אהבת חינם במבצע

משמעת עצמית זה לחלשים, נדרים זה לא מו"מ עם בורא עולם, והפרויקט של החברים של יוסי, "שלושה שבועות של אהבת חינם" מנסה, ואפילו מצליח, להפוך את הרשת למקום טוב יותר
אהבת חינם במבצע
  1. בגאז' מלא מלפפונים

בן דוד שלי, שגם הוא נקרא יוסי בבליקי, היה בצעירותו מר ישראל ואלוף הארץ בהרמת משקלות. אחר כך, כשהוא נאלץ בעקבות פציעה לעזוב את התחום, כל השרירים האלה הותכו לכרס, שהלכה ונתכרסה לה עד שעלתה לבן הדוד שלי על כל העצבים.

אנחנו הבבליקים מסבירי פנים אמנם אבל כשמעצבנים אותנו אנחנו הולכים עד הסוף. יוסי נסע לשוק הסיטונאי, מילא את כל הבגאז' של האאודי במלפפונים ירוקים וניזון מהם ורק מהם מצאת החמה ועד להסתלקותה לאלתר של הכרס, שלקחה איתה גם את הפימה ועוד כמה חתיכות עסיסיות. ומאז ועד ליום הזה – יוסי אדם שמח ורזה.

אדם מרשים מאוד.

  1. דיאטה היא הגורואית של המאה ה- 21

איפוק. דבקות במטרה. התגברות על החשק. אלה מידות שאנחנו אוהבים לאהוב ולקדם. ובאמת שראיתי אנשים כמו יוסי שעובדים איתן ועושים ניסים ונפלאות ממש. אבל איפוק יכול גם להפוך בקלות לבית חרושת לקיבעון. להמנעות. לתירוץ משכנע ואהוד על הסביבה להשאר במקום. לעשות ועוד ועוד חזרות מפחד הבמה. לא להתחבק ליד הילדים. להיות חזק. לא להסחף. רק לא להסחף.

יש משהו בהתאפקות ובהסתפקות, בטח אם אתה אדם דתי, שמרגיש נכון. דע את מקומך שכזה. השאלה היא האם זה מקומך, או שזה היה פעם מקומך. שום מקום לא נשאר במקום. כך שלדעת באמת את מקומך חייב להיות בתנועה ותוך כדי שאפתנות מקסימלית.

ותמיד תמיד לזכור שהמטרה היא לא להתאפק. המטרה היא להבין ולשמוח ולהעביר הלאה.

  1. 3 שבועות של אהבת חינם

בחמישי האחרון ברדיו, כשעוד הבושם הפלאי של blue bound החדש של נועה בביוף עומד באוויר האולפן, ואחרי שנפרדנו בהתרגשות רבה, פרצו אל המיקרופונים שני אנשים שאני גאה לקרוא להם "חברים שלי". כשפרידה אלק ואורי וייל השיקו לראשונה לפני שנתיים את מיזם הפייסבוק "3 שבועות של אהבת חינם" הרגשתי כאילו מישהו פתח מזגן על באמצע רחוב אלנבי בתל אביב. עכשיו רק אני מתחיל להעריך על מה ולמה.

אנחנו מדברים כמובן על שלשת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב. זמן של אבלות על נפילת הממלכות הקודמות, על חורבן הבית, על הגלות, על הייסורים, ובעיקר, אם אתה אדם מאמין, על הניתוק וההסתר. זה זמן שבתוספת החום והלחות הנוראה כאן בגוש דן, היתושים, הסירחון, העצבים והמדוזות, באמת הולך ונהיה משנה לשנה ספורט אתגרי ותרבית דיכאון ומחלות.

אבל הרי כל המטרה  של הבלוז היהודי החמור הזה היא להצביע על חור גדול בהבנת השליחות שלנו בעולם הזה: לייצר אהבה. חמלה. שיחה. הזדהות. ואהבת לרעך כמוך.

טבעי שבכל השנים הנוראות שאי אפשר היה לעשות את זה בגלוי מאימת הצורר, האבל היה אופציה בלעדית.

