הבעל שם טוב: האמת, לא היתה שום תכנית בכלל

אדם ברוך עם 36 סיפורים על הבעל שם טוב, שמחר - ח״י אלול - הוא יום הולדתו, על פי מסורת חב"ד. מתוך ספרו ״בתום לב״
הבעל שם טוב: האמת, לא היתה שום תכנית בכלל

ל"ו דברים, מצבים, סיפורים ואמרות ממייסד החסידות ר' ישראל בן אליעזר, הבעל שם טוב (1760-1700), שלא פורסמו כך עד הנה: ל"ו דברים מהתגלותו, מערוב ימיו, מסמוך לפטירתו, מנישואיו הראשונים, מנישואיו השניים, מהתוספת ('טוב') לשמו, משיחתו עם אברהם אבינו, מהנהגתו בכלל, מפגישתו עם שבתאי צבי המשוקץ, מחסידיו, מבינתו, מדבריו עם המשיח, מהנסיעה לארץ ישראל

הקדמה: ל"ו דברים מהבעש"ט. מאז חייו ועד היום העולם מלא דברים מהבעש"ט. דברים כדיבור, כזיכרון, כסיפור, כאגדה, כמעשייה, כשמועה, כמלמול, כמלמול תפילה, כספרות, כמחקר. ומי שאמר לעולם די, לא אמר די לדברים על הבעש"ט. ואם היסטוריונים צוננים אחדים דנים בבעש"ט על פי יחסי כריזמה-עדה, הרי שיש בינינו הקוראים את איגרותיו כמעט כתפילה או כמעט כלימוד. כלומר, לא כ'ספרות', אלא כ'חיים האמוניים' עצמם. ובכן, יש ויש מבטים על הבעש"ט: מבט היסטורי-ספרותי צונן, ומבט חסידי או אמוני, שכולו מיוסד על תום לב. ולאיזה מבט מצטרף פרק זה של "בתום לב", המוקדש לדברים מהבעש"ט, שלא פורסמו כך מעולם?

ומהו "שלא פורסמו כך מעולם"? ראשית, אכן לא פורסמו כך מעולם. כלומר, תמצא חלק ולא תמצא בשום מקום את השלם כפי שהוא ב"בתום לב". בשום מקום? כן, כפשוטו, בשום מקום. תמצא שהקהל השיא את ר' ישראל הצעיר, והוא אז כבן חמש עשרה, ואלה נישואיו הראשונים, אבל לא תמצא באותו מקום מה עלה לאישתו הצעירה, ומה אמר לה בליל החתונה. תמצא עליית נשמה של הבעש"ט, אבל עניין השיחה שלו עם אברהם אבינו עולה, נרמז, מסתמן או נשלם ממקור אחר. בעניין הבעש"ט ובעניין ר' נחמן, מקור במקור אחוזים בדרכים גלויות וסמויות. וגילוי הסמוי הינו אחד מעילות פרק זה על הבעש"ט. תמצא שהבעש"ט נעלם לאנשיו ולאישתו, אבל לא תמצא את המאבק עם האיש כל הלילה ואת הסימן (כנף ציפור) שהלה טבע בגבו של הבעש"ט. תמצא את עצם הפגישה עם המנוול שבתאי צבי, אבל לא את פרטיה וגלגוליה המובאים כאן. תמצא את עניין ה'חוזה' שאחד מאנשיו הציע, ותבין מכך שאותו אדם ביקש שתהיה לו 'הוכחה כתובה' לקשר עם הבעש"ט. הוכחה כתובה לעולם הזה ולעולם הבא. ובכלל, ראה בעניין 'פיתוח סיפור ומקורותיו', ובעניינים נוספים, את ההקדמה לפרק הקודם, פרק הדברים מר' נחמן מברסלב.

והנה התיאור שמתאר הבעש"ט את שיחתו עם המשיח, ואת 'ארגז התפילות הזנוחות', ואת המשיח עוזר לו לדחוף את הארגז – תיאור זה אינו ממוען כלל למי שאינו בתום לב עם הבעש"ט, למי שלבו נוכרי לצדיק

וכבר כאן, מיד, נודה למחברים, לחוקרים, לפרשנים, למלקטים, למסננים, למצטטים, למכנסים ולמקוששים שהבעש"ט היה להם אילן גדול להיתלות בו, לקנן בצמרתו, להסתתר בצלו, לאכול מפריו, או למצוא להם באמצעותו דרך בעולם. וכוונתי לבני הדורות הקרובים לבעש"ט ועד לבני הדורות הנוכחיים. וביניהם, שלא על פי סדר כלשהו, אברהם רובינשטיין מחבר המהדורה המוערת "שבחי הבעש"ט", ר' קלונימוס קלמן עפשטיין מחבר "מאור ושמש", ר' אפרים מסדילקוב מחבר הספר "דגל מחנה אפרים", ר' יעקב יוסף מפולנאה מחבר הספר "תולדות יעקב יוסף", יעקב מרגליות מחבר "גדולים מעשה צדיקים", ר' דב בער ממזריטש מחבר "ליקוטים יקרים", ר' משולם פייבוש הלר מחבר "יושר דברי אמת", ר' גדליה מליניץ בעל "תשואות חן", עמנואל אטקס מחבר "בעל השם", מרטין בובר, אוסף ועורך "אור הגנוז", שמעון דובנוב מחבר "תולדות החסידות", יוסף דן מחבר "הסיפור החסידי" – ובוודאי שלחוקרים גרשום שלום, בן ציון דינור, חנא שמרוק, יוסף וייס, מנדל פייקאז', ישעיה תשבי, רחל אליאור, משה אידל, שמואל ורסס, יהודה ליבס, אברהם יערי, רבקה ש"ץ-אופנהיימר, גדליה נגאל, יהושע מונדשיין, משה רוסמן, דוד אסף, אברהם יהושע השל, וכן לר' משה מקוטוב, לר' ברוך ממז'יבוז', וכן למחבר הספר "מעשה השם השלם" (סיפורי בעש"ט המיוחדים לחסידות קומרנא ולפנחס שדה. ולא מניתי כאן את כל החשובים. ואתנצל בפני מי ששמטתי. ולמדתי לא מעט אף מספרים ומחיבורים שעיקרם מחזורי, ממחזר, כלומר שאינם מקוריים כל כך. למחזוריות ולממוחזר כוח משל עצמם.

