1.
עם אבא בבית החולים. משפט קצר. ארבע מילים. טוויטר. יקום מקביל. מושבת עונשין. חור שחור שטבעו בו כל הרגשות, האהבה, הפחד, התלאה והתהפוכה וההליכה עד לקצה. זו לא הפעם הראשונה שלנו. וגם לא השנייה והשלישית. ובואו נסכם ונסכים על כבר עכשיו: בתי החולים, גם הטובים שבהם, הם לא המקום הכי מגניב בשביל בני אדם שעברו את גיל 90.
אתם קוראים את זה ומיד יש לכם סיפור מצמרר לספר על סבא או אמא או מישהו שמוגדר "גריאטרי" שאיבד את זה לגמרי בבית החולים. הניתוח אולי הצליח. אבל החולה טבע בבלבול ובחרדה. הבאת מישהו עם ראש בריא יחסית וגוף חולה. קיבלת בחזרה מישהו עם גוף מחלים במקרה הטוב והלך הראש.
עכשיו הולכים הביתה ומתחילים לתקן נזקים. להחזיר את האדם לגוף. על מה אנחנו מדברים? על טראומה. על בלבול. חרדה. או חס ושלום הדבקות בחיידק לא סימפטי. קצת מרגיש כמו מישהו מלוכלך שקופץ לטבול בנהר הירקון בימי הזוהר החומצתיים שלו.
וכמובן שהרופאים צדיקים, האחיות מלאכיות והממשלה קרנבל. אבל אנחנו מפספסים כאן משהו מאוד בסיסי. את הצורך של האדם, בטח אדם זקן, להבין את המסע שלו. להיות מוכן לבאות. להכיל את האתגר. אני טוען שאם יודעים שהולכים לתקוע בבן אדם, מהסיבות המוצדקות ביותר, חוטים, קטטר, מחטים, לא משנה מה, מוטב להכיר לו את כל המאטריה לפני. כן כן. ממש לתרגל על יבש. כמו לפני פעולה מבצעית. כי זה מה שזה: פעולה מבצעית עם סיכון לא נמוך.
ובכלל יש תחושה של הפרדה מוחלטת בין מה שקורה מחוץ לקירות בית החולים לבין מה שקורה בפנים. בפירוש סוג של אי מבודד או מושבת עונשין. זה לא נכון. ולא מאוזן. אני לא מדבר עכשיו על ביצועי הסגל הרפואי. שכחנו לגמרי שיש גם ערך לביצועים של המטופל.
ואני אגיד את זה אפילו יותר מקומם אולי: כולנו חולים בכח, ועד להודעה חדשה כולנו גם בגדר מנוח לעתיד. בואו נתחיל ללמוד איך עובדים עם זה. זה יביא הרבה בריאות.
2.
בבוקר הקשה ביותר, כשאמא התקשרה וסיפרה שאבא לא מגיב, עמדתי במרפסת הבית. היו לי 20 דקות להתפלל לפני שיוצאים לאסותא להילחם על אבא, וחשבתי על התפילה של משה. התפילה האדירה של משה שפותחת את פרשת השבוע מתחילה בתחינה: וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. רגע לפני הסוף, משה עומד ומבקש חנינה. שיותר לו להיכנס בכל זאת ולראות את הארץ המובטחת.
חנינה כלומר מתנת חינם. לא מגיע לי אבל תרחם ותיתן לי לפנים משורת הדין. תמיד התקשיתי עם זה. למה מתנת חינם? אתה משה. יש לך כמה זכויות בעולם בכל זאת. מה כל כך "צדיק" בלבקש מתנת חינם?
ואז במרפסת, כשחשבתי מה אני מבקש בשביל אבא, בשבילי, בשביל כל מה שאני אוהב בעצם. הבנתי. שבעצם מתנת החינם היא המתנה היקרה ביותר. שאין לה שום קשר ישיר למעשים שלנו. שהיא מעל למעשים שלנו. אין לה שום ערך נומינלי ולא הולכים איתה להשוויץ בפני החברה.
אבל זוהי המתנה שכולנו רוצים. להבין על מה זה כל החיים האלה. מהו המסע שלי. ולאיפה זה הולך אחרי. ואת מי זה ממשיך ממי שהיו לפני. מתנת חינם היא מתנת חן. מתנת חכמת הנסתר. את זה אף אחד לא מרוויח לבד. את זה מקבלים ישר מהבוס.
וחשבתי על זה שהכי הייתי רוצה בשביל אבא שהוא ידע. שיקבל מתנת חינם. את הידע. את מה שכל אדם רוצה אבל כמעט אף אחד לא יודע לבקש. וראיתי את סבתא זכרה לברכה מביטה ואיתה עוד כמה אנשים מביטים. וידעתי עוד כמה דברים שאי אפשר ומיותר להרחיב עליהם בטור פומבי. והרגשתי יותר טוב ונסעתי עם אחותי לאסותא להילחם על אבא.
בדרך לדירה של אחותי חשבתי שבעצם הכי נכון ומדויק כשמתפללים על הזולת, זה לעזוב את כל המחשבות על מה טעם טוב למצוא לבקש מהשם שיאריך את חייו של מאן דהו. כי בעצם אני מדבר מהראש שלי וממה שאני צריך. ועדיף להסתפק בפשוט ביותר ובאמיתי ביותר: אל נא רפא נא לה שהתפלל משה על אחותו מרים שנצטרעה. בבקשה תרפא את אבא. בלי סיבות וטעמים. בבקשה תרפא.
בזמן כתיבת שורות אלה אבא בבית ברוך השם, תשוש וחוזר לעצמו בקצב טוב ובאופן שלא משאיר עין יבשה בבניין.
4.
ובכל זאת, ההבנה של ואתחנן של משה כרצון האחרון של הנביא לעבור מימד (אעברה נא) ולראות את הארץ המובטחת, את העתיד, את תכלית השליחות שלו, מסבירה באופן חדש לי לפחות, את מה שאדם מבקש באמת, כשהוא מגיע לצומת דרכים (ולפני המיתה זה חתיכת צומת דרכים). להבין את חייו. אין מתוק ומנחם מזה. אין כלום חוץ מזה בעצם.
ולכן אולי נאמר למשה – רב לך. כלומר יש לך דבר גדול במתנה שביקשת. ביקשת את כל מה שהאדם רוצה, אבל כמעט אף אחד לא יודע לבקש.
