אם המזגן עובד, אתה בבית.
- 3. אבל אין מזגן שיודע לקרר את הקיפוח
מה שכן, כנראה שאין מזגן שיודע לקרר את תחושת הקיפוח. פרשת קורח נפתחת בברית מקופחים קלאסית. קורח הוא בן האליטה של משפחת קהת משבט לוי. הוא לא קיבל את נשיאות המשפחה, שלפי ההיררכיה המקובלת הייתה אמורה לכאורה ליפול בחלקו. אז הוא מגייס את האליטה של שבט "מקופח" אחר, שבט ראובן, שבט הבכור, שאחרי שקיבל עליו את מנהיגותו של שבט יהודה, נדחק באופן מעליב בתרומת הנשיאים להיות אחרי שבטי יששכר וזבולון.
באופן שיחזור על עצמו אינספור פעמים במהלך ההיסטוריה, קואליציית הקיפוח הזאת לא באה ותובעת את עלבונה האישי אלא יוצאת בקמפיין ארסי, בשם טובת הכלל איך לא, נגד כהונתו של אהרן ובעצם נגד כל המבנה ההיררכי של חברת בני האדם. "כולנו היינו בהר סיני", אומרים קרח ועדתו. "אור השם נמצא בתוכנו". הבטחתם אחדות, אמרתם שנהיה ממלכת כוהנים, אז למה אתם מתנשאים עלינו?
רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְהֹוָה. אין כאן באמת צדק. משה עשה פרוטקציה לאחיו. נתן לו ג'וב.
משה שומע ונופל על פניו. רש"י מדגיש שנפילת הפנים הזו אינה לשם תפילה כמו בפעמים הקודמות אלא שהוא נחלש "מפני המחלוקת". ומוסיף שמשה נופל פשוטו כמשמעו "על הפנים" מפני שזאת כבר הפעם הרביעית שבני ישראל חוטאים ומקלקלים ומי יודע אם השם יוסיף לסלוח גם בפעם הזאת.
נדמה לי שזה לא רק ה"פעם הרביעית" שמפילה כך את משה. אלא שהוא יודע שאם התחלנו עם קיפוח אין הרבה טעם להמשיך. כי אין באמת תשובה לתחושת הקיפוח. מה יגיד משה: אני נבחרתי על ידי האלוהים? אהרן נבחר? איזו מין תשובה זאת? מה תגיד לבן אדם גידם שישאל איך זה פיר שלך יש שתי ידיים והוא קיבל רק אחת?
אבל יש כאן עוד משהו להבין. הנטייה של המקופחים להפוך את השולחן לגמרי נובעת מזה שאני חייב להאשים מישהו בנחיתות שלי, כי אחרת את מי אני אאשים? את האל? אני לא יכול לסבול שהבורא נתן לי נחיתות. שהוא "אוהב" אותי לכאורה פחות. זה יגמור אותי. אז יותר נוח נפשית להפיל את זה על הזולת.
- ובעומק העניין
זה עדיין קשה: מה כל כך נורא במחלוקת? מילא עגל הזהב. מילא דיבת המרגלים. אבל איך יתכן שמחלוקת שכזו (אוקיי, שלא לשם שמים), מפילה את משה ברמות הללו, ומביאה את האדמה לפצות את פיה ולבלוע את החולקים?
- שאלתי את עצמי: מה כל כך נורא במחלוקת?
ומה שהסתובב לי בראש כל הזמן הזה הוא שתחושת ה"מקופחות" של אדם נולדת מעצם המחלוקת. מהתפיסה שלנו כחלוקים. כישויות עצמאיות נפרדות. מלראות את עצמך כ"כל העולם" במקום את התפקיד המיוחד שלך בתוך העולם.
ואז זה באמת בלתי נסבל איך אתה קיבלת ככה ואני קיבלתי ככה.
כלומר שבשיחה הכמוסה הפנימית, בכל פעם שאני מסתכל על עצמי כיחידה נפרדת ולא כחלק מהתזמורת הגדולה אני אמצא קיפוח. חתיכת קיפוח בממדים העצומים של כל המרחק ביני לבין האינסוף.
- ועדיין
יש בסיס נכון ומכוון בטענה של קרח ועדתו. שהרי אם המגמה היא להסיר את הלוט מעל האמת המאחדת ואם אכן אור השם בתוכנו, הרי שכל אחד הוא גם "קצת" משה ו"קצת" אהרן. ויש משהו מאוד מגביל ומעכב בשיטה ההיררכית, שהחזן יתפלל בשבילנו, או שהמנהיג יחליט בעבורנו.
ובאמת לא עוזר כלום – לא האדמה שבולעת את קרח ועדתו ולא האש ששורפת את מקטירי הקטורת שחולקים על כהונתו של אהרן. העם חם ולא מתקררת דעתו עד שמשה מכניס את מטות נשיאי השבטים לקודש הקדשים באהל מועד ומטה אהרן חוזר כענף שקדיה פורח, חונט וגומל פרי.
לכאורה נראה מהכתובים ששלבי יצירת הפרי נעשים בפנים ושמשה מראה לעם את התוצאה המוגמרת – ענף עם שקדים. אבל לי נראה שהכתוב מטריח עם שלבי הפריחה, הציץ והפרי כי זה מה שמשה הראה לעם. את התהליך האיטי והמפורט של הפיכה מיחידה אוטונומית סגורה ויבשה לגוף חי פתוח ומופרה. זה התהליך שהתורה רוצה להעביר, זה מה שנקרא – "קדושה" וזה מה שקירר לבסוף את דעתו של העם.