אבל הימים אחרים תודה לאל. כך שאפשר אמנם, איך שנכנס י"ז בתמוז, לבכות אוטומטית שאוף כמה נורא ומתי כבר נעשה אהבת חינם. ואפשר לקום ולעשות. וכשפרידה ואורי התחילו עם הפרוקט הזה של משימת אהבה וסולידריות בכל יום מימי בין המיצרים, נזכרתי שהרעיון הוא לפתוח את המיצרים ולא לקדש את האבלות עליהם. בזמן הזה אתה כבר לא יכול להיות שבע רצון אם הצלחת לצום ולהיות עצוב. בימים האלה, אם אתה בריא ובעל יכולת לעשות – להיות שמח שעמדת באבלות בהצלחה  – זה דבר והפוכו.

וזה לא רע כל הבלוז הזה. בטוח שצריך את זה מדי פעם. אבל רק ככלי להשתנות. ועכשיו כאן בארץ ישראל, בריבונות החדשה, זה כבר זמן להשתנות. הפעמון מצלצל.

וטיפה בהרחבה על המיזם היפה: אנחנו מדברים על קבוצה הולכת וגדלה וכמובן פתוחה למצטרפים חדשים, שמעלה משימה יומית למעשה אחד של אהבה, חוצה מגזרים והשתייכויות – מהמלצה על עסק קטן, דרך שרשור המלצות נתינה (למי נכון וכדאי לתרום), יום אקולוגי, פיימינג במקום שיימינג, ועד להקדשת שיר לחבר פייסבוק. משימה יום יומית שכזו. פשוטה. לא קשה. תצטרפו.

  1. מתנה זה יותר טוב

נדמה שפרשת מטות פותחת במקום שבו פרשת פנחס מסיימת. נדרים שם, ונדרים כאן. אבל עם כל המסתוריות המסוימת שאופפת את מהות הנדר שבפרשה שלנו, קל וברור לראות שדעת שמיים הרבה יותר נוחה עם הנדרים שבסוף הפרשה הקודמת, הנדרים שאדם נודר להביא קורבן מתנה ליושב מרומים. הנה כך מסתיימת פרשת פנחס: אֵלֶּה (את הקורבנות האלה) תַּעֲשׂוּ לַיהוָה בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

ניכר שכאן, בעניין המתנות, הנבואה של משה שופעת ומרחיבה: ככל אשר ציווה השם את משה. אבל כשזה מגיע, תוך שנים שלושה פסוקים, לנדרים של פרשת מטות, נדרים שבהם אדם גוזר איסור או מניעה על עצמו, הנבואה של משה מגבילה מזהירה ומחסרת: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.

לא "ככל אשר ציווה" כמו למעלה, אלא רק "זה הדבר". כשדיברתי על "זה הדבר" עם חברי הטוב אבי יקיר, הגבאי המיתולוגי של בית הכנסת סקרנביץ', הוא טען בלהט שעניין הנדר והתנאי נגוע כמעט תמיד באבק של אלילות, שאדם אומר: אני אחסר את עצמי בכך וכך והשם בתמורה יתן לי כך וכך. את המשא ומתן הזה התורה מנסה לעדן ולמתן.

ואני חושב שאפילו אם נאמר שיש גם מצב שאדם נודר לחסר את עצמו באיזושהי הנאה בכדי לטהר את עצמו ולהכניס שפע וצלילות ואור השם, גם כאן התורה נזהרת. כי גם אם מישהו באמת צריך למנוע מעצמו משהו מתוך ראייה פנימית אמיתית, בכל מקרה מה שיוצא זה שהוא מבדיל את עצמו מהעולם. זה המעשה בתכלס.

אבל כשאדם מקבל על עצמו לתת משהו – קורבן, מתנה, נדבה, גם אם יש בזה יותר מאבק אינטרס, בפועל הוא מחבר את עצמו לכלל. ומה שציווה השם את משה זה על התכללות ולא הפרדה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. מקסים, רלוונטי ומלא חיים . תודה
    שנאהב.

    עינבל
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *