השבוע נזכרתי בדמות שלי מתחילת שנות העשרים, המשוחרר הטרי שהסתובב בעולם, שרקד בלילות ירח מלא בברזיל ובגואה "סביב טווס דמיוני" כמו שכתב אהוד בנאי, בחיפוש אחר פיוס עם הגוף הטראומתי של פוסט-השירות הצבאי. נזכרתי בבחור ההוא שעלה על הרים בהימלאיה בחתירה אחרי הפסגה, שהיא תמיד גם מטאפורה ולא רק הפס בגובה ארבעת אלפים מטר, שנסע לילות שלמים בכדי להגיע לעיר הבאה, ולאחר שהגיע אליה, נניח לווראנסי המופלאה, בארבע בבוקר, אחרי לילה בלי שינה, ירד לגנגס כדי לראות את המאמינים יורדים לעבר המים בלהט של היטהרות והתחדשות, שועטים בתוך עצמם להתחלה חדשה. הרהרתי בגוף החזק, הבטוח בעצמו, שדבר לא הטריד אותו, שחש כי הוא מוכן לכל, יכול לכל, נע במהירות בעולם, נוהה אחרי צבעים חזקים.
נזכרתי בכל זה כי היה לי שבוע, ותקופה, שבה הגוף מתחיל לדבר, והשיחה שלו, פעמים רבות, היא שיחה נוקבת, חסרת סבלנות, המאירה את השנים הארוכות של התעלמות שכעת הופכת לסימנים מדאיגים של היחלשות. אז אני יודע שיהיה בסדר, והגוף יחזור לאיתנו, כך או כך, אבל הימים הללו לימדו אותי הרבה על האדם, ועל העובדה שבסופו של דבר, תמיד, אנחנו משלחת החילוץ של עצמנו. האפשרות להיחלץ מאותו נקיק נסתר, המצוי תחת שמש קשוחה בה אנו מתקפלים פנימה עם הבשורות על היחלשות הגוף, בה אותה עננה אפורה, כבדה ודחוסה שתמיד מרחפת אי-שם במרחק הולכת ומתקרבת אלינו, נושאת את החורף האחרון, את אותו גשם "לבן אולי, סתמי, ללא שם", כפי שכתב המשורר הנפלא ישראל פנקס, האפשרות הזו מצויה רק בידינו. הרי חיינו עומדים כל העת מול אותו חורף, ובשנים החזקות אנחנו מתעלמים מאותה עונה, מבטלים אותה ביד קלה, הכול בוער בבשר, בוער וחזק, עשוי קיץ, ומדוע נחשוב על ימים אחרים? ומשעה שהם באים, משלחת החילוץ הפנימית צריכה לצאת מתחנת ההתכנסות, ללבוש את המדים האדומים, לצאת לדרכה במשעולים הפנימיים, ואז אנו יודעים אם אותה משלחת אימנה את עצמה, שמרה על כוחה, התכוננה, או שמה היא תעמוד אובדת עצות.
האדם מצוי לבדו. אין בכך קביעה העשויה ייאוש, ואין בכך ניהיליזם, אלא הכרה כי את החדרים האחוריים שלנו, בהם למשל עומדות החרדה והבדידות, איש אינו יכול להכיר, לא לגמרי. אפשר אולי להעניק למישהו, לבת-זוג, לבן-זוג, לחבר טוב, להתבונן מהחלונות על אותם מרתפים, אבל ישנו מפתח אחד, ואדם אחד שיכול לרדת לשם. הלכתי השבוע לכל מני בדיקות ואלו הובילו לבדיקות נוספות. הגוף מבקש להגיד משהו, מנופף בדגלים אדומים, חורק את דרכו בימים, הראש מלא במחשבות, ההגדרות הרפואיות נשמעות כמו רדיפה, אתה מכווץ את השרירים הפנימיים ואותה עננה קרבה אליך, עושה צל על המדרכה עליה אתה צועד, על החדר בו אתה יושב. אפשר כמעט לשמוע את רקיעות הרגליים של "זוג סוסים שחורים באחת השעות", השורה היפיפייה והמחרידה של עוד משורר נפלא, אורי צבי גרינברג.
והנה, אתה מתקשר לאותו חדר פנימי ומזעיק את משלחת החילוץ. לכל אחד מאתנו יש אותה. הבריאות הנפשית, נקרא לזה בשעות של הרהור רגוע, מהי אותה בריאות נפשית? היכולת לחלץ את עצמך מאותה עמידה ובה גבך אל הקיר, מהרמת ידיים, מייאוש שיש בו את מתנת התבוסה, אותה רווחה של הרגע בו החלטנו להרפות. המשלחת החלה מתקדמת, מנסה לדבר, לשכנע אותך. המשימה הראשונה שלה היא התעלמות, טשטוש של הבשורות, איפור של הלחיים. כשהיא לא מצליחה היא קוראת על מכאובי הגוף, אולי אם תדע כל מה שיש לדעת על הבעיה היא תהפוך מובנת ולכן פחות מבהילה. לא, היא מגלה, זה רק מגביר את כיווץ השרירים. המשלחת מנסה להוריד חבל – פגישות עם חברים, הופעות, ספרים, סרטים, מוזיקה – זה עוזר לכמה דקות, אתה מתרומם מתנוחת השכיבה ואוחז בחבל, אבל הוא קצר מדי, ורק הצלחת לשרוט את קירות הנקיק והנה חזרת הביתה, סיימת את הספר, יצאת מהסרט, והנה החורף עדיין שם, מנצח את שמיי האור הפתוח של תל אביב.
המוזיקה, השבוע היה גם שבוע של המוזיקה. יותר נכון של מוזיקאי אחד שהופיע עם אלבום שהוא יצירת מופת, ויותר מזה, כי יצירת מופת זו מילה סטרילית מדי לניתוח בן שלושים ותשע הדקות שעושה ניק קייב לנפשו באלבום החדש שלו ושל הזרעים הרעים "Skeleton Tree". בנו של קייב נפל למותו מצוק לפני שנה, האלבום הזה הוא זעקה מתמשכת של מי שנגע בידיים חשופות באובדן והוא מבקש לגעת באותו חומר מייסר ולהפוך אותו ליצירה, להעביר אותו דרך התעלות הפנימיות ולהוציא אותו החוצה כיופי. יופי אפל, אבל יופי. באחד השירים באלבום, "שמיים רחוקים" ישנו מאבק בין קולו הקודר של קייב לקולה הצלול, הבתולי, של זמרת החוזרת על פזמון השיר. הקטע הזה הוא מופע מרוכז של המאבק הפנימי, מאבקה של משלחת החילוץ, היא קוראת לאדם באותו קול נקי, מבטיח, והוא עונה לה בקול שבור, מעורפל, אפור. אבל הנה, בשיר, הם מדברים, עונים זה לזה. ניק קייב עונה באלבום הזה למשלחת האובדן, הוא מכניס הביתה את המשלחת שיצאה מגופו של בנו המת/ הוא מבקש מהאובדן לדבר, מאותו חורף להיות. הוא הופך את העונה הזאת, דרך האצבעות והלב, ליצירה מופלאה, שחורכת את הנפש, שהופכת להמנון מתמשך את האפשרות לשרוד, לקום, לזכור ובאותו זמן להמשיך ללכת/ להיות בנקיק ולהביט כלפי מעלה, להיות על האדמה ולדעת שיש נקיק.
הקשבתי לאלבום הזה השבוע ללא הפסקה. פעם אחר פעם. הוא כל כך כואב. הוא עדות לאבדן הגדול ביותר שאפשרי לאדם, לקללה הנוראית מכל, אובדן בן. אבל זה גם אלבום על משלחת ההצלה שתמיד שם, גם בצרה הנוראה הזו. כן, האלבום הזה העניק לי גם פרופורציות, אבל יותר מהן הוא העניק לי את ההכרה כי כל דבר יכול להפוך ליצירה, לחיים. קח את כאבי הגוף, קח את העונה הקרה שהולכת ומתקרבת אליך, קח את האימה, קח את פקעת המחשבות על החידלון, על המוות, קח את העננה האפורה שמתקדמת בשמיים הפנימיים שלך, קח את הצרור הזה על הגב ותעלה בחבל שמשלחת ההצלה מורידה אליך. איש אינו יכול להחליף אותך, איש אינו יכול לחלץ את עצמך מעצמך, אנחנו יכולים רק להציג את המאבק שלנו, את הטיפוס הסיזיפי על קירות הנקיק, ולגרום למישהו אחר להתחיל לטפס גם, אבל בסופו של דבר אתה מטפס לבד, טפס כבר!
