רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

בפרשת כי תבוא קיימת הקבלה מרתקת לתקופה הנוכחית בשנה. בעוד משה רבנו מביט לאחור, עושה חשבון נפש, ומסכם מסע לקראת כניסה לארץ חדשה, אנחנו מביטים לאחור, עושים חשבון נפש ומסכמים את השנה החולפת לקראת כניסה לשנה חדשה. אני מבקשת להתמקד בסוד אחד שמופיע בפרשה כי הוא מפתח החיים על פי בכירי פרשנינו.

בואו נתחיל לאט עם הפרשה:

וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. ב וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. ג וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה, בַּיָּמִים הָהֵם; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. ד וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא, מִיָּדֶךָ; וְהִנִּיחוֹ–לִפְנֵי, מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ. ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. ז וַנִּצְעַק, אֶל-ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע ה' אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. ח וַיּוֹצִאֵנוּ ה', מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל–וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. ט וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. י וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, ה'; וְהִנַּחְתּוֹ, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ,וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. יא וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ–וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

מה הסיפור של המצווה הזו, ביכורים?

קודם כל, שימו לב, היא הכי מנוגדת לטבע האנושי. האדם עובד קשה, חורש, קוצר. ואז, פרי ידיו הראשון לא הולך הביתה, לאישה ולילדים, אלא לירושלים? עכשיו, מילא להביא לירושלים את התבואה, אבל לשם מה זה הנאום הזה? ממתי הבאת חתיכת תאנה מצדיקה נאום כל כך היסטורי?

ואם כבר נואמים, למה לשנות נושא? עצם הטקסט בכלל לא עוסק בעבודה החקלאית אלא ביציאת מצרים, מילים שמוכרות לנו מההגדה. ועוד, חלקים נרחבים מהטקסט נאמרים בכלל בלשון יחיד ("ארמי אובד אבי").

מה כל התכלית של כל האירוע הזה?

תשובת מחץ לכל הקושיות האלה נותן רש"י שימו לב מה הוא אומר – בשלוש מילים בלבד:

רש"י: "ואמרת אליו" – שאינך כפוי טובה!

כל התכלית של המעמד החריג והארוך הזה הוא טיפול שורש נגד תכונה ושמה כפיות טובה. זו התרופה. זה הנסיוב לארס הזה. לא לתת משלך, לא לשים לב לפרי הראשון, ובעיקר – לא לראות את מקומך בהקשר היסטורי, זו כפיות טובה! רוצה לא להיות כפוי טובה? תסתכל קדימה ואחורה בהיסטוריה, תסתכל קדימה ואחורה בחיים הפרטיים שלך, וכשתראה הצלחות ופירות, שים לב לברכה ולחסד בחיים שלך, תן תודה וחבר אותם לתוך המכלול ההיסטורי הגדול.

ולא סתם משה רבנו מדבר על זה פתאום. אנחנו על סף הכניסה לארץ, ואם ההוראה לצבר הראשון היא "אל תפשל", סימן שזה קרה בעבר. יש חטאים ששינו מציאות, שהכתיבו את ההיסטוריה. התפקיד שלכם בארץ הוא לתקן אותם. מי למשל? האדם הראשון:

הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ–אָכָלְתָּ. יב וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל.

רש"י: אשר נתת עימדי – כאן כפר בטובה!

האדם היה לבד. ראה הבורא כי לא טוב היות האדם לבדו, ולפיכך ברא לו בת זוג. שיהיו שלמים ביחד. ועכשיו אתה מתלונן על שנתן לך אותה, וטוען שבגללה חטאת? לפיכך גורש מגן עדן, כי במילא הפך גן עדן לגיהנום, כשבחר להאשים את אשתו ואת אלוקים במקום לקחת אחריות (אגב, האמירה פה מעניינת, להאשים בן זוג זה למעשה להאשים אלוקים, כי הוא חלק מהזוגיות שלך).

נעבור הלאה. לא רק חטא אדם הראשון זקוק לתיקון. עוד מעשה של כפיות טובה תנכ"י, מופיע בפסוק הבא.

זה עתה סיימנו מסע במדבר והעם מתלונן:

וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.

למן הם קוראים "לחם קלוקל"? ההוא שנאמר עליו "טעמו כצפיחית בדבש"? שהיו בו סגולות יוצאות דופן? שכל אחד טעם בו מה שרצה?

