הבדיקות היו מדאיגות. הניתוח עבר בסדר. הטיפולים היו קשים. ה"פרס" עליהם היה חיידק מסוכן שעבר ונכנס ובא לבקר. חצי שנה אנטיביוטיקה כבדה במרשם משרד הבריאות. דחי אל דחי. זו הייתה תקופה אפלה. מעבר לסבל הפיסי, מעבר לדאגה אפילו, התחושה הבלתי נמנעת הייתה שמישהו "מחפש" אותי. דן אותי. שאיזה סוג של הגנה נפרץ. ענני הכבוד התפזרו.
אתה לא יכול שלא לתמוה מדוע. או יותר נכון, מה הדבר שהמחלות האלה ומי ששלח אותם רוצה שאני אעשה. מה הקלקול? ומה התיקון? אתה מנסה כך ומנסה כך. אומרים לך כך ואומרים לך אחרת. תקופה אפלה.
אבי
בתוך התקופה האפלה ההיא, חורף 2015, כשאני מסתגל ומתאושש בתוך הסיטואציה, קיבלתי מייל מחבר נעורים. אבי קסטרו, מגימנסיה הרצליה. הרבה זמן לא נתראינו אבל הפייסבוק וההופעות האחרונות של פונץ' חיברו אותנו שוב.
"יש לי שיר", אבי כתב, "ואני צריך שתלחין אותו"
"אני לא יודע להלחין שירים של אחרים" עניתי.
אבל אבי התעקש שזה חשוב. נפגשנו. תולעת ספרים. רחוב מאזה תל אביב. הזמנו הפוך. כבר מהמיילים חשדתי שמדובר במשהו לא טוב שקרה. הוא סיפר לי שבקיץ שעבר הוא איבד את בן הזקונים שלו, בן בנימין קסטרו, האהוב שלו, הגיבור שלו, הכוכב שלו. מחלת הסרטן. התאפקתי שלא לבכות ואחר כך התאפקתי שלא להתאפק. וכבר לא ידעתי מה לעשות חוץ מלהציע שנפגש שוב. ואחר כך שוב.
שיר לְבּן
השבוע יצא לרשת ולתחנות הרדיו "שיר לבן", הפרי של הפגישות הללו, של שנה עבודה עם המפיק המוסיקאי הנפלא וחבר הנפש נדב אזולאי. ושל החברות המחודשת והיקרה שנבטה וצמחה לה בתוך תקופה אפלה.
מוזר. זו הפעם הראשונה שאני מוציא סינגל, שיר חדש, ואין לי תחושת האופוריה הטבעית המתבקשת. הכל על הבהונות. הכל בזהירות. את הרשימה הזאת אני מקדיש כמובן לאבי, חברי הגיבור ושותפי לשיר ואת דברי התורה שיהיו, לעילוי נשמת בן בנימין בן אבי קסטרו זכרו לברכה. בואו נגיד כמה דברים. יש לי דווקא רעיון או שניים לא רעים בכלל אני חושב.
זאת חקת התורה
עוד מבלי להכנס לסתרי אותיות (ויש כאן כמה עוצרי נשימה של ממש) ברור שפרשת חקת באה כנגד הפרשה הקודמת, פרשת קורח, והשאלה העצומה שהיא הרימה לאוויר: אם בעצם הכל אחד, אז מי צריך את כל ההפרדות וההגבלות האלה שתורת משה מלאה בהן? או בלשון המשורר: למה לא, למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא כבר מחר?
בהתאם, פרשת חקת מקיפה וסוקרת את ההגבלה המשותפת לכל עסקי העולם הזה – המוות. המוות כחידלון אנושי. המוות כהחטאה נוראית של כוונת הבריאה. וגם: המוות כמגדיר הנאמן ביותר של מהות החיים. כבר כתבתי כאן בשנה שעברה שרק כשהאדם מסתלק, נפטר, או עוזב את המקום למקום אחר, אפשר להעריך את התרומה האמיתי, הגלויה והסמויה שהוא הביא איתו.
ואני יכול להוסיף עכשיו שמה שעולה מהפרשה שבה נפטרת מרים, נפטר אהרון ונגזרת מיתה על משה, זה התבררות המקום או התפקיד הרוחני שכל אחד מהם משקף. בעצם שלשה מימדים של מה שאנחנו קוראים – העבודה הרוחנית של האדם בעולם החומר וההסתר.
משה מגלה את אור הדעת. את החיבור של האדם עם החכמה. עם ההארה. נביא הנביאים. כשהוא נפטר, לא נודע מקום קבורתו, שנתפס (כך דרשו רבותינו) אצל התחתונים כגבוה ואצל העליונים כנמוך. כי החיבור בין גבוה לנמוך, בין רוח לחומר, בין שמיים לארץ, זה האור שמשה גילה בעולם. את האפשרות של כל אדם להתחבר למקור בדרך ברורה ומוסדרת.
בגלל זה האפקט של פטירת משה היה שהמן, לחם השמיים, האנרגיה שמגיעה מהחכמה, פסק לרדת. אנחנו תופסים שהמידה שמאפשרת את הקיום הניסי של לחם שמיים ואנרגיה של חוכמה היא מידת משה – ענווה.
ענני הכבוד
אהרון מגלם את השמירה על הנקודה הפנימית, על הקשב ועל טהרת המקום שמקבל את החוכמה. זה לא סתם שרק אהרון נכנס לקודש הקדשים. ושדיני טהרה של כהנים חמורים יותר. אתה יכול לראות או לשמוע את הדברים הכי חשובים ואקוטיים וכלום לא נכנס אם אתה לא במודעות הנכונה. צריך להיות מרוכז. צריך לדעת. לזכור. לתרגל שוב ושוב את הרעיון שהבריאה מדברת אליך ובשבילך.
אחרי שאהרון נפטר, אומר הדרש, ענני הכבוד ששמרו והגנו על העם במסעי המדבר נתפזרו. ההגנה נפרצה. המבנה נשבר. אבל הדרש עוד הולך רחוק יותר ומוצא בכתובים רמזים למיני מלחמת אזרחים שפרצה בעקבות פטירתו של אהרון. אנחנו יכולים ללמוד שמידת השלום, מידת אהרון, היא הכרחית בשביל לשמור אותנו מוגנים מהשרירות והבלבול שחווית החיים על פני כדור הארץ משווקת עד לבית טוונטי פור סבן. יותר בשלום זה אומר יותר בפוקוס. יותר מוגן. ענני כבוד.
הבאר של מרים
אבל עוד לפני משה ואהרון, בפרשה שלנו ממש, הראשונה ללכת ממשפחת הנבואה היא מרים. פטירתה של מרים מסבכת את האחים. הבאר של מרים, זו שממנה שתו בני ישראל ארבעים שנה, נעלמת יחד איתה. משה מצטווה לדבר אל הסלע. לא מוצא את הסלע. ובסוף משתמש בטכניקה במקום בחוכמה, מכה בסלע ויורד ממדרגתו.
מרים אם כך מגלמת את ההתפרטות של החכמה בעולם. את הבאור (באר) של הדברים. צריך מידה יתרה של הקרבה כדי לשתף את הכלל בחוכמה. להסביר. לרדת למקום של הזולת. לשפה שלו. לחוויה שלו. זה לא סתם שמשה אחרי מרים, שמתקשה עם כל הביזנס והפוליטיקה והדרכים הראשיות והצדדיות של באור הדברים, פונה אל העם בחריפות ואומר: שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים. המרים אותיות מרים. זה, אומר משה, עניין הבאר והבאור, שייך למרים. זאת שהתפללתי עליה אל נא רפא נא לה. ויתכן שהעונש הכבד שנגזר על משה בעקבות פרשת מי מריבה, ההכאה על הסלע ו"שמעו נא המורים", מלמד שמשה ואהרון היו צריכים להכיל את מידת הביאור של מרים ולהוות אותה עכשיו בעצמם כי כל המידות כולן נמצאות בנו ומחכות שנפרח מתוכן וכל זמן שחיים – אין לנו רשות או זכות לוותר על אפילו על פריחה אחת.
