לאורך כל הימים ששהיתי ביוון, אחז אותי צער. כלומר, בחוץ אחזה בי אותה שמחת החיים המדבקת של היוונים, שמקורה במוזיקה שפורצת מכל עבר ומטיילת על האוויר הלוהט של אוגוסט, בישיבה הנינוחה בבתי הקפה, בקפה הקר שכמעט כל אדם אוחז ברחוב,תמלא קנאה בחשיבות הגדולה של קשרים בין-אישיים, שהדגם היפה ביותר שלה הוא מושבי הזקנים בכל פינה. ניתן לראות אותם מתכנסים לאט, צוחקים האחד על השני, שוקעים בשיחה ארוכה, מבלים שעות באותה שיחה, עוד אחד מצטרף ואחר עוזב. הם מלווים האחד את השני שנים, אפשר לראות את זה בנינוחות, כמעט אגביות, בה הם מתייחסים האחד לשני.כל הסימנים הללו העידו על קיום שמרוכז בהווה, שכל כולו נע לעבר שעות היום ומתרווח בהם. אבל בפנים היה צער.
התנועה ברחובות סלוניקי, העיר הראשונה אליה הגעתי ביוון, מלאה בעבר: הפורום שנמצא ממש מתחת למרפסת בית המלון, כנסיית איה סופיה, החמאם ההרוס. כשאדם נכנס לכנסיה העתיקה ביותר בעיר, איה דמטריוס אפשר ממש לחוש את ראשית הנצרות, את האקלים הביזנטי שבתוכו אותה נצרות הלכה והתפשטה. יש בכנסייה איזו פרימיטיביות, כמעט תחושה פאגנית, רחוק כל כך ממופעי השררה והכוח של כנסיות רומא. התחושה הקדומה הזאת התחברה עם תפילת ערב שבת בחצר בית הכנסת הרומנויטי בעיר. איזו תפילה מרוממת! רב בית הכנסת הגיע בלבוש מסורתי- גלימה אדומה וכובע, המנגינות, שלא הכרתי, סיפרו על קהילה שצברה את עצמה אלפי שנים, יפה במיוחד היה היחס בין המבוגרים לצעירים. לצדי ישבו זקני הקהילה, הם שרו בדייקנות והביטו על הצעירים שחיקו אותם, מעולם לא ראיתי העברת לפיד זהירה ועקשנית שכזו. במוזיאון היהודי באתונה, כמה ימים אחר כך, קיבלתי הסבר נרחב על היהדות הרומניוטית. זוהי אחת מן הקהילות העתיקות ביותר הקיימות בעולם, מקורם ביהודים שיצאו מארץ ישראל לאחר חורבן בית שני והשתקעו באזור הבלקן. הם דיברו בניב יווני והטענה המחקרית היא שתפילתם היא הדומה ביותר לתפילת ארץ ישראל. איזה פרדוקס יהודי נפלא זה: אתה צריך לצאת מארץ ישראל, לעבור קילומטרים רבים בכדי לשמוע את נגינת ארץ ישראל המקורית, יש בכך הרבה כדי להעיד על הקיום היהודי.
אם כן, מדוע עצב? מדוע אחז אותי עצב בשהות בעיר היפה, הנינוחה והעתיקה סלוניקי? העצב קיבל את הסברו הטוב ביותר בשיחה שהייתה לי עם הבחורה הצעירה במוזיאון היהודי באתונה. מצד אביה היא ממוצא יווני, רומניוטי, ומצד אימה היא ממוצא מרוקאי. שוחחנו על החיים שלה באתונה, על חיי היהודים ביוון, ואז על הביקורים שלה בארץ, והעצב של רחובות סלוניקי התחדד ופרץ. היא סיפרה על הקושי שלה להיות בארץ יותר מכמה ימים. בהתחלה היא נעה נלהבת בין קרובי משפחה ואתרים אהובים אבל מהר מאוד היא מתחילה לחוש את הקצב, הלחץ, הדחיפות, החטטנות. היא מנסה להתגבר על כל זה ולדבר טובות, אבל, כך היא אמרה, היא חשה שהיא נהדפת שוב ושוב, צריכה להסתתר, להתחמק, להתגונן. ברגעים האלה היא כבר רוצה לשוב ליוון, ארץ שיש בה לא מעט צעקות, שבני האדם בה לא פחות חמי- מזג, דומים לתושבי ישראל לא מעט, אבל משהו יסודי מאוד מפריד בין יוון לישראל, בין רחובות סלוניקי לרחובות תל-אביב, בסלוניקי מקבלים את מהות הים-התיכון, ופה אנחנו דוחים אותה.