כאן מגיעה מסכת עבודה זרה ומתארת מה משה אמר על המקרה הזה:

אמר להם משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה, כפויי טובה – שנאמר 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל', בני כפויי טובה – שנאמר 'האישה אשר נתתה עימדי'.

האר"י הקדוש שולח אותנו בהקשר את זה לעוד מקרה דומה, חטא המרגלים. גם שם המרגלים משתמשים פירות משובחים, גדולים ועסיסיים, כדי להוציא דיבת הארץ רעה. כדי להתלונן:

וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ, בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם–לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי, לְהַשְׁמִידֵנוּ.

על רקע כל המקרים העצובים הללו מאירים דבריו של איש הביכורים, בהביאו את תבואתו ובאמירת הנאום הוא מתקן את חטא האדם הראשון, את חטא דור המדבר עם המן, את חטא המרגלים, ואומר בפה מלא ובקול רם: אני לא כפוי טובה בן כפוי טובה בן כפוי טובה, אני מכיר טובה ואומר תודה. מביא הביכורים מצמיח דור חדש של צברים, דור שזוכר מאין בא, יודע לאן פניו מועדות, ומקפיד להודות. עכשיו גם ברור למה נכנס הטקסט הזה כחלק מהגדה של פסח, להוות תזכורת תמידית להקשר היסטורי.

מי שמדבר על הנקודה הזאת הוא הרב קוק, יש לו משפט מאד עמוק ויפה, שמצאתי בספר "משפטי הרב קוק":

"אֵין מַרְגִּישִׁים אֶת הַיֹּפִי שֶׁל הָעוֹלָם, כִּי אִם לְפִי הַמִּדָּה שֶׁל יֹפִי שֶׁיֵּשׁ בִּפְנִימִיּוּתָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה" (שמונה קבצים ח', נ"ה)

היופי החיצוני משתקף לפי היופי הפנימי, הוא התגלות של מה שיש בפנים. יש אנשים שכיף לחלוק איתם דברים, כי הם יתלהבו איתך. יש כאלו שאתה נמנע מלחלוק איתם, כי הם יבאסו אותך. ככל שאדם יותר יפה בפנימיותו כך הוא מצליח יותר לגלות את יופיו של העולם ולאהוב אותו.

ויש עוד נקודה, אם אומרים תודה – לומר עם כל הלב והנשמה, לא "תודה" טכנית. חנן פורת מזכיר שהאסתטיקה הייתה מאד חשובה כאן, בהבאת הביכורים. כשמשהו חשוב לך, אתה מקפיד שהוא גם יראה טוב. זה מתחיל בשדה, עולים בשיירות במסלול המתפתל לירושלים, שרים תוך כדי ומנגנים, ואנשי ירושלים מקדמים אותם בכניסה לעיר ושואלים לשלומם, ואז עולים עם הטנא לבית המקדש ומניפים אותו. אומרים תודה מכל הלב ועם אפקטים ודרמה וצבעים ומוזיקה, וכך גם יוצרים חוויה נפשית עמוקה. אנחנו מכבדים משהו – אנחנו משקיעים בו גם חיצונית.

הרמח"ל כותב בעניין זה:

"אין די בעשות המצווה לבד, אלא צריך לכבדה ולהדרה. וסדר העלאת הביכורים יהיה לנו לעיניים, לראות מה הוא הידורן של מצוות, וכמה ראוי לנו להוסיף על גופה של מצווה כדי להדרה, ומכאן נלמד לכל שאר המצוות שבתורה, לדעת להתבונן דבר מתוך דבר, לחדש המצאות לעשות נחת רוח ליוצרו"

תודה – גם אצלנו בבית

מההיבט הכי לאומי, נעבור להיבט הכי פרטי, מעמדה של התודה בתחום הזוגיות. הרב נבנצל כותב שיחה ארוכה בביאור שלו על הפרשה והוא מציין שם שלעיתים בושה להגיד תודה לקרובים, יותר קל למישהו רחוק. וקשה לנו יותר להגיד תודה על דברים קטנים, מאשר להודות על משהו ענק וחריג. לפיכך, הכי קשה לנו לומר תודה להורים ולבני זוג, שהם גם קרובים אלינו וגם באופן יומיומי עושים עבורנו דברים קטנים ושגרתיים. הרב נבנצל ממש ממליץ, כמו בהתעמלות, להקפיד על תרגול יומיומי של אמירת תודה. להשתדל חמש פעמים ביום לומר תודה, גם על דברים קטנים, החל מהטבחית בישיבה עד לנהג האוטובוס.

הרב חיים פרידלנדר, מגדולי הדור האחרון של תנועת המוסר, מי שהיה משגיח בישיבת הנגב ובישיבת פוניבז', כתב חוברת הדרכה לזוגות ושמה "וידעת כי שלום אוהלך", בה הוא מביא עקרונות פסיכולוגיים על אמירת תודה. הוא מפרט באריכות, אנחנו נסכם בקצרה:

• האדם מרגיש שככל שהוא מכיר טובה הוא גם אסיר תודה, כלומר משועבד. קשה לנו להרגיש חייבים.
• להכיר תודה משמעו להשתחרר מהאשליה שאתה אחראי לבד להישגיך
• אויב הכרת הטובה הוא השגרה (כפי שהזכיר גם הרב נבנצל, קל לומר תודה על משהו גרנדיוזי וחריג, קשה על משהו יומיומי)
• אין שום אדם שמתעייף מלקבל תודות (ע"ע "די תמשיך" \ "די תפסיק")
• כל מאמץ בשיפור מידה זו בבן אדם לחברו, משפר מידה זו בעבודת השם ("כל הכופר בטובתו של חברו – לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה")

אז בואו ניישם – להכיר טובה ולשים את עצמו בפרספקטיבה היסטורית. נעשה זאת על ידי ציון תאריך מאד חשוב, התאריך של היום שהסתיים ממש עכשיו, עם רדת החשיכה, ח"י אלול. בתאריך זה נולדו הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, והאדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד.

ניסיתי לחשוב איך היה נראה העולם לולא שני האורות הללו, ומצאתי פיסקה יפהפיה המתארת את פועלו של הבעש"ט, אותה כתב הסופר וניצול השואה אלי ויזל ז"ל, שבעצמו הגיע מבית של חסידי ויז'ניץ:

"הוא אמר לראשונה לעניים מרודים כי כל אחד מהם קיים בזיכרונו של אלוקים. כי כל אחד מהם ממלא תפקיד בגורל עמו, כל אחד בדרכו ובהתאם לאמצעיו. הוא הבטיח כי תפילה פשוטה אך כנה מתקבלת. הוא אמר כי עגלון המנשק ספר תורה גורם לאלוקים נחת רוח יותר ממלאכים המהללים אותו. הוא אמר להם כי גאווה שנוצרת בגלל ידע – גרועה מבורות, כי מוטב לחפש מאשר למצוא. גדולתו של אדם, כך לימד אותם, מצויה בשפלות הרוח שלו. עליו להתחיל בכך שיכפוף את עצמו לאלוקים. רק כך יצמח. הוא לימד אותם כי לעתים יש להסתפק באמונה בקיומו של הסוד, ולא לדעת. כמו כן, אדם זקוק רק למעט כדי לרומם ולהגשים את עצמו. הוא הסביר כי דמעה אחת, תפילה אחת, עשויה לשנות את מהלך האירועים. מנגינה קצרה עשויה להכיל את כל השמחה שבעולם, וכאשר משחררים אותה, היא עשויה להשפיע על הגורל. ולשום קבוצת עילית אין מונופול על השירים או על הדמעות. הוא לימד להילחם בעצב באמצעות השמחה, וגילה סוד: העצב נובע מכך שהאדם מתבונן רק בעצמו, והשמחה מגיעה ברגע שפוקחים עיניים להביט בבריאה מסביב ובזולת".

כמה עתיק. כמה אקטואלי.

אבל גם י"ט אלול היום. ביום הזיכרון האחרון ציינו 23,447 חללים שנפלו במערכות ישראל השונות. אבל מתי התחלנו לספור, מי הראשון? הראשון נרצח היום. היום לפני 165 שנים. שמו היה הרב שלמה זלמו צורף, הרש"ז, ממחדשי הישוב היהודי בירושלים, ומגואלי ביכ"נ החורבה. לא לדעת את זה – זו גם בעיה של התמצאות בזמן ומרחב.

***

רוצים עוד? ממש כאן תוכלו למצוא את השיעור על פרשת כי תבוא, כפי שנמסר בשנה שעברה.

***
כאן ניתן להאזין לקובץ אודיו של השיעור

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר