ספטמבר, בוקר והעייפות בעיצומה
ריי חוזרת הביתה, נושפת חיוך שחציו אסירות תודה, שהרי הנה היא בפנים והרחוב המהביל נשאר בחוץ וחציו הבנה מודאגת שזה לא ימשך לעולם הטוב הזה. עד אחת למען האמת, שאז צריך לצאת שוב ולקחת את מעיין הקטן מהגן.
"איפה היית?"
"הייתי בבנק", היא מספרת, "היה שם קטע מוזר. תשמע: איש עם מזוודה מלאה שטרות עומד בתור. מאחוריו, איש צעיר, לבוש בחולצה אדומה, עומד קרוב מידי. וזה מרגיש שכל הזמן הוא גונב וסוגר את המרחק."
"לא נעים"
"מאוד לא נעים. טוב, הגיע הזמן של האיש עם המזוודה להפקיד את הכסף. הוא ניגש והאיש עם החולצה אחריו. ככה קרוב. לא נוגע, אבל ממש לא על הקו המסומן, איפה שהוא אמור להיות."
"איזה באסה…"
"כן. אז ההוא עם המזוודה אומר לו: "תחזור אל הקו". והשני עונה: "זאת מדינה דמוקרטית. זכותי לעמוד פה". והראשון נלחץ ואומר: "תחזור אל הקו אמרתי לך, אל תתקרב!" והשני, שדווקא נראה לבוש טוב ונקי נכנס לעצבים וצועק: "מי אתה בכלל שתגיד לי מה לעשות! אני אגמור איתך! אני אגמור את החיים שלך!"
"???"
"ממש. אז ההוא עם החולצה האדומה מתקרב אל ההוא עם המזוודה באיום וההוא עם המזוודה גם מנסה לאיים אבל יש לו מזוודה עם שטרות ביד שהוא ממש מפחד לעזוב…"
"לא היה שם איש ביטחון?"
"היה, הוא עמד ביניהם. מנסה להפריד".
"מה מנסה להפריד? בן אדם מסיג גבול ותוקף בן אדם עם מזוודה מלאה מזומנים והוא מנסה להפריד?"
"כן. תשמע, בשלב הזה הוא עוד לא ממש הרביץ או תקף או הפגין אלימות. אבל כבר כל הבנק נכנס ללחץ והטלרית שסיפרה שלא מזמן חבר שלה חטף מכות רצח במסיבה ושמאז היא בטראומה בכל פעם שמישהו אפילו מרים את הקול, הלכה להתעלף. ואשה צרפתיה שישבה לידי ואחר כך הבנתי שהגיעה בשביל להפקיד 20.000 יורו, גם נראתה בדרך לאבד את ההכרה…"
"אז מה עם איש הביטחון? למה הוא לא עצר אותו?"
"באמת בשלב מסוים לא נשארה לו ברירה והוא הזמין בקשר עוד ארבעה אנשי ביטחון נוספים"
"שהעיפו מהבנק את התוקף בחולצה האדומה?"
לא, איך שהם הגיעו הוא אמר שהאיש עם המזוודה הרביץ לו. אבל הצרפתיה וכל הבנק אמרו שדווקא הוא התחיל. ונהייתה עוד יותר מהומה. כל הבנק הגיע למצב של כאוס גמור עד שהמנהלת של הבנק שנמאס לה לקחה עציץ גדול ושמה אותו על הקו ואמרה: זהו! מעכשיו אף אחד לא עובר את העציץ!"
"ו…? הוא הקשיב לה?
"אתה מכיר את הילדים האלה שהולכים על העקבים וגונבים סנטימטר אחרי סנטימטר? ככה הוא עשה. זה היה על סף הסלפסטיק. שמע הוא לא שפוי כנראה."
"רגע, אבל היו שם עכשיו חמישה אנשי ביטחון. הם הסכימו לזה?"
"כן", סיכמה זוגתי מוזגת כוס מים קרים שלישית, "זה היה באמת מוזר. נראה לי שהם הכירו אותו וידעו שמשהו אצלו לא בסדר".
אבל למה הם נתנו לזה להמשך?
האמת קמתי עצבני באותו הבוקר, אבל הסיפור הזה לא עזב אותי כל היום. האינסטינקט הבסיסי שלי על רקע התוהו ובוהו הממאיר שרץ במחוזותינו והתחושה שפאקינג אין דין ואין דיין, היה לרצות שיקחו כבר את האיש בחולצה האדומה ולפחות יעיפו אותו בטיל מהדיזנגוף סנטר עד למתקן חולות. יאללה כבר נמאס מהסובלנות כאן לגסות ואלימות. בוא נראה אותו עושה חצי דבר כזה בניו יורק ויוצא בחתיכה אחת. לא שפוי? לא לגמרי בסדר? לך תתאשפז.
ורק קול קטן שקט ועיקש ישב בפינת הראש וענה: לך תשתה גם אתה כוס מים. היית בניו יורק. נפגשת פעם ופעמיים עם המשטרה. טעמת מזה. ואתה לא באמת רוצה כזה.
ולא צפון קוריאה. ולא מישהו שיעשה כבר סדר. ולא אנשי ביטחון שממהרים להעיף בטיל מדיזנגוף סנטר למתקן חולות. ולא את מתקן חולות. אבל יש משהו מטריד במציאות שלנו. אולי זה התחושה שאין אמת מידה שווה ומחייבת לגבי מתי מפעילים כוח בשביל להגן על הנרדף מפני הרודף ומתי עדיף לפתור את האלימות בדיפלומטיה. זה הפספוס האדיר. זה החור המנהיגותי. שיש הרגשה כאילו השאירו את ההחלטות הכבדות לשין גימל.
וכבר אמרו רבותינו בזמנם הקדום על הזמנים האלה: פני הדור כפני הכלב.
ופני האדם?
הם שניים. למלחמה. ולהכלה. פרשת כי תצא נחלקת לשני הפנים האלה של האדם. מבררת אותן. ומבררת את דרכי הפעולה האפשריות בכל אחת מהן. כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ פותח משה. ויודעי החן מפרשים: כי תצא למלחמה על יצר הרע שלך. שאין לך שום אויב בלעדיו. המלחמה שמתאר כאן משה רבינו היא קשה. אלימה. מכוערת. יצאת להלחם ביצר הרע, אתה עתיד לפגוש בשדה הקרב הנפשי שלך את כל הסוגים והמינים: את יחסי הניצול והמרות (אשת יפת תואר) , את האפליה (האישה האהובה והשנואה), את הכבוד המעוור (ההורים שהבן הסורר והמורה לא שומע בקולם) ואת הנקמה המכלה. את ההתעלמות מצרת האחר ואת הדחף לקחת הכל כי אתה יכול.
כלי הנשק שמשה מצייד אותנו במלחמה ברוע מהסוג הזה הם קשים. נוקשים. ברוטאליים עד שלעיתים אתה מרגיש כמו בסרט של ג'יימס בונד שהרג כל כך הרבה רעים שאתה תוהה מי כבר נשאר בעולם בשביל להנות מזה.
ובאמת החלק הזה של הפרשה הוקשה בעיני. הסקילות, התליות והנוקשות היתרה בכל הקשור ליחסי גברים – נשים, לטעויות אנוש, לחולשה האנושית בכלל. מה אני מפספס?
והתשובה הייתה שאני מפספס
את
הפנים השניות של התיקון
אלה מופיעות באמצע הפרשה. הפעם מצווה משה – כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ. מחנה מלשון צוותא ויחד. הנה, מגלה הכתוב, יש עוד דרך להתמודד עם הרע או עם יצר הרע. לא במלחמה אלא ב"מחנה". קח אותם אליך, למחנה שלך, את כל התשוקות הכי אפלות וזרות. דבר איתן. תקשיב להן באמת. ותהפוך אותן אל התכונה הטובה שמתחבאת בהן. במקום להרוג את היצר הרע תן לו תפקיד בשרות הטוב.
המצוות שמשתלשלות מכאן רכות בתכלית. זה העבד שבורח מאדוניו ושחייבים לתת לו מקום, חסות וחיים של כבוד. זה עולם שבו זוגות נפרדים בגט מכובד. ושההוצאה לפועל מדקדקת בו בכבוד האדם עד כדי שלא להיכנס לביתו של החייב שמעקלים לו את הטלוויזיה, נניח, שלא להכלים אותו מול בני ביתו.
ומה שהכי מרתק כאן
בשתי הדרכים של המלחמה ביצר הרע שמשרטט משה, הוא שמי שבוחר בדרך השנייה, הרכה, החסידית, דרך המחנה, בוחר גם להעמיס על עצמו קדושה יתרה בענייני טהרה, מוסר והגיינה. וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ מדקדק משה, להזהיר שמי שרוצה ומעדיף לחנך (והיה מחניך קדוש) את הרוע ועל ידי כך נאלץ גם לבוא איתו במגע – חייב לשמור סוג של קדושה, באפרינג, אנטנה או שנורקל תמידי שמחובר למקור של הדברים בשביל שלא להנזק. כי הכל תמיד נוגע בכל.