היכן אנחנו? כמה מאיתנו שואלים את השאלה הזו. באיזה אקלים אנחנו ומה אותו אקלים אומר על הנפש? מה הוא מבקש מהגוף, כיצד הוא אמור לעצב את המשפחה או מערכות היחסים? כיצד הוא מעצב את היחס לזמן? כל השאלות האלו נדחו מסדר היום שלנו. החלטנו, או החליטו בשבילנו, סיפרו לנו דרך ערכים שמקיפים אותנו כל העת, מכל מסך, שאנחנו חלק מהאימפריה הנוכחית,האימפריה האמריקאית, היכן שרק אם תרצה, ותעבוד קשה, תצליח, אבל תצליח במה? שעות העבודה שלנו התאימו את עצמם למדינות אירופה הצפונית. חיים בתל אביב ועובדים כאילו אנחנו מתגוררים במינכן או בשטוקהולם. ההתעלמות הגדולה ביותר שלנו היא ההתעלמות מהים. רצועת חוף כל כך ארוכה ובכל זאת הקרבה שלנו לים כל כך דלה. הים הוא העד המרכזי, החריף ביותר על השיבוש הזה. אנחנו, כחברה, מפחדים ממנו, כי אין מייצג גדול יותר לאזור הזה מהים התיכון וגם בתל אביב, ה"עיר על הים" שלנו, התחושה היא שהים סגור, ושהעיר מפנה לו את הגב. הפכנו זה מכבר ל"אומת המזגן", וכמה העמדת פנים יש במכשיר התמים הזה.
נכון, יקפצו מיד אנשי המדדים, יוון בקשיים כלכליים. כן, היא נענשה על ידי הקפיטליזם הגלובלי, כן, גם שם סיפרו לי אנשים על ימים קשים, על ימים של חרדה, לא, הם ענו ששאלתי אותם, הימים הללו עוד לא עברו כליל, אבל הם מעולם, כך הם טענו, לא עזבו את המבט לעבר ההווה.
כי זה ההבדל. מעבר לחום ולקור, מעבר לעובדה כי במדינות קרות העבודה היא האח הבוערת שמחברת בין אנשים, ובקרבת הים, היכן שחם, החצר והחוף הם הסביבה הטבעית, ההבדל הוא להיכן המבט, מרכז הכובד של הפנים נוטה, לאיזה זמן אנחנו מכוונים? תמיד לעבר ואז לעבר העתיד, שוב ושוב אנחנו יורדים אל העבר ומעלים את דליי העפר ואז מבקשים מיד לרוץ לעבר העתיד. הרי לצד המזגן המילה השנייה בחשיבותה פה היא "הנפקה", אותה ארץ מובטחת של הצלחה עצומה, שתכסה את הכל בעתיד שמן מממון. אבל בינתיים, עד שההנפקה תבוא, בעוד אנחנו ממהרים לצאת מוקדם ולחזור מאוחר. תושבי סלוניקי, לעומת זאת, יושבים בשעות הבוקר בשוק המקורה שבקרבת כיכר אריסטוטלוס, ובערב הם עוברים לטברנות שבצד השני של הרחוב.