ומתוכם (אין מוקדם ומאוחר), וממה שביניהם, וממה שקרוב להם, מתוך היקש, השלמה, ריפוי, סברה, רמז, מילוי חסר, בניתי את הדברים המובאים כאן מהבעש"ט. ושוב: ראה בעניין זה ('ריפוי הסיפור והשלמתו'), ובעניינים נוספים, את ההקדמה לפרק הקודם, הפרק 'מקולות מים רבים', הכולל י"ט דברים מר' נחמן מברסלב. שני פרקים אלה נובעים זה מזה ומקושרים זה לזה.

ומה שביקשתי בר' נחמן אבקש כאן: נא זכור, קורא יקר, כי כל הדברים שכאן נועדו לחבב עלינו את הבעש"ט ואת ר' נחמן. ושני פרקים אלה הינם מחווה לבעש"ט ולר' נחמן. מחווה שיש בו גם מאמץ להיות תם לב, ולהגיע לפחות לשוליו של תום לב. ובאותה שעה של תום לב אני 'כותב את' ר' נחמן ואת הבעש"ט, גם בעורמה המתונה של המסורת המודרניסטית (וגם בזו הפוסט מודרניסטית), והן במסורות העיבוד, הציטוט, השחזור, הריפוי (ריפוי הטקסט הלא-מלא), ההזדהות (הכותב מסיע עצמו לאחור: אל זמן הבעש"ט או ר' נחמן, ו'משתקע' שם, בתוך הזמן, וכאילו הוא כותב היום מתוך אותו זמן שלהם).

ובוודאי שזו אף פעולת ניכוס (מלשון 'נכס') של מחבר בן זמננו ביחס למחברים קודמים. וכאמור, הסתייעתי כאן במקורות רבים, מספר "שבחי הבעש"ט" הראשון ועד לספר הסיפורים מהבעש"ט שעובד על ידי פנחס שדה. מבחינת דברים אלה אין מוקדם ומאוחר: הכול מתכנסים לדיבור אחד מתמשך על הבעש"ט, ל'כתיבת בעל שם טוב' אחת רצופה.

והנה, ברשותכם, טיפה משלי לים הגדול. טיפה, אבל משלי: אני, על אף איסור יוהרה, 'כתבתי את' ר' נחמן ואת הבעש"ט, ומעולם דברים אלה, שבעיקרם הם קלים ונעימים, לא הודפסו כך.

ואם הבעש"ט ור' נחמן לעתים דוברים כאן כמעט בלשון בני אדם רגילים, אין הדבר מעיד אלא על רום מעלתם. ואם קראת את ה'עלים' ("עלים לתרופה", מכתבים) של ר' נחמן ושל ר' נתן, תלמידו וסופרו, כבר ידעת כי גם הקיום הפיזי עצמו, על פרטיו הכספיים ותחלואי הגוף שלו, נמצא בשיח שלהם עצמו, לצד התורות שלהם, ולעתים בתוך התורות שלהם. והכול בלשון תלונה של בני אדם רגילים. הכול מתקיים בטבעיות בשדה שבין אידיאולוגיה למציאות. ענווה, דבקות, עליית נשמה, התאיינות, התרחקות מחומריות, אהבת השם – ומציאות חיים. אלה צדיקים היודעים גם מהו בניינו של עולם לאמיתו.

photo-1445357715217-0b01ff0a17cf

ואם "שבחי הבעש"ט", על מהדורותיו, נראה לכאורה כמכיל את רוב שבחיו, הרי בכל זאת, יש לציין מיד ובקיצור, הבעש"ט (תורתו, דבריו, נסיו, שבחיו, נסיעותיו, התגלותו, עליות הנפש שלו) נמשך ונמשך לאורך הדורות בחייהם של רבים ורחוקים, בספריהם האמוניים והתורניים, בשפה שלהם, בעולם שלהם. ים גדול ונמשך.

ואם מרטין בובר סרק כשש מאות מקורות כדי לחבר את "אור הגנוז", סיפורי חסידים הנפתחים בסיפורי הבעש"ט (על הבעש"ט) – מחבר ספר זה, "בתום לב", עשה כזאת על פני למעלה משישים ספרים ומקורות, בשביל ל"ו הדברים שכאן.

ובכלל, אם תום לב ינחה אותך אל הבעש"ט, נמצאת בדרך שאינה פחות ודאית להבנת הבעש"ט מכפי שינחו אותך לבעש"ט המדע והמחקר.

ואם ב"שבחי הבעש"ט" תמצא הערת-עורך זו: 'ושורש המעשה לא רציתי לגלות', כבר תדע שהתום הראשון של המספרים בשבח הבעש"ט פינה מקום לעורכים צנזורים, שביקשו 'להגן' על הבעש"ט מפני סיפורים המציגים אותו גם כבעל חולשות, ו'להגן' על קוראים תמימים מפני עודף נקודות-מבט ביחס לבעש"ט. ואנחנו כאן, ב"בתום לב", ננסה להשיב אלינו מעט מהבעש"ט המצונזר. וננסה לעשות זאת גם באמצעות השפה ('נהיית עוזר שלי', הבעש"ט אומר למשיח).

ועל כן מאליו ברור שאין כאן, ב"בתום לב", שום צנזורה. ועם זאת כל הדברים המובאים כאן, וכאמור הם מובאים באופן שלא הובא כך מעולם, הינם רכים, קלים, ושאיפתם פיתוח יחס תענוגי מצד הקוראים לבעש"ט. תענוגי? שהוא עצמו סיפור מענג, ובצדו מוסר השכל לתועלת הרבים.

תום לב. הנה, בפרק זה, הבעש"ט עונה לתלמיד מדוע נסים אינם מתרחשים במקום שאין מצפים להם, ומתרחשים במקום שמצפים להם. הנס יסודו בתום לב. והנה התיאור שמתאר הבעש"ט את שיחתו עם המשיח, ואת 'ארגז התפילות הזנוחות', ואת המשיח עוזר לו לדחוף את הארגז – תיאור זה אינו ממוען כלל למי שאינו בתום לב עם הבעש"ט, למי שלבו נוכרי לצדיק. וראה בעניין זה את מאמרו של גרשום שלום: "דמותו ההיסטורית של ר' ישראל בעל שם טוב" (פורסם ב"מולד", תש"ך).

ותום לב מייתר את השאלה האם הסיפורים האלה אכן אותנטיים. ותום לב ממיר מיד את הקטגוריה: פחות 'סיפורים' ויותר 'מצבים' או 'דברים'. האומנם קודם מותו נכנס אליו יהודי שהיה מפלל בעל פה את תרי"ג מצוות? האומנם הבעש"ט ביקש ממנו שישיר לו אותן? האומנם אישתו לא ראתה מעולם את בשר גבו? האומנם הוא נפטר ובנו ישן בחדר סמוך? האומנם בתו, אדל, קראה פסוק משיר השירים למראה הכבשים שנעמדו על עקביהן? האומנם אדל נקראה אד"ל כראשי התיבות של 'אש דת למו'?

מה המרחק ש'דבר' (סיפור) מסוגל לעבור בלי לאבד את תוקפו העובדתי? מרחק של דור? של עשרה דורות? האם שיוך הדבר (הסיפור) לחוגו הפנימי המקורי של הבעש"ט מקנה לו אותנטיות שרירה יותר, מכפי שיוכו לאחור באמצעות חוג ר' נחמן מברסלב, המחזיר סיפור חמישים שנה לאחור, לבעש"ט?

ור' נחמן הלא כבר נתן לנו רשיון תנועה ושינוי גדול לסיפורים ולדברים: 'כל דור יספר את זה כיכולתו, ובלבד שיספר'. וגם אם אפשר להירגע בעניין אביו של הבעש"ט, שנחטף, עבד כמשרת, עד שנעשה משנה לאיזשהו מלך ואף נתגלה כאסטרטג צבאי מהמעלה הראשונה – אין טעם מיוחד בהוקעת כל 'הסיפור הבעל שם טובי' כחסר אחיזה רק בשל הסיפור הנ"ל על אבי הבעש"ט, שהוליד אותו והוא כבר בן מאה, בשביל שהולדת הבעש"ט תהיה בלי יצר הרע וכו'.

נניח לסיפור על אבי הבעש"ט כאסטרטג. סיפור זה עוקב אחרי סיפור יוסף במצרים, אחרי ר' שמואל הנגיד, אחרי 'האפיפיור היהודי'. ואגב, הסיפור אולי נועד לייצר ביוגרפיה מוצקה לבעש"ט, שגדל בסביבה הייררכית וכו'.

והדמיון בין סיפורי האר"י לסיפורי הבעש"ט אף הוא אינו מטריד: תקדים, תבנית, השראה. והרי הבעש"ט אכן היה נאמן של האר"י. ולקורא ינעם.

מעולם לא הזכירה אותו

רחל לאה (והוא קרא לה גם חנה, ואף פנינים) כבר היתה גרושה כשנישאה לר' ישראל, והוא אז עדיין מוסתר ואינו מפורסם כבעל שם טוב, ועד מותה לא הזכירה בפניו את בעלה הראשון. ורק פעם אחת, ביארצייט ראשון שלו, אמרה עליו: 'המנוח, בלע אותו הזיכרון'.

זה מהפחד

ויש אומרים שר' ישראל, והוא אז עדיין מוסתר ואינו מפורסם כבעל שם טוב, הגיע לרחל לאה והוא כבר אלמן. ויש אומרים שאישתו הראשונה נהרגה בשדה. ועל כך אמר פעם משהו נורא לרחל לאה: אשתי הראשונה נהרגה כשה פזורה (תועה) בשדה. ולאחר שנים רחל לאה גילתה לאחיה, ר' גרשון קיטובר: אז, כששמעתי ממנו על אישתו הראשונה, הבנתי ש'נפשי יצאה בדברו' (שיר השירים) אינו מאהבה, אלא זה נפשי יצאה מרוב הפחד.

הקהל נתנו לו אישה

כשהיה בן חמש עשרה, יתום ועני, ראו הקהל שהוא כבר בדרך טובה ונתנו לו אישה בת גילו, ושמה חנה, יתומה חולנית שהיתה עוזרת לתופרת. חיתנו אותם הקהל בבית כנסת, רקדו קצת והחזיקו לעצמם טובה שהם מחתנים שני יתומים זה בזה. וכל עצמותיו של הבעש"ט רחפו מפחד החתונה, ובלילה, מאחורי הדלת, בכה לחנה וביקש רחמנות על עצמו, שאין הוא מי שהוא נחזה, ועילת חייו במקומות אחרים ובדברים אחרים מהחתונה וכו'. וחנה שאלה אותו, אינך ישראל שאני רואה?! וענה לה שהוא אמנם לכאורה ישראל, אבל אין זה כך. ולא יכול היה להודיע לה מי הוא ומהי שליחותו בעולם הזה. הוא היה מסתתר אז בעניין הזה. ורק בכה וביקש ממנה סליחה ורחמנות שבכלל הגיעו לחתונה זו, ותלה הכול בלחץ הקהל, ואמר לה, הייתי מתנגד לחתונה, הייתי נלחץ לגלות דברים. אמרה לו, אם כן, לך לשלום, וכשתשוב אני כאן. ומיד אחרי זה ברח ליער, עד שבא בנו של ר' אדם בעל שם, שהשאיר כתבים לבעש"ט וכו' (וזה סיפור לחוד), והבעש"ט חזר לאוקופ, אבל לבית המדרש ולא לחדר (בית) שהכינו לו עם חנה. שמעה שחזר והלכה מיד באותו לילה לבית המדרש, וענתה לשומר שהיא מחפשת חייב שלה, והשומר דחה אותה לבוקר. ובלילה היא מתה בשדה שמחוץ לאוקופ, ובבוקר מצאוה השומרים (אולי הרועים). ומכאן והלאה הבעש"ט מיעט לדבר עליה, ומיעטו לדבר איתו עליה.

אלה חיי שלי

ר' גרשון קיטובר, אחיה של רחל לאה, נרעש כשראה פעם ראשונה את הבעש"ט, שנחזה אז כעם הארץ גמור, וחשב לבטל את השידוך, ואמר לאחותו, אבא התחייב בעניינכם אך ורק מתוך צער, והיא ענתה לו, התחייב התחייב, ואין לדעת אם מצער או מראייה למרחוק. ואמרה זאת מכוח רוח הקודש שלה, קודם שהבעש"ט רמז לה מי הוא. והבעש"ט רמז לה רק לפני שממש נישאו. ולימים תלמידו הגדול, ר' דב בער ממזריטש, גילה שהרמז היה בעניין רוח הקודש של קורח (כי כל העדה כולה קדושים) וגו'. ובאמת היתה אז פרשת קורח. והכול יושר דברי אמת. ואחיה, ר' גרשון, אמר לה, בכל אופן, עד יומיים אפשר לבטל. ואמרה לו, ר' גרשון, אחי היקר, הנח לי ולו, כי אלה חיי שלי. הניח לה. ומעט לאחר מכן כבר נתגלה לו מי הוא הבעש"ט במלואו, וכשביקש פעם לחזור (להתנצל) לעניין המחשבה על ביטול הנישואין, אמרה לו רחל לאה, אבל ר' גרשון, איני זוכרת כלל דבר כזה.

פנינים, ארזים

באין קהל, בינו לבינה, היה קורא לה פנינים ('אשת חיל'), ולפעמים מתנגן, פנינים, פנינים, פנינים, איך האב אליין געזען (בעצמי ראיתי בעיני). והיא קוראת לו ארוזים ('ארזים', 'הלבנון').

לא העליתי בדעתי

בעוד שעתיים הבעש"ט הולך לעולמו, ובנו, ר' צבי, ישן בחדר סמוך והתעורר רק אחרי שהבעש"ט הלך לעולמו, ואמר, ישנתי כי לא העליתי בדעתי שאבא בכלל יכול למות. ובאותה שינה ר' צבי איבד את המנהיגות על העדה, אם בכלל נכונה לו מנהיגות. ובלילה השביעי למותו הבעש"ט בא לר' צבי בחלום ואמר לו, בני, ר' צבי. ויאמר, הנני. ויאמר לו, בני, למה לך את זה (את המנהיגות) בכלל? למה לך את זה?

עוד היום ארוך

בזקנתם אמר לאישתו, שנים רבות לא העליתי בדעתי מה עלה לי מכך שהייתי בן יחיד, עד שפעם אחת עליתי למעלה וראיתי בהיכל שני זקנים שאומרים עליהם שכמעט היו שני אחי הגדולים, ועיכבו אותם מלבוא לעולם הזה בשביל שאתנסה בעולם הזה לבדי (בלי עזרתם), ונתתי להם שלום, והם אמרו לי, ישראל, ישראל, הישאר במעיל שלך (אל תתיישב פה), כי עוד היום שלך ארוך (בעולם הזה).

אני כפוף לטבע

חלה קשה, ורחל לאה אמרה לו (בעקיפין), אולי נראה פה ממך נס ריפוי בשבילך, והבעש"ט גילה לה: לרב'ה כשלעצמו, לו גופו, אין בכלל שום נס ריפוי, והנס ריפוי, אם בכלל, מיוחד רק לחסידים, וזה כבר הפירוש 'וייעתר יצחק להשם לנוכח אישתו כי עקרה היא', נעתר לאישתו, ואני, פנינים, כפוף כולי לטבע. והבעל שם טוב הוציא ראש מהחלון וצעק: טבע, טבע, תיכנס אלינו קצת.

ביקשו להם מלך

משל מהבעש"ט: בני מדינה אחת, שחישוקיה כמעט התפרקו, ביקשו להם מלך שימשול כהלכה במדינה ויצילה מעצמה, ולא מצאו ביניהם מי שימלוך עליהם – והנה, זר (תייר) שלפתע הגיע אליהם, מעבר לימים עצומים וליבשות לא ידועות להם, גילה להם שבמדינת-ים רחוקה חי אדם שתכונותיו המעולות יעשו אותו למלכם האידיאלי. שהוא גם תקיף וגם רחום, גם חכם וגם נבון, גם בקי בהוויות מדיניות וגם בכלכלה, גם צנוע בפני הבורא וגם גא מול אומות אחרות, ועוד ועוד. הצטערו בני המדינה שאין ביכולתם לחצות ימים ויבשות ולהגיע לאותו מלך, ולהציע לו את עצמם, וחזרו ושאלו את הזר (תייר) על אותו מלך: איך היה נוהג המלך המשוער הזה במקרה כזה ואחר, לאיזו מלחמה היה יוצא ומאיזו נמנע, ואילו מסים היה מטיל, וכו' וכו'. וכל השאלות נגזרו ממצוקות אותה מדינה ומאופייה. והזר ענה להם באריכות על כל שאלה. וחזרו ושאלו את הזר אם אפשר לקצר את הדרך למלך המשוער, ואי אפשר. חזרו ושאלו את הזר עוד על תכונות המלך המשוער ועל שיטותיו, וענה להם בפירוט רב. וחזרו ושאלו, וענה להם דברים מאירי עינים. התייעצו ביניהם בני אותה מדינה ומינו את הזר (התייר) למלך עליהם.

מעולם לא ראיתי

פעם נעלם למעלה מהרגיל, וכבר עברו שבועות וחשבו שהפעם אכן נאבד להם, והנה גוי אחד סיפר שראה אדם חצי גופו עירום רץ על הקרח, ובגבו ציור (סימן) של מעין כנף ציפור. ובאמת פעם אחת נאבק איש עם הבעש"ט עד עלות השחר, וירא כי לא יוכל לו וייתן בבשר גבו סימן (ציור) של מעין כנף ציפור. ושאלו את רחל לאה על הסימן בגב הבעש"ט, ואמרה להם, האמת, מעולם לא ראיתי את בשר גבו.

שוחט ובודק

הגיע לעיירה אחת לעשות חסידים, הביט טוב בש"ץ (חזן) ושאל אם הוא גם שו"ב (שוחט ובודק), ואמרו לו, כן. אמר להם, חזן מקרב ומזמין נשמות, ושו"ב להיפך, ורק צדיק גדול מסוגל לשניהם יחד. ואמרו לו שזה צדיק גדול והבהמות פושטות צווארן שישחט אותן. אמר להם, אה, אם כן זה הוא, שכבר אמרו לי הבהמות שכך הוא עם שוחט אחד. וגילה להם שבימים שהיה הוא עצמו שוחט ומתפרנס משחיטה בכפרים, היה מייחל שהבהמות יפשטו צווארן מעצמן, ולא פשטו, אלא בעטו ומרדו, והיה שוחט ומתייסר עם הבהמות. ופעם אחת, בקפריסין, בהמות (כבשים) עמדו על רגליהן האחוריות כבני אדם מפני הדרו הנורא (וזה סיפור בפני עצמו).

אבל בבית דין של מעלה

היה לו תלמיד חריף שהתחרף והלך, עד שאמר לו הבעש"ט, תתפלפל לכאן, תתחרף לשם, תתפלפל ימינה, תתחרף שמאלה, אבל דע לך שבבית דין של מעלה אין שום צורך בפלפולים ובחריפות.

הגידופים על יצר הרע

פעם אחת, כשעמד ר' דוד פורקס לפני התיבה, גידפו הבעש"ט בגידופים שלא נשמעו עד אז, והכול נדהמו מכך. ואחרי כן גילה הבעש"ט שהגידופים היו רק נגד יצר הרע, שנצמד לתיבה עם ר' דוד פורקס וביקש להתחזן איתו יחד, והיצר הרע הסתלק משם לאותה שעה. וכשיצאו מבית הכנסת, בא אליו היצר הרע בטענות: מה גירשת אותי? איך לא ידעת שזה יארצייט אצלי?

אתה מאמין בי?

בא אליו עשיר אחד ואמר לו, נחליתי מאוד ואבקשך לכתוב לי קמיע לרפואה. אמר לו הבעש"ט, וכי אתה באמת מאמין בי? אמר לו העשיר, כתוב לי קמיע, אבריא ואאמין בך. אמר לו הבעש"ט, אי אפשר ככה, קודם תאמין.

הסיפור הוא מעשה

הקשיב הבעש"ט לחסיד אחד מספר סיפור על צדיק אחד ואחרי כן אמר לו, לא ככה תספר, כאילו זו שמועה (זיכרון) רחוקה, אלא תספר כאילו זה מעשה חי, מעשה עכשיו בפועל, מול העיניים, ואז סיפור הצדיק יוכל לפעול את פעולתו עלינו עכשיו, כאילו הצדיק עצמו כאן איתנו משפיע עלינו. והבעש"ט חזר וחזר על המלים: חי, פה, עכשיו. ואז הבעש"ט סיפר להם סיפור על צדיק אחד, עד שהבית התמלא אור חדש. ואחרי כן גילה להם שסיבת האור מכך שסיפור חי ממשיך את הקדושה.

אפילו לא רב'ה קטן

פעם אחת הבעש"ט אמר לחסידיו: בכלל אל תודו לי, כי אני צריך אתכם יותר מכפי שאתם צריכים אותי, כי מי אני בלעדיכם? אפילו לא רב'ה קטן! ופעם אחרת אמר להם: אם לא הייתם נלהבים כל כך, לא הייתי מלהיב כל כך.

אדם ברוך, 1999. צילום: מורן שוב

אדם ברוך, 1999. צילום: מורן שוב

איני רוצה לטבוע איתו

בא אליו אחד ואמר, רב'ה, עזור לי ששקעתי ברפש גדול. שאל אותו הבעש"ט, איזה רפש? גילה לו איזה רפש. והבעש"ט אמר לו, תבוא אצלי בעוד חצי שנה. ואחרי כן הבעש"ט גילה לאנשיו מה היה: כדי להוציאו מהרפש שלו אני צריך לגעת ממש ברפש שלו, כי אין הוצאה מרפש בלי שום התערבבות ברפש, אבל ראיתי שהרפש שלו כל כך גדול, שאם התערבבתי בו, אין לי עכשיו כוחות נפש להיחלץ ממנו, ומעכשיו, אם ירצה השם, עד חצי שנה, אתחזק בנפשי כדי להתערבב איתו ולהיחלץ. ואחרי כן הוסיף ואמר להם: בפשטות? היום איני רוצה לטבוע איתו.

הבן הקטן

חסיד שלו שאל אותו, האם העולם הוא הבן הקטן של אלוקים? והבעש"ט אמר לו, התשובה הקצרה היא כן, ואת התשובה הארוכה עוד מעט תקרא בספר שלי, ובינתיים הקצרה תספיק. והבעש"ט בכלל לא כתב שום ספר, ונשארנו עם התשובה הקצרה (כן). ופעם אמר שבגלל עכירות, קוצר שכל וקוצר רוח, שירדו עלינו בעוונותינו, לא נוכל להשיב אלא אך ורק ב'כן' או 'לא', ולא נוכל להשיב תשובה בגוונים (פנים לכאן ולכאן).

משה רבנו

כבר בכוחות עצמם היו התלמידים יודעים אם אחד האבות נמצא אצל הבעש"ט, שהכרת פניו של הבעש"ט העידה אז על רוחניות גבוהה מהרגיל. ופעם חשבו שזה משה רבנו, ואחרי כן הבעש"ט גילה להם שהיו אלה אמו ואביו, שאמרו לו שעוד מעט הם כבר מרוצים ממנו.

שבתאי צבי

המנוול שבתאי צבי ביקש מהבעש"ט שיעשה לו תיקון, על ידי התחברות נפשו בנפשו, ואף קרא לבעש"ט אהובי, מנהיגם של כלל ישראל וכן רום מעלתו. והבעש"ט ראה שביסוד המנוול הזה יש עדיין קצת אור, וכן ראה שבכל זאת השכינה עדיין מייללת (מצטערת) על מנוול זה, והאמין כי בדיבור (תורה ומוסר) איתו יוכל עוד לתקן. וזה מפורסם. והמנוול ישב לפני הבעש"ט וכל מראיתו צחה, אבל הוא נושף כנוכל. והנה, המנוול שאל את הבעש"ט על 'הפתק' (שיטות ריפוי ושמות קדושים), והבעש"ט הודיעו ש'הפתק' בטל כוחו והוא כבר משמש את בתו, אדל, כסימנייה בספר חשבונות הבית שלהם. ומה שאינו מפורסם הוא מה שהזעים את הבעש"ט: המנוול אמר כי הפירוש של 'עת לעשות להשם הובישו תורתך' הוא שיש לייבש את התורה כפי שהיא מפורשת על ידי אבותינו. ואז הבעש"ט דחף אותו, ומהדחיפה המנוול נפל עד לעומק השאול והשתטח שם לצד ישו. וגם עניין ישו מפורסם. ויש אומרים כי לפני מותו הבעש"ט גילה שהמנוול קיצר את ימיו, ואם לא המנוול היה הבעש"ט נשאר כאן עוד י"ג שנים. ויש אומרים שכל זה היה בשינה (בחלום) של הבעש"ט. ויש אומרים שכל זה היה בחלום בהקיץ. ויש אומרים שהמנוול הטמין במעילו את הספר "חמדת ימים" (זה השבתאי), שהיה בעל כוח להרע, עד כדי כך שרק מנגיעה בו (בכריכה) יהודי עלול היה להשתמד. ויש אומרים שהבעש"ט צפה שנה קודם שספר כזה יראה אור אבל לא ידע מה שמו, כי באותה שעה גם מחבר הספר עדיין לא קבע את שם הספר. ויש אומרים שהבעש"ט ראה את הספר דרך המעיל של המנוול.

