בפעם הקודמת דיברנו על מקומה של הביקורת בעולם המודרני, הפעם נדבר על הביקורתיות כתכונה נפשית. ביקורתיות כתכונה לא באה מהמקום השכלי, ההכרתי, אלא פעמים רבות ממקום שספג ביקורת. במקרים לא מעטים אדם שנפצע מביקורת, במקום שיהפוך להיות אדם בלתי ביקורתי, מתון יותר ועדין, נוטה להעצים את התכונה הזו בנפשו.
איך על אדם להתמודד עם תכונת נפש כזו?
בראש ובראשונה מודעות. הכרה בכך שאני אדם ביקורתי.
מי שנוטה כל הזמן להעיר לאשתו, לילדיו, לחבריו לעבודה. אדם שנוטה לראות את החסרונות והבעיות, יש סיכוי טוב שהביקורתיות הזו היא לא משהו שכלי, שמקדם ומשפר את המציאות, אלא התנהגות פוגענית שאולי יוצרת אנשים מצליחים אבל מרסקת אותם מבפנים.
הגישה המנוגדת לכך לא אומרת לטייח, להתעלם, לראות רק את הטוב ולהתעלם מהראוי שיפור, אלא לראות קודם את הטוב, כי אם רואים קודם את הרע, רואים רק את הרע, אבל אם מסתכלים קודם על הטוב, המבט על הרע הוא יותר מאוזן. טיבו של הצבע השחור שהוא משתלט על כך המרחב. האדם הביקורתי צריך להתאמן להקדים את ראיית היש, ראיית הטוב, ראיית הקיים לפני העברת הביקורת. הטכניקה הפשוטה והמוכרת לכך: פרגון לפני הערה.
החפץ חיים, אחד מחכמי הדור הקודם שכתב ספר מקיף הדן בלשון הרע ורכילות, קרא לראייה זו "לצדד" – לפתוח עוד צדדים. עוד אופציות. לראות תמונה רחבה. להכניס צבעים אחרים. להקדים מבט על הטוב ורק אחר כך להביט ולטפל בחסרון.