מקרה קפריסין

בדרכו לארץ ישראל התעכב בקפריסין, ואיתו בתו המופלאה אדל, ששמה, אדל, הינו ראשי תיבות "אש דת למו", ולה עצמה רוח קודש משלה, ופעם או פעמיים ראו אותה עוזבת מידה מטאטא או מחבת ומצטרפת לשירת מלאכי מעלה, ולאחר מכן חוזרת למטאטא או למחבת. ובכן בקפריסין באו שודדים ושבו את הבעש"ט ואת אדל למכירה כעבדים או לפדיון. ואדל אמרה להם, מוטב לטובתכם שלכם שתניחו לנו. ועד אדל השודדים לא שמעו כך שבוי או שבויה. ובינתיים הבעש"ט התפלל שם מנחה, ומרוב האור שקרן ממנו צאן כבשים שהיו שם התרוממו על עקביהן, על רגליהן האחוריות, מרוב התפעלות, מתחילת תפילתו עד סופה. ואדל קראה בקול, 'אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן' (שיר השירים). ראו השודדים את צאן הכבשים עומדים על עקביהן, חבטו בכבשים כדי שירדו על ארבעתן, ולא הועילו החבטות, והשודדים קיבלו על עצמם להסיע את הבעש"ט ואת בתו בנחת לנמל גדול, שממנו ביקש הבעש"ט להפליג לארץ ישראל. (ולא הפליג.)

מתי יגביה אותי?

תלמיד אחד ישב אצלו שנה והנה עדיין הוא כשהיה (ברוחניות בינונית), ושאל את הבעש"ט, מתי רום מעלתו כבר יגביה אותי (ברוחניות)? והבעש"ט שאל אותו, לומר לו את האמת? והתלמיד אמר, את האמת. והבעש"ט אמר לו, האמת, מה לעשות, שאינך מסוגל לרוחניות מעל לרוחניות בינונית, אבל דע לך שגם בבינוניות יש דרגות, ובעוד שנה, אי"ה, כבר תגיע לבינוניות בינונית, ושנה לאחר מכן כבר תגיע לבינוניות טובה, וממנה רק תישמר לא ליפול.

שלא יסבול בשבילי

הבעש"ט ציווה שלא יקראו בכלל איש על שמו, ובפרט שלא מבני משפחתו: שחס ושלום לא יסבול איש בשבילי, ועל נחת מזה (מקריאה על שמי) הרי אין בכלל מה לדבר.

ואלה שמות בני ישראל

הוא נקרא ר' ישראל בעל שם, ובעלי שם היו אז בקרב היהודים כמים לים מכסים, ובעלי השם נזדלזלו בעיני הבריות, עד שהוחלט בשמים כי ייקרא בעל שם טוב, וזה, 'הטוב', יבחין אותו לטובה מבעלי שם שנשרכו ללא הרף בין היהודים ובידיהם סתם קמיעות, עשבים מרפאים ושמות קדושים לריפוי מחלות ולסילוק צרות. ובלילה, לאחר שנוסף לו 'הטוב', היתה לו עליית נשמה להיכל, ואברהם אבינו היה בהיכל, והבעש"ט שמח בו ואמר לו, מי כמוך מומחה לתוספת שמות (אברם-אברהם). והנה, אברהם אבינו אמר לו, ואלה שמות בני ישראל. והבעש"ט שאל, זאת אומרת? ואברהם גילה לו את סוד הפסוק 'ואלה שמות'. אם הם עושים את הטוב בעיני הש"י (השם יתברך), הם עושים שם טוב לבני ישראל בשמים ואף בין האומות, ואם הם חס ושלום עושים את הרע בעיני הש"י, הם עושים שמות (חורבן) בישראל.

קריעת ים

זוגתו, רחל לאה, נפטרה, ואחרי כשנה וחצי הציעו לו נאמניו הגדולים ביותר שיישא אישה, ואמר להם, בשביל מה אני צריך? ועד שענו לו בשביל מה, כבר אמר להם דבר שלא הבינו, ומה שהבינו, אם הבינו משהו, הוא שגם בהולדת ילדיו, צבי ואדל, היה מעין סיוע מלמעלה. שתקו קצת כדי שירחיב, ולא הרחיב. שתקו עוד קצת, ובכל זאת הציעו לו אלמנה של צדיק אחד ומנו לפניו את רוב שבחיה, והבעש"ט אמר להם, מילא אלמנה של סוחר, מילא אלמנה של יהודי רגיל, אבל אלמנה של צדיק?! אתם אין לכם רחמים על אלמנה של צדיק? הלא ידעתם איזו קריעת ים זו לעבור מחצר (חסידות) לחצר (לחסידות אחרת), וכמה כאבים ומחשבות עד שחסיד מתרגל לרב'ה חדש שלו, ובדרך כמה הוא מתגעגע לרב'ה קודם שלו?!

לעלות בסערה

זוגתו, רחל לאה, נפטרה, והבעש"ט התאבל עליה הרבה ועדיין לא יצא מעצמו מרוב אבלות, כי מותה, ואחרי כן אף מותו שלו, היה בעיניו דבר מהעולם הזה, כלומר על פי הטבע וכו', ולא היה מצטער ויוצא מעצמו על דברים מהטבע. ואף הנחה בפרטי פרטים את החברה קדישא איך לקבור אותו וכו'. ויש אומרים שממש לפני שהסתלק אמר לאנשיו, אם ממותי עכשיו לא יבוא הגואל צדק במשך שישים שנה, מוכרח אני לבוא שוב בזה העולם. וזה מפורסם מאוד. ומה שאינו כל כך מפורסם הוא: ארבעים ושש שנים אחרי פטירת הבעש"ט נולד האדמו"ר מקומרנא, וכבר סיפרתי כאן שמזלי להיות בין מחדשי בית הכנסת ("זיכרון ברוך") של חסידות קומרנא ביפו, ומתוך חקירת תולדות קומרנא הגענו לכך שהאדמו"ר מקומרנא הנ"ל רמז שהוא גלגול של הבעש"ט. ומדוע לא יצא האדמו"ר מקומרנא למשימות הבעש"ט? והתשובה לכך אינה מפורסמת כלל: התחיל לצאת, אבל מהשמים השיבו אותו על עקביו. מהשמים אמרו לו: רואים כבר שלא תהיה כבעש"ט, ואם כן, תהיה מי שאתה יכול להיות. (ויצוין כי הולדת הקומרנאי היתה לאחר ארבעים ושש שנים, ולא אחרי שישים השנה הנ"ל.) והבעש"ט גילה לפני מותו כי חשב לעלות השמימה (חי) בסערה, ולא כפי שהוא עכשיו (גוסס במיטתו). ולא עלה בסערה כי זוגתו מתה לפניו, ולא איתו, ואין 'חצי גוף' (בלא אישתו הוא 'חצי גוף') עולה בסערה. ופתאום, מגסיסתו, הזכיר אישתו הראשונה, חנה, שמתה כשה פזורה (תועה) בשדה, ומינה אחד מהם לקדיש שלה מכאן והלאה והבטיח לאותו אחד בן זכר (שהיו לו רק בנות). ואמר להם, לא היתה מתה ככה (בנעוריה), היתה נעשית חשובה כאחת האמהות. ואחרי כן חידש להם בעניין 'כתונת הפסים', והם כתבו במקום את החידוש, ואחרי חודש ביקשו לראות מה חידש אבל לא הבינו מה כתבו.

חוששני שאתה צודק

מדוע, שאל אותו אחד מתלמידיו, במקום שאין הבריות מצפים לנסים, אכן אין כלל נסים, ואילו במקומות שמצפים יש נסים? והבעש"ט שאל אותו, אינך יודע התשובה בכוחות עצמך? והתלמיד אמר, חוששני שאני יודע. והבעש"ט אמר לו, חוששני שאתה צודק.

שאיש לא יתנבא

מדוע לפני מותו הבעש"ט שלח את רוב תלמידיו לכל מיני מקומות, ובלבד שלא יהיו איתו בבית כשהוא מחזיר נשמתו? כדי שאחר כך לא יתנבאו להם מעצם נוכחותם איתו בבית בשעת מותו.

ועבר שם אחד ליד החלון, והבעש"ט שלח שיבוא אליו ואמר לו, בחוש שלי אני רואה שאבי זקנך היה גר, אבל איני רואה אם היה גר או שהיה חסיד אומות העולם שהתגייר, וכך או כך דע שחסיד אומות העולם הוא נשמה של יהודי שנגזלה בידי הסטרא אחרא (לפי "הזוהר"). וההוא אמר, אמנם כן, אבי זקני גר, ואיני יודע יותר מכך (אם היה חסיד אומות העולם).

מחזיק טובה לעצמי

ולפני מותו סיפר להם על עליית נשמה ממושכת שהיתה לו לפני כמה חודשים, ושבא להיכל וראה שהכול שם מאוד מחבבים אותו וכו', וכשסיפר בהיכל על אנשיו בעולם הזה, גילו לו שאנשיו בעולם הזה לא נעשו על ידו חסידים, אלא התחברו אליו משום שהיו כבר חסידים ממילא. 'ובהתחלה מעט התפלאתי על כך שהייתם חסידים כבר לפני שבאתם אלי, וכבר תמהתי: ומה, קיבלתי אותם מן המוכן? שהרי אחדים מכם קיבצתי אלי כמעט בחוזק יד, ועל כל פנים בפיתויים, ואחר כך אמרתי לעצמי, מילא, גם כך שכרי לא מעט, ודעו לכם שעל שום דבר בעולם הזה איני מחזיק טובה לעצמי כמו עליכם. ורציתי כבר לשבות שם (בשמים), ואמרו לי שעוד רבה המלאכה שם (בעולם הזה).' ואחד מתלמידיו אמר אז, נכין בינינו לבינך מיד שטר-התקשרות (מעין חוזה בין חברי אגודה) מכאן לאחור (לעבר) ומכאן להבא (אחרי ימיו של הבעש"ט). והכול שם הסכימו מיד לכך, אבל הבעש"ט השתמט מכך באומרו, היה זה (שטר-ההתקשרות) רק מנהג צפת ורק על שום שהיא צפת.

כיצד יחושו ב'זמן'?

ולפני מותו גילה להם מדוע פעם אחת הסתלק מהתיבה באמצע תפילה אחת בימים נוראים: 'שהייתי אז בראשית ההתגלות שלי, שעד אז הייתי כפרי במגפיים ובמעיל צמר, וכבר ראיתי שממילא התפילה נענית מיד לאחר סוכות, והסתלקתי מהתיבה שלא יזכו אותי כאילו בזכותי התפילה נענתה בעוד היא ממילא נענתה, ואם הייתי נשאר לפני התיבה, היתה זו גסות רוח מצדי (ואין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח וגו') לסובב עלי את התקיימות התפילה. וכך אירע גם עם גיסי, ר' גרשון, בעניין תענית בצורת שהיתה בארץ ישראל'. וביקשו שיגלה להם את סודות 'פי האתון', וגילה להם שבשביל כך בלבד יש צורך בשמונים שנה, 'והיום אין לנו שמונים שנה, שזה סוף היום'. והבטיח להם שאם גואל-צדק לא יופיע תוך שישים שנה מהיום, הרי הוא חוזר לעולם הזה, 'אבל לא בצורה שהייתי'. וחששו לשאול באיזו צורה. ובכל זאת שאלו אותו מהו 'אין הזמן מסכים לזה' (לעליית הבעש"ט לארץ ישראל) שבאיגרת שלו לר' גרשון. מהו 'הזמן' וכיצד יחושו הם עצמם ב'זמן'. ולא ענה על 'הזמן', וענה על ארץ ישראל: 'במקום שאדם חושב במחשבה שם הוא כולו'. כלומר, יהודי הנמצא בגולה וחושב תמיד על ארץ ישראל ומתגעגע אליה תמיד, כמוהו כמי שנמצא בפועל בארץ ישראל. כי האדם נמצא היכן שלבו נמצא. ואחרי כן, בכוחות עצמם, פירשו את 'הזמן': כל זמן שהגולה קיימת, רבם של כל ישראל (הבעש"ט) אינו מותר לנסוע לארץ ישראל, ולהשאיר את יהודי הגולה יתומים.

תרי"ג מצוות

לפני מות הבעש"ט עבר שם בחלון אחד שכבר היה לצחוק, כי כל יום היה חוזר בעל פה על תרי"ג מצוות ועל כך הבריות החשיבוהו לאוויל, והבעש"ט אמר לו, הנח להם (לצחוק), כי עוד ייתעכר יומם של ישראל, תישכח מהם תורה, ויזדקקו לך (ולתרי"ג שבעל פה שלך). והאיש שאל, מתי זה (יקרה)? והבעש"ט ענה לו, אף על פי שיש לי, תהילה לאל, עיניים לראות למרחוק, לא אודיעך מתי, שאולי בינתיים הפורענות תתבטל. והאנשים שם מאוד תמהו על הבעש"ט (על שיחה זו). והבעש"ט אמר להם, אל תתמהו כל כך, שלא תוכו חס ושלום בתימהון. וביקש מהאיש, השמע נא לי (את התרי"ג). וזה השמיען (בניגון), והבעש"ט התמוגג. (ושורש סמוי ומאוחר, ומהופך, של אפס קצה דבר זה נמצא גם בספר "יושר דברי אמת").

מחשבה זרה

ביקשו שיוריש להם תפילה נגד מחשבה זרה, והזכיר להם כי יש כבר תפילות אחדות כאלה, והנה בכל זאת דרושה להם אחת נוספת, ובשל מה ידמו שזו החדשה תועיל יותר מקודמותיה? ואמר להם, תעשו קונטרקט (הסכם) עם הקב"ה שהמחשבה הזרה העולה בתפילה, או בלימוד, או בשעה של קיום מצווה הינה בטלה ומבוטלת. (ולא ידעו אם הוא צוחק קצת.)

וכו' וכו'

היתה לו עליית נשמה והגיע להיכל המשיח, והנה שמחה עצומה מאוד ממלאת את העולמות העליונים, והבעש"ט חשב ששמחה זו לקראתו, שהנה הוא מת ונשאר למעלה, ושוכני מעלה שמחים כל כך, כי הם כבר זמן רב משתוקקים שיבוא אצלם לקבע. ואחרי כן חשב שהשמחה בגלל שהנה המשיח יוצא כבר לעבר העולם הזה, והבעש"ט שאל את המשיח, מתי כבודו בכל אופן מגיע למטה, לעולם הזה? והמשיח אמר לו, בכל אופן איני מגיע עד שתורתך ועד שהייחודים שלך ועליות הנשמה שלך יהיו נחלת יהודים רבים מאוד, ואז נגבור יחד על הקליפות ותבוא גאולה. והבעש"ט שאל את המשיח, נו? ומתי תורתי תהיה נחלת יהודים רבים וכו' וכו'? והמשיח שאל אותו, למה כפלת וכו', ולא הסתפקת בוכו' אחד? והבעש"ט ענה לו, האמת, איני יודע. והמשיח ענה לו, אם כך, האמת, אף אני איני יודע מתי תורתך תהיה נחלת יהודים רבים וכו' וכו'. והמשיח נראה אז לבעש"ט קצת נעבעך, אז התעכב איתו עוד קצת בשביל לחזק אותו. ואחרי כמה דקות המשיח אמר לבעש"ט, נראה כאילו אתה מבקש לחזק אותי, מה, אבל באמת אין צורך, שאם אין לי כוח פרטי, יש לי כוח מכוח המישרה שלי כאן.

הארגז

ביום כיפור אחד היתה לו עליית נשמה, והגיע לשער אחד קודם שער לשכת הקב"ה בעצמו, והנה לפני השער ארגז גדול ובו חמישים שנה של תפילות שנעצרו שם ולא הגיעו לקב"ה. והבעש"ט שאל את התפילות, מה אתן רבוצות כאן ככה לפני השער? אין לכן רחמנות על שולחיכן חמישים שנה?! והתפילות ענו לו שהן מחכות רק לו חמישים שנה, והנה בשעה טובה הוא בא. והבעש"ט התחיל לצעוק ולבכות על עצם הדבר שהתפילות תחובות בארגז, עד שהמשיח יצא אליו מחדרו להשקיטו קצת, ואף סייע לו לפתוח את שער לשכת הקב"ה ולהעביר לשם את ארגז התפילות של חמישים שנה. ואחרי כן הבעש"ט אמר למשיח, מה, זמנים טובים הגיעו, שאתה נעשית עוזר-סבל שלי בעניין ארגזים (ומה ענה לו המשיח, הבעש"ט לא סיפר).

רמז מעולף

ויש אומרים שיש רמז מעולף שגיסו של הבעש"ט, ר' גרשון, שעלה לארץ ישראל, רמז לבעש"ט במכתב מארץ ישראל שלא יעלה לירושלים, וזאת נוכח מחשבה של הבעש"ט על ניסיון נוסף לנסוע לארץ ישראל. ור' גרשון רמז לו שהנה אמנם הוא, ר' גרשון, כבר קבע את תפארת הבעש"ט וגדולתו בעיני כל אנשי ארץ ישראל, ובכל זאת אי אפשר יהיה, או כמעט אי אפשר יהיה, שבבת אחת, עם בוא הבעש"ט לארץ ישראל, אנשי ארץ ישראל יקבלו אותו עליהם מיד כפי שהוא, היינו כמלך, ואז ר' גרשון רמז שנשאלת השאלה: האם שווים ייסורי ההתקבלות בארץ ישראל, בשעה שעוד נכונו לבעש"ט פעולות אדירות למען בני ישראל שבגולה וכו' וכו'. וכאמור, חששו של ר' גרשון מפני הצפוי לבעש"ט בארץ ישראל הוא סוד מעולף, וחיפשתי אותו במהלך כעשר שנים מפורש או נרמז בכתב, אבל בעל פה שמעתי אותו פעמיים.

לא היתה שום תכנית

לפני מותו אמר לאנשיו, אהובי וידידי, האמת, לא היתה לי פה (בעולם הזה) שום תכנית בכלל. לא תכנית לתיקון העולם. שהרי מי אני ותיקון העולם. לא תכנית לביאת משיח. שכל מה שראיתי ממנו הוא הזזת ארגז אחד. לא תכנית לדחיקת הרבנים. שהם לעולם יהיו בעלי השררה. לא תכנית לבריאות הגוף. שאין כדבר הזה. לא תכנית לחידושי תורה. שיש גדולים ממני בכך. לא תכנית בעניין הגלות. שהיא בידי החבריא של מעלה. ומה כן, אהובי וידידי? הייתי פה ביניכם כפייערמאן (מכבה אש) וכפאסטמאן (דוור), שהנה התרוצצתי בין העולם הזה לבין השמים לכבות אש הגזירות על ישראל, ולמסור הודעות לנשמות מתי זמן התיקון שלהן.

מתוך הספר "בתום לב", הוצאת כתר, 2001. באדיבות האתר אדם ברוך שישי.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *